סיפורי תורה – לפרשת בהעלותך
" ' דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' …בא וראה בשעה שהכהן התכוון להדליק את הנרות למטה והיה מקריב את קטורת הבשמים באותה שעה, אז היו הנרות העליונים מאירים והתקשר הכל כאחד, ושמחה וחדוה נמצאו בכל העולמות. זה מה שכתוב 'שמן וקטורת ישמח לב' ועל זה 'בהעלותך את הנרות..'
ח' ב'; תרגום זוה"ק קמט.
הפסוק 'בהעלותך את הנרות' מנוסח לא כציווי מפורש אלא כתיאור מצב – כשתעלה את הנרות, תהיה התוצאה ששבעת הנרות יאירו. תפקידו של אהרן בהדלקתו את הנרות הוא להגיע למצב בו נרות אלו עולים. נחלקו מפרשי הנגלה מהו 'מול פני המנורה', הרשב"ם פירש 'היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות להאיר אל השולחן'. אור המנורה, הצד הרוחני העליון כפי שהוא מופיע בעולמנו זה, בצורת אור, הוא הנותן את החיות הפנימית לכל החיים החומריים. יש לתורה ערך מצד עצמה, כל כולה עולה למעלה, אבל הטייתה כלפי השולחן יוצרת מצב בו עלייתה הפנימית מקרינה לעולם כולו, עד שכל החיים החומריים הופכים להיות חלק ממתווה התעלות והשתכללות המציאות. הטיית הפתילות היא הארת הנשמה בגוף. לעומתו רש"י מסביר 'אל מול נר אמצעי… יאירו שבעת הנרות'. פירושו קשה להבנה לכאורה, שהלא רק שישה נרות מאירים אל מול הנר האמצעי השביעי.
אמנם התורה מופיעה בעולמנו התחתון כקצה גילוי תוכן רחב ועשיר, שהלא התורה שהיא הכלל של הכל, למרות שיוצא ממנה סיפורים בעלמא, ודאי לא באה התורה להראות רק על הסיפור הזה כשלעצמו, אלא להראות דברים עליונים ורזים עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, בגלל שהסיפור הזה או העובדה הזו, למרות שיצאו מכלל התורה, לא להראות על עצמם יצאו אלא להראות על כלל התורה כולה יצאו… וזכאים הם ישראל שניתנה להם התורה העליונה, תורת אמת, ומי שאומר שסיפורי התורה באו להראות רק על הסיפורים בלבד, תיפח רוחו, שאם לא כך אין היא תורה עליונה, תורת אמת… בא וראה מלך בשר ודם אין זה מכבודו לספר דברי הדיוטות כל שכן לכתוב אותם ואם תעלה בדעתך שהמלך העליון, הקב"ה לא היו לו דברים קדושים לכתוב ולעשות מהם תורה, אלא כינס כל דברי ההדיוטות כמו דברי עשיו, דברי הגר, דברי לבן ביעקב, דברי האתון, דברי בלעם, דברי בלק, דברי זמרי, וכינס אותם עם שאר הסיפורים ועשה מהם תורה, אם כך למה נקראת התורה 'תורת אמת', 'תורת ד' תמימה..'?! (תרגום זוה"ק קמט:). המעשים שאנו עושים בעולם הזה הם גילויים של תנועות רחבות עליונות, אותה מנורה של מטה מכוונת כנגד הארות עליונות של מעלה. כדי להופיעם, על הכהן לרכז את כל ההופעות העולמיות הפרודות ולהפכן לחטיבה אחת. ריכוז כל הפתילות אל מול הנר האמצעי מגלה שהגוונים הרבים של ההארות שבעולם, ממקור אחד יוצאים הם, ואחדות זו, המתגלה בהיותנו 'גוי אחד בארץ', היא הנותנת ערך לכל דברי התורה להיותם 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. מעמד חיים זה מאפשר את גילוי המנורה העליונה, את לב העולם. הקטורת המוקרבת בסמוך להדלקת המנורה, יוצרת את גילוי הקשרים הסמויים בעולם כולו, עד שהרע עצמו הופך להיות טוב. אך לא רק את הרע צריך להעלות, גם הטוב עצמו צריך להתעלות, 'בהטיבו את הנרות'.. רבי יהודה אמר הטבה ממש כמו שנאמר 'וטוב לב משתה תמיד' 'ובהעלות' כי בזמן שמושקים ומתרווים מהשקאת הנחל העליון, אזי העליונים מתעלים וברכה נמצאת בהכל ושמחה בהכל.. (תרגום זוה"ק קנ.) הרע וגם הטוב כפי שהם מתגלים בעולם צריכים להתעלות ולהתרומם עד שמפעם האחדות מתגלה בהם. מציאות זו עומדת למעלה מציווי מפורש, אלא היא גילוי ממילאי של התנועות של מטה, שכל כולן קצה של 'תורת אמת' ו'תורת ד' תמימה'. הכהן הופך את העולם כולו לגוף אחד שבתוכו מתפשטת הנשמה העליונה, לב העולם, והכל מתברך ומתקדש, מתמלא תנועה ושמחה.
שבת קודש מאירה את הארת המנורה. בערב שבת, עת אנו עסוקים בהכנת העונג של שבת, אנו קושרים את כל גילויי החיים החומריים והרוחניים להיות תוכן אחד של שבת היום לד'. שבת היא המרכז שבין שלושת הימים שאחר השבת ושלושת הימים שלפניה, שבת היא השיא והתוצאה של כל הימים. 'וברכתו מכל הימים', מתוך כל הימים ואחדותם צצה ועולה השבת, והיא הנותנת כח וממשות לכל ששת ימי המעשה. הדלקת נרות שבת, מעין מעשה המנורה הם, וקריאת התורה של שבת מפיחה בנו רוח של תורת אמת וחיי עולם הנטועים בתוכנו, מתחילים לפרוח ולהוציא ציצים ופירות דרך כל המעשים והאירועים. פותחים אנו פרשה זו, והארון מיישר את הדרך, 'ויהי בנסוע הארון.. ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך'. אז קשובים אנו לכל התואנות של העם ורואים בהם את לב הבשר של גאולתנו, את אותה רגישות מופלאה של דור אחרון החפץ בעצמיות, החפץ בהתגלויות חומריות, ומתוודע מתוך עצמו לגילויים העליונים שבתך כל נטיות החיים.
שבת שלום.