עומק הברכה – לפרשת כי תבא

השיעור מוקדש לעילוי נשמת יוסף בן יהודה אריה הלוי ז"ל

"… בינתיים בא אליהו זכור לטוב, ראה את רשב"י בוכה ואמר: אני הייתי מזומן לשליחות אחרת, ושלחני הקב"ה לשכך דמעותיך. אוי רבי, אוי רבי, לא היה צריך עתה לגלות לצדיקים דברים אלו, אלא כך אמר הקב"ה – בקללות הראשונות שבספר ויקרא יש ל"ב פסוקים וכולם אל מול שבילי התורה, בקללות אחרונות שבספר דברים יש בהם נ"ג פסוקים אל מול הפרשות וארחות התורה. בגלות ראשונה של בית ראשון עברו ישראל על השבילים הסתומים והנסתרים, התגלה חובם והתגלה קיצם, נחמתם וההבטחות שלהם; בגלות אחרונה של בית שני עברו ישראל על ג"ן פרשיות, דרכים גלויות, נסתם חובם ונסתם קיצם ולכן לא כתוב בהם הבטחות ונחמות. בינתיים עבר רוח אחד והבדיל ביניהם והסתלק אליהו בתוך גלגל אש ונשאר רבי שמעון ובכה ונרדם בפתח המערה. בינתיים בא אליהו זכור לטוב ואמר קום רבי שמעון, התעורר משנתך, חלקך טוב כי הקב"ה רוצה ביקרך – כל הבטחות ונחמות ישראל בתוך הקללות הם כתובים…"

תרגום זוהר חדש נט:

הליכת רשב"י למערה ליד לוד יוצרת מצב בו אין חיבור גלוי בין הנגלה לבין הנסתר. כשבבית המדרש מתקשים בשאלה המשיקה לנסתר, חשים הלומדים ורבי יהודה בראשם בחסרונו של רשב"י. בנו של רבי יהודה, רבי יוסי, יודע וחושף שישנו קשר אורגני, פנימי ומהותי בין הנסתר לבין הנגלה. קשר זה מתגלה דרך כנסת ישראל הנמשלת ליונה, ועימה הוא שולח את השאלה לרשב"י. יורדת ונוקבת שאלתם לתוך עומק יחס הדבקות שבין כנסת ישראל לרבש"ע. קללות הגלות הראשונה מסתיימות בהבטחת זכרון האבות ואילו הגלות בה אנו מצויים לכאורה אינה מסתיימת. שאלה זו אינה מתמקדת באורך הגלות, אלא בגילוי יחס הדבקות בינינו לבין רבונו של עולם. כשחיים את עולם הנסתר, הרי ששאלה זו אינה עולה, אין כלל היתכנות אף לא בציור רוחני של נתק בינינו לבין הקב"ה. אך בגלות עצמה יש נתק, כוחות החיים מתכנסים כולם אל מערה פנימית, והתורה מתגלה בצורה פרטית כד' אמות של הלכה. הקשר הבנוי על תורה נגלית, מותיר את הדבקות ועריגת הנשמה בוודאות אמונית גדולה, אך אין קשר זה מסוגל לשרטט מתווה של תיקון והרחבת החיים. אי ההשלמה הפנימית עם המצב הזה מתגלה בצורה של בכי נורא, המביא את אליהו, העתיד להשיב לב בנים על אבותם, המגשר ומקשר בין נגלה לנסתר.

אל מול המצוקה הנוראה עונה אליהו הנביא: בבית ראשון מרכז הפגם היה ביחס אל 'ראשית חכמה', אל עצמו של קודש. הקודש העליון עומד הוא למעלה מסדר זמנים, למעלה מכל הגבלה והתקטנות אל פרט כזה או אחר. מבט החכמה של הקודש הוא מבט הרואה את הכל כחטיבה אחת, שממנה נמשכים באופן פלאי שבילים אל העולם הגלוי. שבילים אלו אינם נתפסים בצורה של סיבות ומסובבים, אלא מתגלים באורח פלא בצורה אורגנית, הנותנת מבע עמוק ומקיף לחיים. עם ישראל לא הצליח להעמיד חיים היונקים מל"ב הנתיבות של החכמה, המרחב הגדול הזה היה מיירא אותם עד שנאחזנו בקטנות, בציור ובאלילות. אי החזקת עמדה, האחוזה לחלוטין בעומק הנסתר, יצרה את המשבר. אבל משבר זה גלוי הוא, המתווה לתיקונו נהיר – האחיזה בגודל הנסתר הלכה והתגברה עד שאנשי כנסת הגדולה מחזירים את עטרת הנסתר ליושנה, לאותו מקום קדמוני העומד למעלה מכל נפילה והתקטנות.

בבית שני החטאים היו גלויים – פגמנו בג"ן פרשיות התורה, בצורת ההתגלות בחיים ובפועל. אבל מה המקור לחטאים אלה? אמנם עסקנו בתורה, אבל השאיפה לנסתר עומעמה. בבית ראשון השאיפה הגדולה לא מצאה לה כלים, ולכן נוצר גל של ייאוש עכור ששטף את העולם בזוהמת ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים. אך בבית שני היה רפיון פנימי וחולשה. לכאורה הגן פרח והוציא ציצים ופרחים, אבל מקור נביעתו נפסק. ההתמקדות בצדדים הגלויים, בגן ללא שפע הנהר הנובע מעדן, יוצרת חולשה פנימית שאינה מאפשרת לאחוז אפילו בנגלה עצמו, עד שעברנו על ג"ן פרשות. אבל רפיון זה, הגלוי כל כך, מאפיל על סיבת החטא, נסתם החטא ונסתם הקץ.

אכן זהו הטעם המסוגל להתגלות מתוך אור הנסתר, ואין הוא מיישב את הנפש ההומיה. רשב"י ממשיך לבכות עד שהוא מגיע אל פתח המערה, אל קו הגבול שבין הנסתר לנגלה, ושם הוא נרדם. 'אני ישנה וליבי ער'. הגלות עצמה מכריחה את הנסתר לשוב ולהתגלות. התגלות זו מרחיבה את החיים, עד שבעומק הצרה אנו מוצאים את הישועה. אי גילוי הקץ נובע מחמת מה שהיחס האחד הכפול – נגלה ונסתר כאחד – עומד הוא למעלה מכל רפיון תודעתי, עומד הוא למעלה מכל נפילה והתקטנות. עומק הצרה מגלה שהכל נמצא בנו, בתוכנו. הקב"ה מרגע הגלות הולך ומחזיר שכינתו לציון, הולך ומעיר ומעורר. בבית ראשון היתה גלות, וכשגלות זו ביררה את כל סיגי החיים שדבקו בנו, הופיעה הגאולה. בבית שני אנו צריכים לגלות מתוכנו את הקשר החי שבין נגלה לבין נסתר, והתעוררות זו היא המגלה כי בכל מהלכי הקללה שורה הברכה העליונה המחזירה אותנו הביתה. דווקא האמון הגדול באי יכולת ההיפרדות מצור ישענו, הוא המגלה איך בכל מסיבות המציאות רק הקב"ה מתגלה.

כשאנו באים להמליך את הקב"ה עלינו ועל כל העולם כולו בראש השנה, כשאנו מתחילים להתעורר 'מה לך נרדם קום קרא אל אלוקיך', 'קומי אורי כי בא אורך', אנו מתמלאים חיי נשמה, 'הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך'. אך יותר מכך 'הנשמה לך והגוף – כל החיים הגלויים – שלך', וממילא מתעוררת התביעה לקידוש השם 'ד' עשה למען שמך, אתאנו על שמך..'. האחיזה המוחלטת בנסתר מגדלת שאיפות המעמידות במרכז את כבוד שמים, וממילא הוודאות שבטוב, הוודאות שבדבקות המוחלטת של כנסת ישראל כולה על כל בניה ובנותיה החביבים לאין שיעור, הולכת ומתגברת. והעין הטובה על ישראל מותאמת לחפץ ד' 'כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון'.

שבת שלום