גודל השלום – לפרשת קרח

" 'ויקח קרח…' מהו 'ויקח'? לקח עצה רעה לעצמו, כל מי שרודף אחרי מה שאינו שלו, הוא בורח ממנו, ולא עוד אלא גם מה שיש בו אובד ממנו. קורח רדף אחרי מה שאינו שלו – שלו אבד ודברים אחרים לא הרוויח. קורח הלך במחלוקת. מהי מחלוקת? פירוד, פירוד למעלה ולמטה, ומי שבא להפריד את תיקון העולם אובד מכל העולמות. מחלוקת – פירוד השלום, ומי שחולק על השלום חולק על השם הקדוש, בגלל שהשם הקדוש – שלום נקרא"

ט"ז א'; תרגום זוהר הקדוש קעו:

אמנם המחלוקת היא היפך השלום אך אין השלום היפך המחלוקת. כדי שהשלום יופיע עלינו להימנע לא רק ממחלוקת אלא מכל אפשרות של מחלוקת, ואף על פי כן – השלום אינו רק שלילת מצב המחלוקת אלא תוכן חיובי העומד בפני עצמו, השם הקדוש – שלום נקרא.

לכאורה ידוע שבשבת אין בקשות בתפילה, ולכן לא אומרים את כל שמונה עשרה אלא רק שבע ברכות. אכן, כשמתבוננים בתפילה, אנו מוצאים בקשות רבות בתפילת שבת 'רצה נא במנוחתנו קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך..' וכך בשלוש הברכות האחרונות 'רצה ד' אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה..' 'שים שלום טובה וברכה'. מדוע אם כך אנו אומרים שאין בקשות בשבת? בימות החול הבקשות שלנו הן כעין יציאה מחושך לאור, מרע וחסר לטוב ומלאות. כשחיים בזמן הווה, בתוך חיי השעה, הרי שמוגבלויות העולם אופפות אותנו. התפילה באה להאיר את חיי השעה, להוציא אותנו מקוטן החיים למצב בו נוכל לקשר את המקום שבו אנו נמצאים לגודל מלא טוב. תפילת שבת אינה שלילת השלילה אלא יצירת חיוב שאינו עומד כהיפוך למצב הקיים. השבת מאירה בעולם את ההכללה, את חיי העולם המאירים את העולם באור של גדולה. בקשות השבת הן בקשות של הגדלה אינסופית של הטוב הקיים. אותה הכללה עליונה הקיימת בשבת, מתבטאת בתפילה ובקשותיה. בקשת השלום היא בקשה לריבוי השלום. השלום בנוי מכפל – יצירת מקום לכל כח בפני עצמו, ויצירת מרחב המגדל ומברך כל כח, המגלה בעצמו את מקור נביעתו ושייכותו להכל. 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. התורה, שכל כולה שלום וריבויו, ניתנה בשבת. השבת מגלה את מקור ההכללה של העולם, וממילא בקשת השלום של שבת מגלה את המרחב המגביר באופן איכותי את השלום. ברכת השבת 'שבת שלום' מבררת את הכפל של החסד והגבורה: חסד עליון, הנובע ממקור המחשבה העליונה, חסד המעלה את המציאות ללא גבול, וגבורה הנותנת לכל כח את ייחודיותו וביטויו המדויק.

אמירתו של קרח 'כי כל העדה כולם קדושים' נבעה מהכשרון המיוחד של שבט לוי לבנות לכל אחד את מקומו המדויק. בא וראה, לא התקיים העולם ולא הושלם עד השעה ההיא בה יצא האדם בשלמות הכל והתקדש היום  בשבת ונתקן הכיסא הקדוש למלך, אז הושלמו העליונים והתחתונים ונמצאה שמחה בכל העולמות…  אך עדיין הרע לא נתקן, ובערב שבת בין השמשות נבראו שדים שלא נגמרה בריאתם ונשאר העולם חסר כיוון שהתקדשו ישראל ונשלמו במדרגתם ונמצאו הלוויים בצד השמאלי אז הושלמה פגימת העולם, ולכן הלוויים צריכים להיטהר. (תרגום זוה"ק קעח:). רואה קרח את עבודת הלוויים כנותנת מקום לכל כח בפני עצמו להתפתח ולגלות את ייחודיותו, ואדרבה ללא אותו היקף של חסד עליון של הכהנים, יוכלו עם ישראל להעלות את הכל. סוד הקטורת, שהיא עבודה שבחשאי, נמסר לכהנים. הכהנים עסוקים בגילוי המרחב הגדול המעלה את הכל, גם את צדדי החסר והשלילה שבמציאות. רק מתוך מעמד הכהנים יכולים הלוויים לדייק את הפרטיות וההתגוונות, רק אז תתברר קדושתם של ישראל, שאינה רק גילוי העבודה והבחירה אלא סגולה עליונה המעלה את הכל. קרח טוען ש'בתוכם ד' ', שההטבעה האלוקית היא בתוכנו ואין צורך במרחב הגדול אותו מגלים הכהנים, אדרבה גילוי זה מסתיר ומטשטש את כח הגבורה הנותנת מקום מדויק להכל. אך ד' אינו רק בתוכנו אלא גם למעלה מאיתנו, ובניין ישראל כחטיבה אחת ממש הוא היוצר את היכולת של כל פרטי החיים לגלות את החיוניות שבתוכנו מתוך הקשב למה שתמיד יהיה מעלינו, היוצר היקף הדוחף את המציאות כולה להתעלות. הכהנים נושאים את אותה חיוניות של תנועה מתמדת ואינסופית המעלה ומכפרת על בני ישראל.

הלוויים הם נושאי הארון בדרך, אך ישנו צד עלום בתורה, צד קבוע המקיף הכל מראשית עד אחרית. צד זה מתגלה בנוחו של הארון בבית המקדש. כשיוצאים לדרך שמים הכהנים מסווה על הארון, מה שמתגלה ממנו בדרך הוא תנועה הנובעת משלמות עליונה, שאין לה ביטוי והגה. מתוך קדושת התורה הגנוזה שבארון מעלים את הכל, את הלוחות ואת שברי הלוחות, את הטוב ואת כל הכוחות הצפונים ברע. רבי אלעזר אמר 'אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוויים… וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו' שצריכים הכהנים לתקן להם, ואע"פ שקרובים הם לקודש, לא יבואו אלא בתיקון הכהן שהוא ידע הסימן שיבואו אליו ולא יותר, וכשמכסים הכהנים את כלי הקודש אזי כיסוי אחר שורה עליהם ואסור להם ללוויים להתקרב ולראות. כי כל הדברים שבחשאי אין להם אלא לכהנים שמעשיהם בחשאי והלוויים תפקידם להרים את הקול… (שם קעז:) מקור השלום הוא בחשאיות, אז באמת כל כח, גם ההפוך ביותר ומנוגד ביותר מוצא את מקומו.

השבת, התורה, ובית המקדש הם הופעות של תנועה אינסופית, המגלה קדושה עליונה שמניעה תדיר את המציאות. אי האפשריות של המחלוקת מאפשרת לנו לגלות את השלום כתוכן חיובי, כתוכן המוסיף חיוב ואור בעולם. 'ברכנו אבינו כולנו כאחד יחד באור פניך כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד'.

שבת שלום!