יחוד ד' – לפרשת דברים

" 'ויאמר ד' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה..' בגלל רות ונעמה שהיו מזומנות לצאת משם. ציפורה אשת משה שהיתה ממדין ויתרו ובניו שיצאו ממדין שהיו כולם זכאים באמת על אחת כמה וכמה, ועוד – משה שגידלו אותו במדין ואמר לו הקב"ה 'נקום נקמת בני ישרל מאת המדינים, אם כך משוא פנים יש בדבר, שהלא יותר ראויים בני מדין להצילם ממואב. אמר רבי שמעון לא דומה מי שמזומן ללקט תאנים למי שכבר ליקטם…

ב' ט'; תרגום זוהר הקדוש חלק ג' קפז:

משנה תורה הוא ספר המרכז בתוכו את המסקנה העולה מכל התורה כולה באופן שנהיה ראויים להיכנס לארץ ישראל. עומק התוכחה היא התביעה להכיר בהיותנו כלולים בהנהגה אלוקית עליונה. להנהגה זו יש הופעה פנימית וחיצונית. כל כולה מכוונת להופיע אורו של משיח. משול העולם כולו לעץ תאנה, עד שיש מי שאומר שעץ הדעת תאנה היה, ועל כל פנים ממנו לקחו אדם וחוה לתפור את הבגד בעקבות החטא. 'נוצר תאנה יאכל פריה'. התאנה מצמיחה פירות בודדים בכל פעם, כשכל אחד מהם מבשיל בזמן אחר. ההופעה של פרט אחר פרט מצריכה סבלנות גדולה. זו היתה מסקנת אדם וחוה אחר החטא. הם התעטפו בלבוש המאפשר את הופעת הנשמה קימעא קימעא. אך סבלנות זו, והופעת פרטים הנראים כאינם קשורים זה לזה אלא רק אחרי זמן רב, עלולה להצמיח תערובת של טוב ורע, עמעומה של האמת העליונה, טשטוש וערבוב.

ההנהגה האלוקית העליונה מדריכה אותנו להכיר את תאנתיות המציאות, הממלאה את לב המחכים להופעת אורה בסבלנות. כשמצטווה משה לא לצור את מואב, מתברר שההנהגה האלוקית המתגלה דרכנו קשובה למהלכים ארוכים. על פי זה אנו מודרכים לא להתגרות בעשיו עד יעלו מושיעים בהר ציון, על פי זה מודרכים אנו לא לצור את מואב כי תאנה קדושה עתידה לצאת מהם. אכן הנהגה זו עדיין חיצונית ביחס לעצמותה של ההנהגה העליונה. כל כולה ממוקדת בפירות, בתוצאה העתידה לצאת, ותוצאה זו היא הנותנת את הערך לאילן. כשיצאו ממדיין כל הכוחות הקדושים ושבו למקורם, לבית ישראל, כשהתגיירה ציפורה ובאו יתרו ובניו, איבדה מדין את ערכה. כשמדין הפנתה עורף והמדיינים הפכו להיות 'צוררים הם לכם', מצווים אנו לנקום בם.

אמנם פנים יש להנהגה זו. הן אמנם שחז"ל מלמדים אותנו שיהושע הוא 'נוצר תאנה' שיאכל פריה, ופניו כפני לבנה, עד שדודי נדמה כ'חמק עבר', הן אמנם שמשה מקבל את האישור האלוקי לבקשתו 'אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה', לעומת יהושע ששר צבא ד' מגיע אליו ביריחו ואומר 'עתה באתי', ולכאורה א-ל מסתתר בשפריר חביון, אכן ספר דברים מלמדנו את עומק ההנהגה האלוקית. אותה רוממות הנהגה מתגלה כלפי פנים באופן אחר לחלוטין. והנהגה זו מתעצמת כשמגיעים לארץ ישראל. אף על פי שבנגלה נראית לעתים הסתתרות אלוקית גדולה, הרי זה מחמת מבט עמוק יותר של עץ חיים היא לכל בית ישראל, של תביעה לבל ידח ממנו נידח. כבר במדבר אומר משה רבינו שהננו ככוכבי השמים לרוב. כוכבים  עומדים כל אחד בפני עצמו, היחוד הזה, המתבלט לאורה של הלבנה, מגלה נצחיות של אור היונק את חיוניותו בנסתר מאור החמה. הסתר זה מעמיד את הצורך להתגלויות יחידיות לא כחלק ממהלך, אלא כדבר הנכון מצד עצמו, כתוכן חיים שאין בו זניחה של כל פרי ואין בו לרגע זניחה של המהלך הכולל כולו. אהבת ד' לישראל מתבררת באופן הנצחי, באופן שרוממות אמונה עליונה בתוכנו קושרת אותנו למהות זו, אף אם איננו יודעים כיצד ואיך היא מופיעה. כוכבי השמים מצמיחים גם טרוניות, 'איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם'. את אותו קשר מהותי, את אותה אחדות עליונה, אנו קולטים מתוך אמונה גדולה ואמונה זו עומדת בפליאת האיכות 'איכה אשא לבדי'. הפער שבין המהות העליונה לבין פליאת האיכות מגשר בעת שלוותנו בריבוי תורה שבעל פה, במינוי השופטים. ואותו פער עצמו מתגלה על ידי ישעיהו הנביא בפליאת זניחת הקשר המתמיד של הדבקות שלנו, 'איכה היתה לזונה'. אין ישעיהו מאבד את אמונתו, אין ישעיהו חלילה מתייאש אף לרגע, אין ישעיהו מטיל ספק בעצם הדבקות העולה ומתכנסת בבתי גוואי של המציאות, אדרבה אמונה זו יוצרת פליאה גדולה יותר לגבי אופן גילויה והתפשטותה בחיים. פער זה שבין ה'מה' לבין ה'איך' מתגלה בעת ניוולנו ב'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה', בגלות שחותרת לבל ידח ממנו נידח.

ספר דברים מרגיל אותנו למבט כפול זה, להציב את המטרה העליונה של העולם, עד ש'כל הרשעה כולה כעשן תכלה' 'ונשגב ד' לבדו ביום ההוא',  ומצד שני להציל את הכל, 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום'.

שבת שלום