לימוד זכות המוציא מן הגלות – לפרשת מטות

"קם רבי שמעון על רגליו, העלה ידיו כלפי מעלה, שיבח את אדון העולם ואמר: רבון העולם עושה בגלל השכינה שהיא בגלות, ואם היא בשבועה, הלא אבא ואימא שהם חכמה ובינה יכולים לעשות התרה, כמו שכתוב 'ד' צבאות יעץ ומי יפר', אם התלמיד נשבע – הרב יכול לעשות התרה. ואם הבן שהוא האות ו' נדר או נשבע שלא יוציא אותה מהגלות עד הזמן הידוע… והוא התחרט, הלא שלושה אנשים יכולים לפטור אותו, והם שלושת האבות שלמעלה, למולם. ואם לא תתחרט, אני מבקש ממך ומכל אלה שהם ישיבה של מעלה ומטה שתעשה בזכות הרועה הנאמן שלא זז מהשכינה בכל מקום, והוא בא שלם בינך ובינה פעמים רבות, ומסר עצמו למיתה בגללה ובגלל בניה כמו שכתוב 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'…"

תרגום תיקוני זוהר הקדוש קמ"ג.

עצם היכולת לנדור היא חידוש גדול. אדם חש בקרבו כי יש לו הוראה מיוחדת הנובעת מעצמיותו הפרטית, חש הוא אות משק כנפי רוחו ונשמתו, ויודע הוא כי תוכן זה אמור להיות קבוע בחייו. עומד הוא ונודר, מקבע את תחושת נפשו והופך את התחושה הזו לתוכן קבוע שאינו מושפע מהתנודדות החיים. הנדר הוא החידוש שאדם יכול לסמוך על רגשותיו הפנימיים ולדעת שד' מדבר אליו ממש דרך רגש זה, ולהפוך את הדיבור הזה לתוכן החיים שלו.

אמנם עצם הצורך לנדור הוא ביטוי לפער שבין חופש הבחירה המהותי לבין היכולת לבטא אותו בתוך חיי השעה. חיי העולם שהקב"ה נטע בתוכנו מגלים לכל אחד ואחד את האות שלו בתורה. התוכן הקבוע של חיי עולם מתגלה דרך חופש הבחירה הפרטי ומעצב לאט לאט את דמותו של כל אחד מתוך הקשר כולל יותר. 'וחיי עולם נטע בתוכנו – היא תורה שבעל פה'. הצורך הנפשי לעצב באופן אישי את דרך החיים ולקבע אותם בנדר נובע מצורך כפול: הן מתודעת משבר ביחס להתנודדות החיים והחשש פן אותה נדיבות לב תתמוסס בתוך הצדדים הגלויים השוכחים את מקורם; והן מתוך מה שאותה דרך חיים אישית אינה מסוגלת לקשר את החיים הפרטיים עם 'חיי העולם'. לכן אומרים חז"ל 'טוב שלא תידור משתידור'.

עומקה של גלות הוא ההחלטה האלוקית, כי עוצם השקיעה שלנו בחטא יוצר מצב בו הדורות צריכים לשוב אל הממד העליון הקבוע. אין לנו יכולת להביע בבחירתנו את הממדים העליונים בתוך תנועות החיים הגלויות. הנשמה שבה אל מקורה, החיים מתעלים אל שורשם, והצד הגלוי דומם. 'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם'. נדר אלוקי הוא הגלות. כשם שהנדר מצמצם את ההקשבה לסערות החיים מתוך מציאת פן קבוע המתעלה על גביהם, כך הגלות היא חשיפת הפן הקבוע של הדבקות המתעלה מעל כל פרטי החיים. כשם שהנדר הוא מצב זמני-קבוע של הופעת עומק החיים הפרטיים, כך החלטת הגלות היא גילוי של מצב זמני-קבוע של דורות בהם בית המקדש אינו נבנה, של דורות בהם אין יכולת להעמיד חופש בחירה גדול יותר, המביע את הטהרה העליונה הכוללת שבבחירה חופשית מוחלטת, ההולכת ומביעה את חיי העולם בתוך חיי השעה.

נדר ניתן להפרה ולהתרה. הבעל המפר את הנדר, מגלה כי אותה תחושה הנכונה לשעתה לא יכולה להיות התוכן האישי הקבוע בחיים. הבעל מברר כי הנדר הוא התפרצות של תביעה, שלא שמה אל ליבה את עומק האמון שצריך להיות בחיים הגלויים. החכם, המתיר את הנדר, מגלה את חוסר הקשבת הנשמה למקורה העליון יותר. את יום הכיפורים אנו פותחים ב'כל נדרי', בהתרת נדרים כללית. התביעה של תשובת יום הכיפורים היא להאמין שהאדם יכול להישאר בכל רגע נתון בתור בוחר ובזה להעלות את כל החיים הגלויים מתוך אמון עמוק בהם ובטוב הצפון בהם ובסערותיהם. התביעה של תשובת יום הכיפורים היא לגלות כיצד כל נטיית עומק נשמתית פרטית נובעת כהמשך ישר של חיי עולם הכלליים של התורה מלאת החכמה. מתקשרים אנו עם הקדוש ברוך הוא – 'אני לדודי'  – ומפרים את הנדרים, כך מגלים אנו את האמון בחיים הגלויים; מתקשרים אנו עם מקורה של תורה – החכמה מתירת הנדר –  ומגלים, כי היכולת להעלות את כל אותם חיים גלויים נובעת מהקשבה מתמדת לחופש האלוקי העליון החבוי בתוך דברי התורה. כך כל נימי החיים הפרטיים יותר הופכים להיות תוכן אחד, חי ועליון – החיים נובעים ממקורם, מחיי החיים. גם בתוך חיי השעה איננו מניחים את חיי העולם.

ממקור הסוד קם רבי שמעון על רגליו. עמידת הרגליים יוצרת מצב בו החיים הגלויים הטבעיים, אותם אלה שאנו מהלכים בהם, 'אתהלך לפני ד' בארצות החיים – אלו מקום שווקים' – עליה יש בהם, עומק יש בהם, מכוון אלוקי עליון יש בהם. אך רבי שמעון אינו מסתפק בזה אלא מרים את ידיו. הידיים הם כלי המעשה המגלים את עומק המחשבה. עליית הידיים, 'שאו ידיכם קודש', היא הבעת קשר החיים של הנשמה עם חיי החיים העליונים, העלאת הממדים הפרטיים להיותם גילוי של ממדי עומק גדולים יותר. עומק תורת הסוד מלמדת זכות על ישראל ומוציאה אותם מהגלות.  הגלות היא נדר נורא המעמיד אותנו בין שמים לארץ. נדר זה אינו מאפשר את המגע החי עם הגוף והבשר המתנודדים בתוך גלי החיים; נדר זה הופך אותנו לקובץ אנשים פרטיים ומקטין את התורה לד' אמות של הלכה פרטית. אותו נדר נורא שהוא מטבע הגלות, נהיה מופר ומותר על ידי הופעת החכמה העליונה, על ידי זכירת חסדי אבות המביאה גאולה לבני בניהם למען שמו באהבה. מסירות הנפש של משה רבינו, הרועה הנאמן, מעלה את צאנו, צאן מרעיתו להיות נוכח פני ד' עמידה זו של 'כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו', מעמידה אותנו נוכח פני ד', ואז הקב"ה גוזר את השנה הבאה עלינו לטובה להיות שנת גאולה וישועה.

שבת שלום