כל הפוסטים בבמדבר

הצמאון לאלוקים שאינו יודע גבול, מתגלה פעמים רבות בעצם היותו בחיפוש. אישיותו של הצמא מתאפיינת בניסיון מתמיד להעמיד את עצמו

מרכז עבודת ד' היא לנסות ולהתאים את הליכתנו בעולם אל המקצב האלוקי הכמוס. התאמה זו יוצרת מצב בו, בעצם הליכתנו,

אין כוונת חז"ל לומר שהנחש היה רק מעורר להשתעבדות הלב לאבינו שבשמים או ליצור הכוון כלפי מעלה. אם כך היה,

בכל מקום שיש עשרה מישראל יש השראת שכינה, ואנו מצווים ויכולים לגלות השראת שכינה זו בפועל. דרך הבחירה של כל

כדי להיכנס לארץ צריך לעורר את כח הגבורה מכוחה של אמונה גדולה. מראה העיניים תלוי בכיוון הלב, ולכן בסוף הפרשה

שני צדדים יש לנו בגילוי הקשר הקבוע שיש בינינו לריבונו של עולם – התורה והתפילה. האדם המתבונן בעולם, במהלכי ההיסטוריה,

פרשת סוטה מפגישה אותנו עם מקור השלום ולעומת זה עם מקור החטא והסטיה. נקודת השייכות העמוקה, נקודת האמון הפנימית שבין

היה מקום לומר שהמלמד תורה את בן חברו תורם תרומה משמעותית לעיצוב דרכו מכאן ולהבא, מגביר את יחסו לנשמה, עד

" 'ועתה יגדל נא כח ד' ' זהו שאמר הכתוב 'ויאחז צדיק דרכו וטהור ידיים יוסיף אומץ… 'ויאחז צדיק דרכו'

"… אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאין לישבע בשמי אלא