"וירא אלהים אל יעקב – זה שאמר הכתוב: 'כל ארחות ד' חסד ואמת', בשעה שאמר משה לישראל 'אחרי ד' אלהיכם תלכו' וחוזר ואומר ללכת בדרכיו, אמרו לו: מי יוכל ללכת בדרכיו, והכתיב 'ד' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו', וכתיב 'בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו' וכתיב 'אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד'? אמר להם משה לישראל: לא אמרתי לכם כך, אלא דרכיו חסד ואמת וגמילות חסדים דכתיב 'כל ארחות ד' חסד ואמת' וגמילות חסדים, שתחילת התורה גמילות חסדים ואמצעיתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה הלביש ערומים שנאמר 'ויעש ד' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'; אמצעיתה בקור חולים שנאמר 'וירא אליו ד' באלוני ממרא'; וסופו קבר מת שנאמר 'ויקבור אותו בגי', אף אתם תלכו אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא. אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה אתם חוטאים ע"י יצר הרע ואתם משועבדים תחת האומות ואעפ"כ אין שכינתי זזה מכם שנאמר 'בכל צרתם לו צר', ובשמחתם שמחה לפניו שנאמר 'כי שמחתי בישועתך', וכן הוא אומר 'וגלתי בירושלים וששתי בעמי' ואומר 'ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך', הוי כל ארחות ה' חסד ואמת. (מדרש תנחומא וישלח י')

כדרכו, מסיים המדרש את פרשת השבוע בכמיהה לגאולה שלמה, גאולה המתנוצצת בברכה המיוחדת של הקב"ה ליעקב. "וירא אלקים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אותו. ויאמר לו אלקים שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל. ויאמר לו אלקים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ". כבר הובטח יעקב שארץ ישראל שלו ושל זרעו, עת ירד לחרן, שם הוי'ה נגלה עליו, 'והנה הוי'ה ניצב עליו ויאמר אני הוי'ה אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך'. הירידה לגלות מתאפיינת בחסד ד', בגילוי שם העומד למעלה משינויי הזמנים, היה הווה ויהיה; החזרה לארץ ישראל מתאפיינת באמת, בשם אלקים, במידת הדין. הקב"ה נמצא איתנו בכל מצב, גם בירידות הגדולות ביותר, שכינה עם כל אחד ואחד. אך חסד זה הוא פלאי, למעלה מיכולת השגתנו, וכשאנו נתבעים להידבק בד' בכל מצב וללכת בדרכיו, כלומר להרים את המבט, להרים את החיים כולם למדרגה כזו שהקשר המוחלט הזה יהיה התוכן היחידי שלנו, אנו מתייראים – וכי אפשר להידבק בו יתברך, הלא גבהו דרכיו עד מאד, נעלמה מאיתנו עד מאד ההנהגה האלוקית המוליכה אותנו בתוך כל המשברים אל גילוי חדש. הגאולה טמונה עמוק עמוק במעבה הגלות, אבל אינה מוכרת לנו, הולכים אנו במבוכה  בדרכים הנראות לנו עקלקלות, מטולטלים בים ובמדבר, ואיננו יודעים עד מה.

בסופה של הדרך אנו רואים את שם אלקים, את הוי'ה המתנשא למעלה מכל ביטוי בתור המופיע כבעל הכוחות כולם, המופיע בכל התנהלות החיים. יעקב מאפשר לעשיו להופיע, ידו אוחזת בעקב, ידו מגלה שלבסוף יהיה בית עשיו לקש, אך במציאות ההווה יש מקום לכאורה לתהייה, לפחד, לשאלה כיצד נוכל ללכת בדרכיו. כשחוזר יעקב לארץ ישראל נקרא שמו ישראל, הצד הגלוי הוא 'כי שרית' – לא נתת לעשיו מקום לא בשמים ולא בארץ, אך ד' קורא לו ישראל לא מחמת סיבה כלשהי, אלא כתוכן חדש העומד בפני עצמו, לא כניגוד, לא כעימות, אפילו לא כעימות שבסופו ניצחון, אלא חיים חדשים המגלים ממרום הגובה של ארץ ישראל את עומק השייכות. שמחת חתן וכלה היא שמחה עליונה – מופיע חידוש בעולם, חידוש שכל המשך החיים אנו עוסקים בפיענוחו, בניסיון לגלות דרכים לגילויו בכל החיים. חתן וכלה מגלים בבת אחת את עומק החיים מתוך ודאות גדולה, מתוך אמת גדולה, ולכן אין שמחה גדולה כשמחת חתן וכלה, כל הגודל, כל העתיד, כלול ברגע החתונה, וממילא כל הדרכים וכל היכולת לגלות אותם טמונים ברגע החתונה. האמת האלוקית העליונה מתגלה בגאולה, שם כבר אין יצר הרע, שם כבר אין עימות עם כוחות של ההיפך המטשטשים את הדרך, אלא החיים הפנימיים מתגלים, וחתן וכלה שמתכפרים עוונותיהם ומגיעים למדרגת הלכתחילה של המציאות, מגלים את עומקה בתקווה לבניין ירושלים. מרגלית יקרה זו של כפרת עוונות החתן והכלה התגלתה דווקא דרך נישואי עשיו עם מחלת בת ישמעאל. בתוך עומק החושך מתגלה הלכתחילה של החיים.

הדרך לגלות את עומק הדרכים המובילות לייחוד השלם, הייחוד של שם הוי'ה עם אלוקים ולאיחוד שבין כנסת ישראל לרבונו של עולם, הוא על ידי החסד. החסד הוא התפשטות האמת העליונה אל המציאות, הרחבת כל המציאות והתאמתה אל עומק הדין. התורה כולה היא תורת חסד, ומתגלה מראשית עד אחרית בחסד גדול. היכולת לגלות את האמת גם בזמן החושך מסורה ליעקב, ולכן כבר אחרי גילוי שם הוי'ה בראשית דרכו הוא אומר 'אם יהיה אלקים עמדי', הרוממות העליונה מתגלה כבר בראשית הדרך כמותאמת ומכוונת בכל החיים, ולכן הוא יכול לומר 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", הארת תורת החסד מאירה את דרכו ומתגלה ביתר שאת כשהוא מתעלה ממדרגת יעקב למדרגת ישראל, תמיד הוא חי את חייו הפנימיים, מלאי הדבקות, אך בשובו לארץ ישראל התגלה מדרגה זו באופן שהאירה באמיתתה את כל החיים, וירושת הארץ ניתנת לו, לא רק בחסד אלא גם באמת.