
תורת המצורע, לפרשת מצורע ושבת הגדול
פגם הלשון נובע מראיה חלקית של המציאות, מראיית חוסר ההלימה שבין המציאות הנראית לעיניים לבין מה שאנו מצפים שיהיה. רעי
פגם הלשון נובע מראיה חלקית של המציאות, מראיית חוסר ההלימה שבין המציאות הנראית לעיניים לבין מה שאנו מצפים שיהיה. רעי
השכיבה היא השחרור מכל עולם העשיה, שביתה מכל פעולה ותנועה מתוך בקשת איכות חדשה והתכווננות לעולם עליון יותר. 'ונר אלקים
עניינו של יום הוא גילוי סגולתה של כנסת ישראל, וסגולה זו מתגלה בתכונת הפרה, בפרט זו האדומה. 'דבר אל בני
הקושיות הרעות הן קושיות שאינן נובעות מריבוי הגוונים של דבר ד', המתגלים ומאירים את העולם המוגבל, אלא מערבוב עולמי שאינו
ההשתוקקות מלאת הכיסופים להתכלל באלוקות יוצאת אל הפועל בעבודת הקורבנות. השתוקקות זו הופכת להיות עבודת ד' קבועה, ובקביעותה היא מגלה
לפני בניין המקדש אנו מצווים להעמיד מלך ולמחות זרעו של עמלק. העמדת מלך יוצרת מצב בו שאיפות הדבקות שלנו הופכות
כשמשה היה בהר סיני הוא קיבל את הציווי האלוקי במקוריותו, כפי המחשבה העליונה – 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו
מציאות המקדש כפי שנתבארה בפרשה הקודמת היא מציאות חיה וקבועה של דבקות ישראל בקב"ה. מקדש של מטה מכוון כנגד מקדש
כשהקב"ה פונה אל משה ואומר 'אתה' הוא מגלה את עומק פנימיות החיבור בין משה לאלוקות. ה'אתה' של משה, הוא מעמד
התפילה, שהיא מדברים העומדים ברומו של עולם, הרי כפי רומה כן זילותה, אך רבים אומרים מי ייתן טוב לנפשנו לזכות