נרות של עתיד – לפרשת בראשית[1]

[1] השנה בעזרת ד' נשתמש בחומש תורה שלמה

'בראשית – ב' יש לה שני זיינין לעיל לפי חלק מהמסורות יש לאות ב' שבספר תורה שני תגים בצורת האות ז' מעליה. כנגד בית דין שלמעלה ובית דין שלמטה, ושניהם שווים ליום הדין… כנגד ב' העולמות, העולם הזה והעולם הבא

מדרש רבי עקיבא בן יוסף

אחרית הבריאה אחוזה בראשיתה. החידוש שבכל מהלך הבריאה הוא גילוי אותה אחדות עליונה ומוחלטת שהובילה את בריאת העולם, גם בתוככי המצבים הנראים כמנוגדים, כמעלימים את האורה האלוקית האחת. התורה באה כבר בראשיתה לגלות את ערכם של ישראל והתורה, החותרים להביא למצב המשיחי בו 'האלילים כליל יחלוף'. 'וכל האלילים כרות יכרתו, לתקן עולם במלכות שד'י'. ד' באמירתו לעולמו די, יצר את גבול ההעלמה שבתוכה עצמה ומתוכה עצמה מתחילה השתכללות העולם. השתכללות זו מתגלה דרך הליכי הבחירה האנושית, המגלה אט אט מתוך העולם את הרצון והבחירה בדבקות אלוקית. רצון זה אינו רפוי ומשתנה, אלא הנו גילוי חביוני המציאות.

עם כל ערכה של הבחירה, הרי שצורתה החיצונית נדמית לנו כרופפת, כיוצרת אפשרות במציאות, אך אפשרות זו אינה קבועה ונצחית. לכן העולם כולו מחכה לשישי בסיוון, לכפיית ההר כגיגית על עם ישראל. כי אמנם המציאות מתגלה דרך הבחירה, אך אינה מותנית בה. מציאות הקדושה בעולם מתגלה בישראל ובתורה. הקדושה כמציאות עליונה מוסיפה בעולם את הפן של חיוב המציאות, מוציאה את העולם ממקריותו ואקראיותו, והופכת אותו לגילוי מעמקים חופשיים כל כך, עד שאינם משועבדים כלל לשום מתווה שבעולם, שלכן השפה ההולמת אותם היא שפת החופש והחרות, המתגלה בבחירה. זוהי בחירה ממין אחר, זו הבחירה להוות את עצמך ממש, מראשית עד אחרית, ללא שום התניה מבחוץ, אלא מתוך נאמנות והקשבה פנימית לתוכן חיים עשיר המתגלה בך. בחירה מקרית היא כזו המעמידה את מושא הבחירה מחוץ לאדם, הופכת אותו לשקוף כביכול, אבל באמת גורמת לו להיות מגיב ונתון להתניות חיצוניות לו, בין אם אלו צווים חיצוניים ובין אם אלו גירויים חושיים הבאים מבחוץ. ההקשבה לעצמיות, כשהיא מצליחה להשתחרר מכל תבנית חיצונית, מכל שעבוד לאיזה ציור עולמי, מסוגלת היא להפוך לקבועה וליצור בחירה עליונה.

בית הדין של מטה הוא בית הדין האומד את בחירתו הגלויה של האדם, בית הדין של מעלה מקנה לאדם את יכולת החופש האמיתית, המופיעה כחיוב של המציאות, כהכרח עליון המגלה כי שפת בית הדין של מטה היא צורה אחת מיני רבות של ביטויי חופש עליונים יותר. בבית הדין העליון מתגלה, כי 'הכל צפוי' הוא הוא המאפשר באמת לרשות להיות נתונה.

ככל שמתקרב העולם הזה לעולם הבא, כן משתווים בתי הדין – תוכן החופש הופך ונהיה קיומי יותר ויותר מחד, ובהתאמה העולם מתחיל להשתחרר מכל ציור מסוים של בחירה וחופש אל עולם גדול יותר, הבורא את עצמו. כך משתווים בתי הדין לקראת יום הדין הגדול והנורא, המעביר אותנו מעולם הזה לעולם הבא.

המצוה משולה לנר 'כי נר מצוה'. דורשי רשומות למדו כי האותיות ניתנות להיקרא ישר והפוך, מלמעלה למטה בסדר א'ב', ולמטה למעלה בסדר תשר"ק. הסדר שמלמטה למעלה מנכיח את הבחירה והעשיה האנושית לעומת הסדר שמלמעלה למטה. כשמלבישים שני תכנים אלה יחדיו נוצרת התבנית של א"ת ב"ש. כל אות מלמטה תפקיד כפול לה – מעלימה בתוכה את ההנהגה העליונה, ומצד שני היא הכלי לאופן וצורת גילויה בעולם – כך האות ת' ביחס לאות א', האות ש' ביחס לאות ב' וכן כל שאר האותיות.  העשיה האנושית המעלימה את ההנהגה האלוקית מחד, והמהווה את אופן וכלי גילויה מאידך, מגלה כי את עומק המחשבה האלוקית שם י'ה מגלים דרך מ"צ, והרי ההנהגה האלוקית הגלויה, ו'ה, מתחברת לעומק הבחירה האנושית, ונוצר הכלי הנקרא 'נר מצו"ה'.

אמנם בשבת שהיא מעין עולם הבא, מעין המצב העתידי ש'לעתיד חיים אני נותן לכם', מתעלים אנו ל'נר שבת חובה'. שני נרות אנו מדליקים, את נר המצוה, המתגלה בעולם של בית דין של מטה, בעולם הזה, ואת נר החובה  – ההכרח העליון, אורם של ישראל ו'תורה אור', אור הראשית הגנוז שיתגלה לעתיד ויקיף באורו את הכל, יציל את הכל לבל ידח ממנו נידח. הדלקת הנרות לקראת שבת מגלה את האחדות והדבקות העליונה של כל ערכי המציאות המשתכללים לקראת שבת, ואור זה מזריח אור של תשובה מראשית השנה עד אחריתה, מראשית העולם עד סופו, מעולם הבא לעולם הזה. לכן נהגו נשות ישראל לייחד זמן זה לתפילה עליונה לתשובה שלמה שלנו וצאצאינו עד סוף הדורות.

'אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון.. ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא  בכבודי אני מאיר לכם'. בכניסת השבת מתעוררת השקיקה לאורו של מקדש, המאחד את העולם הזה עם העולם הבא, המגלה את התוכן האחד של בית דין של מעלה, שבקודש הקדשים עם בית דין של מטה, שבלשכת הגזית, המאיר את העולם כולו ומגלה את הדבקות העליונה הבונה את העולם כולו.

אחרית הבריאה אחוזה בראשיתה. החידוש שבכל מהלך הבריאה הוא גילוי אותה אחדות עליונה ומוחלטת שהובילה את בריאת העולם, גם בתוככי המצבים הנראים כמנוגדים, כמעלימים את האורה האלוקית האחת. התורה באה כבר בראשיתה לגלות את ערכם של ישראל והתורה, החותרים להביא למצב המשיחי בו 'האלילים כליל יחלוף'. 'וכל האלילים כרות יכרתו, לתקן עולם במלכות שד'י'. ד' באמירתו לעולמו די, יצר את גבול ההעלמה שבתוכה עצמה ומתוכה עצמה מתחילה השתכללות העולם. השתכללות זו מתגלה דרך הליכי הבחירה האנושית, המגלה אט אט מתוך העולם את הרצון והבחירה בדבקות אלוקית. רצון זה אינו רפוי ומשתנה, אלא הנו גילוי חביוני המציאות.

עם כל ערכה של הבחירה, הרי שצורתה החיצונית נדמית לנו כרופפת, כיוצרת אפשרות במציאות, אך אפשרות זו אינה קבועה ונצחית. לכן העולם כולו מחכה לשישי בסיוון, לכפיית ההר כגיגית על עם ישראל. כי אמנם המציאות מתגלה דרך הבחירה, אך אינה מותנית בה. מציאות הקדושה בעולם מתגלה בישראל ובתורה. הקדושה כמציאות עליונה מוסיפה בעולם את הפן של חיוב המציאות, מוציאה את העולם ממקריותו ואקראיותו, והופכת אותו לגילוי מעמקים חופשיים כל כך, עד שאינם משועבדים כלל לשום מתווה שבעולם, שלכן השפה ההולמת אותם היא שפת החופש והחרות, המתגלה בבחירה. זוהי בחירה ממין אחר, זו הבחירה להוות את עצמך ממש, מראשית עד אחרית, ללא שום התניה מבחוץ, אלא מתוך נאמנות והקשבה פנימית לתוכן חיים עשיר המתגלה בך. בחירה מקרית היא כזו המעמידה את מושא הבחירה מחוץ לאדם, הופכת אותו לשקוף כביכול, אבל באמת גורמת לו להיות מגיב ונתון להתניות חיצוניות לו, בין אם אלו צווים חיצוניים ובין אם אלו גירויים חושיים הבאים מבחוץ. ההקשבה לעצמיות, כשהיא מצליחה להשתחרר מכל תבנית חיצונית, מכל שעבוד לאיזה ציור עולמי, מסוגלת היא להפוך לקבועה וליצור בחירה עליונה.

בית הדין של מטה הוא בית הדין האומד את בחירתו הגלויה של האדם, בית הדין של מעלה מקנה לאדם את יכולת החופש האמיתית, המופיעה כחיוב של המציאות, כהכרח עליון המגלה כי שפת בית הדין של מטה היא צורה אחת מיני רבות של ביטויי חופש עליונים יותר. בבית הדין העליון מתגלה, כי 'הכל צפוי' הוא הוא המאפשר באמת לרשות להיות נתונה.

ככל שמתקרב העולם הזה לעולם הבא, כן משתווים בתי הדין – תוכן החופש הופך ונהיה קיומי יותר ויותר מחד, ובהתאמה העולם מתחיל להשתחרר מכל ציור מסוים של בחירה וחופש אל עולם גדול יותר, הבורא את עצמו. כך משתווים בתי הדין לקראת יום הדין הגדול והנורא, המעביר אותנו מעולם הזה לעולם הבא.

המצוה משולה לנר 'כי נר מצוה'. דורשי רשומות למדו כי האותיות ניתנות להיקרא ישר והפוך, מלמעלה למטה בסדר א'ב', ולמטה למעלה בסדר תשר"ק. הסדר שמלמטה למעלה מנכיח את הבחירה והעשיה האנושית לעומת הסדר שמלמעלה למטה. כשמלבישים שני תכנים אלה יחדיו נוצרת התבנית של א"ת ב"ש. כל אות מלמטה תפקיד כפול לה – מעלימה בתוכה את ההנהגה העליונה, ומצד שני היא הכלי לאופן וצורת גילויה בעולם – כך האות ת' ביחס לאות א', האות ש' ביחס לאות ב' וכן כל שאר האותיות.  העשיה האנושית המעלימה את ההנהגה האלוקית מחד, והמהווה את אופן וכלי גילויה מאידך, מגלה כי את עומק המחשבה האלוקית שם י'ה מגלים דרך מ"צ, והרי ההנהגה האלוקית הגלויה, ו'ה, מתחברת לעומק הבחירה האנושית, ונוצר הכלי הנקרא 'נר מצו"ה'.

אמנם בשבת שהיא מעין עולם הבא, מעין המצב העתידי ש'לעתיד חיים אני נותן לכם', מתעלים אנו ל'נר שבת חובה'. שני נרות אנו מדליקים, את נר המצוה, המתגלה בעולם של בית דין של מטה, בעולם הזה, ואת נר החובה  – ההכרח העליון, אורם של ישראל ו'תורה אור', אור הראשית הגנוז שיתגלה לעתיד ויקיף באורו את הכל, יציל את הכל לבל ידח ממנו נידח. הדלקת הנרות לקראת שבת מגלה את האחדות והדבקות העליונה של כל ערכי המציאות המשתכללים לקראת שבת, ואור זה מזריח אור של תשובה מראשית השנה עד אחריתה, מראשית העולם עד סופו, מעולם הבא לעולם הזה. לכן נהגו נשות ישראל לייחד זמן זה לתפילה עליונה לתשובה שלמה שלנו וצאצאינו עד סוף הדורות.

'אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון.. ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא  בכבודי אני מאיר לכם'. בכניסת השבת מתעוררת השקיקה לאורו של מקדש, המאחד את העולם הזה עם העולם הבא, המגלה את התוכן האחד של בית דין של מעלה, שבקודש הקדשים עם בית דין של מטה, שבלשכת הגזית, המאיר את העולם כולו ומגלה את הדבקות העליונה הבונה את העולם כולו.

שבת שלום.