חומר לשון הרע – לפרשת שלח

"רבי שמעון אמר: אלמלי היו ישראל נכנסים לארץ ישראל באומנות של לשון הרע לא היה קיים העולם אפילו רגע אחד – מי הוא האומן של לשון הרע? הנחש, וסוד הדבר, משבא הנחש על חוה הטיל בה זוהמה. אמר רבי שמעון ועל הכל מחל הקדוש ברוך, חוץ מלשון הרע, כפי שכתוב 'אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו'. בא וראה כמה עשה לשון הרע, גזר על אבותינו שלא יבואו לארץ, ומתו אלו שאמרוהו, ונגזרה בכיה לדורי דורות, כביכול כיון שהוציאו לשון הרע על הארץ כאילו הוציאו לשון הרע עליו, בגלל כך קינא הקב"ה על זה והיו מוכנים ישראל להיאבד מן העולם אלולי תפילתו של משה"

תרגום זוהר הקדוש קסא.

רבי שמעון יוצר הקבלה בין חטא אדם הראשון לחטא המרגלים. כשם שבעקבות החטא הקדמון נקנסה מיתה על כל בני האדם כך נגזרה מיתה על אבותינו, וכשם שרישומו של חטא אדם הראשון משפיע על כל חיינו, כך לשון הרע של המרגלים יצר רושם המתבטא בבכיה לדורי דורות. רבי שמעון מוסיף שלארץ ישראל אי אפשר להיכנס עם האומנות הזו של לשון הרע. מדוע?

מה הניע את המרגלים לדבר לשון הרע? שאלה זו מתחזקת לאור הבירור אודות מדרגתם של המרגלים: 'וישלח אותם משה.. כולם אנשים' – כולם זכאים היו וראשי ישראל היו (תרגום זוה"ק קנח:). אבל הם לקחו לעצמם עצה רעה – למה נטלו עצה זו? אלא אמרו, אם יבואו עם ישראל לארץ ישראל נעבור אנו מלהיות הראשים וימנה משה ראשים אחרים, שהלא אנו זכינו במדבר להיות ראשים אבל בארץ לא נזכה, ועל שנטלו עצה רעה לעצמם מתו הם וכל אלו שקיבלו את דבריהם. (שם). אך דברים אלה תמוהים – ממדרגה עליונה כזו של זכאות ומזכות כה גדולה להיות ראשי בני ישראל, הם מביטים אך על עצמם וכביכול על הקריירה שלהם? אמר רבי יוסי – כל מה שאמרו, בלשון הרע אמרו, וקשה מה שכתוב 'עמלק יושב בארץ הנגב' משל לאדם שנשכו הנחש, כשרוצים להפחידו אומרים לו 'הלא נחש כאן'. (שם קסא.). מרכז הנשאים של חטא אדם הראשון שבא בעטיו של נחש הם העמלקים. חטא הנחש הוא חטא הגברת השפתיים והדיבור על פני התוכן הפנימי של החיים, אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו. הגברת הלשון ויותר מכך – הגברת השפתיים החיצוניות, גורמת להסתכלות החיצונית על העולם להתגבר. חטא לשון הרע הוא ביצירת מסווה על העולם הפנימי שאינו ניתן להגדרה ומילול. חטא זה יוצר ערבוביה בעולם. נוצר חוסר משקל נכון הנבחן על ידי החיים עצמם במלואם, שזוהי קומת עץ החיים ותורה שהיא 'עץ חיים למחזיקים בה'. החיים עצמם מתגלים רק בסופם ובחלקם ביכולת הדיבור של האדם. דיבור קדוש הוא דיבור המרכז את כל מה שיכול להתגלות במציאות, ופועל עליו מכח כל מה שעדיין לא מסוגל להתבטא בנגלה. לעומת זאת דיבור של לשון הרע מתאר את המציאות כפי שהיא מתגלה בצדדיה החיצוניים, אלה שבפועל. ראיה זו נפעלת מהמציאות ואינה פועלת עליו. ראיית עץ הדעת מקבילה לראייה החיצונית של המרגלים את ארץ ישראל, שכל כולה 'ארץ חפץ' ארץ שניתן לפענח אותה רק בהקשבה לרצון הפנימי הנחשף על ידי הגיון הלב.

הגיון הלב מתגלה בדיבור, אך זהו דיבור של כל המכלול השלם של הפה 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך' רק אז עומדים אנו לפניו יתברך. כשמגבירים את הצד החיצוני הרי בסופו של תהליך אומרים 'מי אדון לנו'. המרגלים ש'כחגבים בעיניהם', מנסים לאמוד את כוחותיהם לעומת האתגרים העמוקים של ארץ ישראל. חושבים הם שכל המדרגות העליונות שקנינו ביציאת מצרים ובמתן תורה אינן מספיקות כדי לתקן את חטא אדם הראשון בשלמות. הלא את עמלק רק החלשנו, ומלחמה לד' בעמלק מדור דור. רק בהניח ד' לנו מכל אויבינו נוכל לנסות ולהתמודד עם המבט החיצוני, ארס הנחש של עמלק. והנה עמלק יושב בפתח הארץ, בארץ הנגב ומשם נמשכים קווים לכנעני ולשאר העמים היושבים בארץ ישראל. הם מסוגלים להיות הראשים של עם ישראל במדבר, אבל אל מול האתגרים של ארץ ישראל אינם מסוגלים לעמוד. ואם הם כראשים אינם מסוגלים לעמוד, כיצד זה יעמוד כל כלל ישראל במדרגה החדשה של המלחמה עם עמלק – מדרגה של העלאת הכל והפיכת הכל לקדושה. עומדים הם במדרגה המנציחה את המדבר, בעמדה המנציחה את החולשה, כי אינה מבינה שאיתגור יחשוף כוחות חדשים ועמוקים. ההתמקדות בהשוואה שבין מדרגת ה'בפועל' של דור דעה שבמדבר לבין ה'בפועל' של ארץ ישראל, גורמת ללשון הרע, גורמת לחוסר יכולת לרומם את החיים למדרגה עליונה יותר.

ארץ ישראל מגלה לעולם כולו את ההנהגה האלוקית של הארת הפנים. התפיסה של עבודת ד' של חוץ לארץ היא של אלוקים שאינו מתגלה, של הסתר פנים. רק בארץ ישראל מתגלה הגוי הגדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו. אם נכנסים עם אומנות של לשון הרע לארץ ישראל, העולם כולו נחרב. אין תקוה לעולם להתרומם ולהגיע לקרבת אלוקים. רק תפילת משה הרוצה להיכנס לארץ ישראל גם בלי היותו מנהיג, המבין את חיוניותה של ארץ ישראל בלי שום סייג, היא המסוגלת לראות את הבכח הגדול הצפון בכנסת ישראל, אף בלי ידיעתם, ובלי האמון העצמי שלהם ואף בלי תשובה. משה רבינו מחדש שקשר החיים של ישראל התורה ורבש"ע, מחויב הוא שיתגלה בארץ ישראל. זהו קידוש ד' האמיתי. מכח זה הוא עומד ומתפלל, ואנו שבים מכח מבטו העמוק להיכנס לארץ ישראל בשלמות עליונה הבאה מכוחו של מי שהיה כבד פה וכבד לשון.

שבת שלום