ובחרת בחיים – לפרשת ניצבים

" ' העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך' …בא וראה, הקב"ה הזהיר לבני העולם ואמר 'ובחרת בחיים למען תחיה' – חיים של העולם הבא הם. אלה שהם חייבים, מחוסרי האמונה מהם אומרים? 'כי מי אשר יחובר הכתיב – 'יבחר' אל כל החיים יש בטחון כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת' למרות שיבחר האדם בעולם הבא, הרי זה לא כלום. אך הלא מסורת היא בידינו, המאמינים, שאל כל החיים יש בטחון, ולעומת זו מסורת היא בידם כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת… אבל ודאי שלמה בא לגלות על אלה החייבים מחוסרי האמונה שאין להם חלק בקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב"

ל' י"ט; תרגום זוהר הקדוש שלח קנח.

הבחירה בחיים אינה פשוטה. כשאנו מתפללים 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים' אנו מבקשים חיים שיש בהם חפץ ד', חיים בעולם הזה המפולשים לאור עולם הבא. זכירתו של הקב"ה אותנו היא הופעת שייכות עמוקה הקושרת אותנו למהלך העמוק של החיים המקיפים מן העולם ועד העולם. בקשתנו להיות חלק מהפעולה העליונה של הופעת התיקון השלם, של גילוי עץ החיים, קומת החיים השלמה שכל כולה גילוי מלכותו יתברך, 'למענך אלוקים חיים'. ספר החיים הוא העולם הבא, מתוך קנה מידה זה אנו מבקשים לחיות בעולם הזה. בקשה זו מחייבת קומה אחרת, ומוכנות לחיות מתוך טווח של מבט ארוך, אף אם לעתים נראה כי אין לחיי העולם הזה פגישה איתו. מצב זה יוצר מצב מתמיד של צמאון, 'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי'. צמאון אלוקי זה הוא היפך הרשע ההולך בשרירות ליבו ומרווה את צמאונו בחיי העולם הזה. נפשו בנויה על צמאון המתרווה מיידית, 'למען ספות הרוה את הצמאה'. עומק צמאונו, עומק נשמתו חבויה היא, אין הוא מכיר צמאון אמתי, כזה שאינו מחפש את ריוויו במקום אחר, אלא בעצמו של צמאון 'ישמח לב מבקשי ד' '.

בראש השנה איננו מבקשים דבר מלבד עצם ההמלכה, 'אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם', איננו מבקשים דבר מלבד עצם ההיות עם רבש"ע, 'ובכן יתקדש שמך ד' אלוקינו על ישראל עמך'. עצם היות קדושה בנו היא כל המבוקש, זהו אומר חיי העולם הבא 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה'. אומר זה של קדושה הוא המרכז הפנימי של חיי העולם הזה. מתוכו אנו הולכים ופועלים על כל העולם הזה עד שמכוחה של קדושתנו העצמית 'ייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'.

בשביל קידוש ד' מבקשים אנו שמלכות זו תופיע ביושר, 'וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך'. הטוב מצומצם הוא ביחס לעומק המיית הנשמה, מגלה הוא את ההתאמה של העולם הזה לגודל חיי העולם הבא, כבר בהווה. עמלק הוא הכלב החי, המנסה לבנות עולם של שכחה ולהכריז כי הוא עצמו טוב מן האריה שבעיניו הנו מת. כנגד ממד השכחה אותו הוא מנסה להשליט בעולם, וליצור בעזרתו את התדמית לפיה העולם הזה הוא חזות הכל, אנו מצווים לזכור 'זכור את אשר עשה לך עמלק' והזכרון הוא טבעי לנו, הוא עצם מציאותנו ביום הזכרון.

נקודת האמונה היא האחיזה במהות הפנימית אף אם אין כלים להביע אותה. האמונה באור עולם הבא היא המחיה את העולם הזה. 'ומקיים אמונתו לישני עפר'. מתוך נקודת אמונה זו איננו מבקשים דבר, אלא אומרים 'מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו לחיים ברחמים'. הרחמים העליונים ודאיים המה, 'כמו שידענו… שהשלטן לפניך'. אנו אחוזים מאז ומעולם בידיעה ודאית זו, ולכן איננו מתייראים מן השכחה, איננו מתייראים מן הכלב החי, כזה או אחר. המיית הרחמים מופיעה עלינו, ולכן כל התפילה שלנו היא לא למעננו, אלא למען העולם כולו, להמתיק את מרורות העולם, ליצור מצב של חפץ ורצון, המחיים את העולם ומעלים אותו דרגה אחר דרגה להיות מוארים מאור עולם הבא.

בזים הם חסרי האמונה לבחירתו של האדם. אף אם יבחר אדם בעולם הבא, אין זה ולא כלום לדידם. הם אינם מתייחסים אל הבחירה כגילוי של חיבור קיים, ולכן רואים אותה כרופפת. החיבור אינו נכתב אלא נקרא 'מי אשר יחובר אל החיים'. הקריאה, תורה שבעל פה היא, חיי האמונה שבתוכנו, 'וחיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה'. הכתיבה האלוקית מטילה עלינו את כובד האחריות של הבחירה 'מי אשר יבחר אל החיים' 'ובחרת בחיים', אך במבט של שוכחי אלוקים נראית הבחירה כחולפת עוברת. ממד הבחירה מבחינתם מזוהה עם תהליך הצמאון המתרווה מבחוץ, וכל כולו סימון נפעלות תאוותנית אל מה שמחוץ לנו. לכן גם אדם, אשר בחר בעולם הבא, אין בחירתו מעלה ומורידה, מקרית היא וחולפת, קל וחומר כשאין היא מתרווה בשפה הגלויה, באיזה מילוי שמבחוץ. אנו המאמינים מלאי בטחון, בטחון בבחירה בחיים, בטחון בתשובה, בטחון המתחיל מזכרון מתמיד ומוודאות עליונה, מחוברים אנו אל החיים בעצם מציאותינו. 'אין שכחה לפני כיסא כבודך' ואנו מלאי זכרון מביעים את חיינו מתוך העמידה לפני כיסא הכבוד. כיסא הכבוד הוא הוא רוחו של מלך המשיח. מתוך היותנו עומדים לפני כיסא הכבוד, מלאי זכרון, אנו מגלים את זכרוננו בתקיעה ובתרועה 'יום תרועה יהיה לכם' ו'זכרון תרועה', ומתוכם של תקיעות מגלה אורו של משיח 'תקע בשופר גדול לחרותנו'. חרות זו מאפשרת לגלות בבת אחת את חיי העולם הבא עם חיי העולם הזה, והספר מתמלא ב'ברכה ושלום ופרנסה טובה וגזירות טובות' על כל ישראל.

שבת שלום