הנחש המחיה – לפרשת חוקת

" 'ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי' וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים"

כ"א ט'; ראש השנה כט.

אין כוונת חז"ל לומר שהנחש היה רק מעורר להשתעבדות הלב לאבינו שבשמים או ליצור הכוון כלפי מעלה. אם כך היה, מדוע צריך לעשות נחש ולשים אותו על נס, דבר שלוקח זמן ובינתיים ממשיכים רבים מעם ישראל להינזק, עדיף לשאת כפים למרום כמשה רבינו בעת מלחמת עמלק, עדיף לרוץ ולצעוק לכולם לכוון את הלב לשמים? כיוון הלב לבדו לא יספיק כנראה בלא עשיית הנחש.

כנראה גם שאין כוונת חז"ל לומר שהנחש ללא כוונת הלב אינו מועיל, שההסתכלות פועלת החיים הזו, צריכה לנבוע מתוך כוונת הלב, שהלא את כל המצוות צריכים לעשות מתוך כוונת הלב. עשיית הנחש יוצרת כוונת לב מיוחדת הנובעת מתוך ההסתכלות. אדם מישראל שליבו פתוח, סופג אל תוכו את פעולת ההסתכלות בנחש והיא, דווקא היא, מניעה בתוכו את ההשתעבדות לאביו שבשמים בצורה מיוחדת הנובעת מהנחש עצמו.

בעת מלחמת עמלק ידי משה היו אמונה וידיו עצמם המשיכו את כוונת הלב אף בלא הסתכלות של ישראל. עם ישראל נלחמים בעמלק ומסתכלים כלפי מעלה, פתיחת הפתח להסתכלותם העצמית נתהוותה באופן טמיר ונעלם מכח ידיו של משה. משה רבינו מגלה בחייו את תוכן הדבקות באלוקים חיים. ידיו הינן הגילוי כיצד תוכן דבקות מחשבתית עליונה זו יוצאת אל הפועל ומתגלה בחיי המעשה של כלל ישראל. כל נבואתו ודבקותו של משה הינם ביטוי לכוחות פנימיים של עם ישראל, וממילא אם ידיו אינן נשואות כלפי מעלה, הרי שכנראה תוכן דבקות זה אינו מוצא נתיב להתגלות במציאות. עם ישראל כשנלחם, מגלה במלחמה עצמה את עומק הדבקות, ודבקות זו מתגלה בהסתכלות כלפי מעלה ובכיוון הלב.

כשהנחשים השרפים מנשכים את העם, מתגלה בעם ישראל משבר גדול ביכולת לשאת את תלאות הדרך. משבר זה ניתן לתיקון מתוכו עצמו. הנחש עצמו הוא גילוי  של ראיה קטנה, המערבבת טוב ורע. הנחש אינו מנוגד לכשרון האדם להבין ולהשכיל. הסתת הנחש מתגלה באותו רובד עליון של האישיות, בו כבר ההבנה נזקקת למרחבי אמונה. הקושי של הדרך הוא הקושי להחזיק ולהגביר את האמונה, למרות שההבנה וההשכלה אינם מסוגלים להכילה כתוצאה מצמצום הראייה. נשיכת הנחש השרף נמצאת באותו מקום של חוסר האמונה. כשרואה הנשוך את הנחש, הוא רואה בבת אחת את המקום שבו מתרחש המשבר, את התוצאה של המשבר וגם את סיבת המשבר. המקום הוא אותו מרחב דרכו מתגלה האמונה; הסיבה למשבר הן המחשבות המקטינות, וידבר העם באלוקים ובמשה – כל המהרהר אחרי רבו כאילו מהרהר אחר השכינה (סנהדרין קי.) והתוצאה – נשיכת הנחש. אך מהנחש עצמו צומח התיקון וצורתו. האמונה תתגלה עכשיו בתור שעבוד הלב, בתור מצב בו הלב מתכנס לנקודה עליונה וממנה שואב את חייו. אם במלחמת עמלק חיי האמונה נאלצו להתגלות בשעבוד בגלל הפגיעה של עמלק שבא מבחוץ, הרי שחיים כלליים של עם המתגלים בידי משה מרוממים את כולנו. כשהמשבר הוא פנימי, אזי כל יחיד ויחיד צריך בעצמו לראות ולהתבונן, וכיוון הלב נובע מתוך הסתכלות מיוחדת בנחש דווקא. אין הנחש סמל חיצוני אלא מהות חיה ומחיה, המשבר עצמו מוציא כוחות מיוחדים אל הפועל, כוחות של התכווננות כלפי שמיא.

כשם שהקטורת גם המיתה את המתקרבים שלא כדין אל הקודש והחייתה במגיפה, כשם שהפרה האדומה ממיתה ומחיה, כך גם הנחש. הקטורת המקשרת את מה שנראה רחוק, אל הקודש; פרה אדומה, המתגברת על המוות הנובע מהפער שבין הגוף לבין הנשמה, והנחש הממית ומחיה, הן שלוש מדרגות של יחס בין סגולת החיים לבין מה שמתגלה מהן בבחירה. 'הכל בידי שמים' אך את היחס הבחירי ל'הכל' זה מגלים על ידי יראת שמים. יראת השמים מגשרת מתוך עומק אמונה על הפער שבין ההכרה המוגבלת והחיים המוגבלים לבין חפץ ד'. יראה זו יוצרת דבקות מחיה – 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום'. הצורך לשעבד את הלב, כלומר להנביע אותו ממקום גבוה מכפי ערכו הגלוי, הוא הוא החוק של התורה 'זאת חוקת התורה -לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת… לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה'. (רש"י י"ט א'). הקטורת המתגלה בפרשה הקודמת מגלה את האמונה כעצם של חיים, כמציאות. פרה אדומה מגלה את האמונה כהתעלות מעל לתפיסות חיים רגילות. הנחש מגלה את היכולת להתרומם מתוך משבר תודעתי ומחייב ליצור מתווה חדש לאמונה – שעבוד הלב.

לעתים קצרה הנפש בדרך הארוכה של הגאולה, לעתים מתחילים אנו חלילה להרהר, ואז מגלים אנו מתוך תוכנו את הקטורת המאחדת ומרוממת את הכל, את היכולת לשעבד את הלב ודווקא משם לשאוב חיים, את היכולת להתרומם אל עומק החוק ומשם לחיות ולהחיות. שבת שלום.