ראיה ממש – לפרשת בלק
" 'וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי' רבי שמעון אמר 'וירא' מהי הראיה שראה? ראיה ממש, ראה ראיה שכלית בחלון החכמה וראה בעיניו. ראה בחלון החכמה כמו שכתוב 'וישקף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון..'… זה חלון החכמה… וחלון אחד נמצא שבו כל החכמה שורה ובו רואה מי שרואה בעיקר החכמה. גם כאן 'וירא בלק' בחכמתו…"
כ"ב א'; תרגום זוה"ק קפ"ד ב'
הראיה הממשית אינה זו הנתפסת דרך חוש הראיה. היא נזקקת לתיווך ולפענוח, עד שעצם הראיה תלויה בהטית הלב 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. הראיה הממשית מתפענחת על ידי הדמיון המעביר רשמיו אל הרגש והשכל ובונה את התשוקה והרצון, 'עין רואה ולב חומד'. הלב המזרים חיים לכל הגוף אמור לספוג את החכמה 'ולבי ראה הרבה חכמה', אך הראיה החושית מטה את יסוד קיומו אל המוחש החלקי וההוויי. זו אינה ראיה ממש. לעומתה הראיה הממשית היא הראיה העוברת דרך במשקוף החכמה.
התבוננות זו של הזוהר הקדוש מגלה לנו את עומק הבחירה. הבחירה החופשית אינה עומדת מול שאלת ראיית האמת, גם משקוף חכמת החול הוא ראיה ממשית, גם משקוף החול מסוגל לתת לבלק ראיה מקיפה של המציאות. כך גם בלעם: כל דבריו של בלעם הרשע חזקים הם והרי כבר ביארו החברים מה שכתוב 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' ואמרו בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ומיהו? בלעם, והלא העמדנו הדברים – משה שאין כמוהו בכתרים העליונים, בלעם שאין כמוהו בכתרים התחתונים, זה בצד הקדושה וזה בצד השמאלי… (תרגום זוה"ק קצ"ג:) הבחירה החופשית אינה באה כבחירה בין מבט של אמת לבין ערפול הראיה, אלא בבחינת 'יודע את קונו ומתכוון למרוד בו'. הראיה הממשית המקיפה היא התשתית של הבחירה, אך הבחירה בחיים או במוות, בטוב או ברע, היא ההחלטה הריבונית היכן להניח את הידיעות הללו, איך לבנות את ראיית המציאות נכוחה.
דווקא מעומק בחירה חופשית זו מתגלה אורם של ישראל. בלעם, החפץ לקלל את ישראל, מוצא אותם עומדים למעלה מספירת הבחירה היותר חופשית. '…לא תאור את העם הזה כי ברוך הוא'. אין הבחירה יכולה לגעת במציאות של ברכה. ברכה וקללה ניתנים לבחירה במקום שהברכה והקללה שבו הם עניין ליצירה מחודשת, אך עם ישראל ברוך הוא. הבחירה החופשית מתגלה כסעיף אחד מהחופש אשר במציאות. החופש המלא הוא חופש של ברכה, של התגדלות מתמדת, של עומק הרחמים הגנוזים בדין, עד שאין כלל מקום לכעס, ולו רגעי. עשיו ויעקב נמצאים על אותה נקודה של מבט, ולכן 'לאום מלאום יאמץ', העולם העשווי מגיע למלוא מיצויו בעמלק 'ראשית גויים עמלק'. עמלק מביע ראיה שלמה של המציאות, ראיה שכל כולה פסימיות, שאין בה ציפוי וקיווי לטוב, אלא יצירת עולם מלא רוע. כשבא בלק אמר: אני אוכל להם, עמלק בחכמה זו בא אליהם ויכול היה להם. שלח לבלעם ואמר לו: אני, שתי אותיות של עמלק יש בי, שהם ל"ק, שהם הסיום של עמלק, אני – לי ל"ק ועמלק ל"ק… התחלת בלק ב"ל והתחלת בלעם ב"ל, תחילת בלק היתה בבלעם, וסיום עמלק היה בו בבלק, וסיום בלעם היה ההתחלה של עמלק (שם קצד.). הצד הלאומי שבעמלק, מתבטא בשני משליטי הרשעה – בלק ובלעם. הצד המשותף שבין בלק לבלעם, הוא השלילה המוחלטת, חפץ האיון המוחלט – בל, שבהתכפלו דרך שניהם יוצר את הבלבול והערפול, אך יסודו הוא ראיה מוחלטת של המציאות. בלעם, בכוחות הרע שבו, מוצא את הצד העליון של עמלק, את היות עם, את היותו ראשית גויים, את היכולת ליצור חיים שלמים מלאי טבעיות שכל כולה שלילה. בשלילה זו מונחת אמת גדולה של ברכת ישראל. אחריתו של עמלק 'עדי אובד', השליטה הזמנית של הרע, יוצרת מצב של בחירה, המגלה את מילואה בברכת ישראל, בנצח ישראל שלא ישקר ולא ינחם, כי למעלה מצורת אדם הוא, 'כי לא אדם להינחם'. ההופעה במציאות של שורש עמלק, ההורדה שלו משמים לארץ באה על ידי בלק סיומו של עמלק, ל"ק, בו. שני הצדדים – זה המתיימר לדעת את 'דעת עליון', ויודע אותו דרך ההשתקפות ברע המוחלט החפץ בכליון העולם, מחמת הייאוש העמוק מלהביע בו טוב עליון, מתחבר עם הצד המעשי יותר, זה של בלק, שאינו מסוגל לוותר על העולם, ולכן חפץ להוציא ממנו את כל שאיפות הטוב שבעולם. שניהם מגלים כי הנפש, הבנויה על עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה, אינה מסוגלת באמת להביע את מלוא החופש שבמציאות. בלעם ובלק סוגרים את הבחירה החופשית בנקודת סובייקט החווה חופש, אך אחריתה עדי אובד – מנסים הם להסוות את שאיפת הטוב הקיימת במציאות, את היכולת להופיע טוב במציאות ולברר שטבעיות הטוב שבעולם נובעת מהקשר רחב יותר של רחמים עליונים גנוזים, היוצרים פירוש אחר למציאות.
בקשו חכמים לקבוע את פרשת בלעם בתוך קריאת שמע. חלק מהותי מקבלת עול מלכות שמים שלנו, של ראיית ד' אחד, הוא לראות את מעלת ישראל העליונה, את אותה מציאות שאינה ניתנת להחלפה ולהמרה, ומתוכה להגדיל את החופש אשר במציאות כולה.
שבת שלום.