כלת משה – לפרשת נשא

" 'ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו..' תנא רבי יוסי: ביום שנכנסה כלה לחופה, מהיכן אנו מדייקים זאת? 'ביום כלת משה' אלא מלמד שעל ידי משה נכנסה."

ו' א'; תרגום זוהר הקדוש קמח.

יום מתן תורה נקרא בפי חז"ל 'יום חתונתו' ואילו בניין בית המקדש הוא 'יום שמחת ליבו'. שלושה שלבים בחתונה – הקידושין, עצם החתונה וההבאה לבית. בהבאה לבית, לחדר היחוד מתגלה כי עצם ההתייחדות שנבנתה כמהות מופשטת בקידושין והוכשרה לצאת אל הפועל בחתונה, מתפשטת אל כל פינות החיים מעומק הנשמה עד לגוף ולבשר בחדר היחוד.  

הקמת המשכן היא יצירת קביעות הקדושה והאחדות הגמורה שבינינו לבין הקדוש ברוך. במתן תורה 'וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק', ואילו המשכן הפך להיות מרכז החיים של השראת שכינה שבנו, הלב של עם ישראל, שביחס אליו כל שבט מוצא את מקומו. חיי המקדש מזרימים חיים לכל העורקים ולכל השבטים.

הכניסה לחופה היא הכניסה הקבועה לבית. בשבת קודש אנו מתחילים את התפילה בקידושין, 'אתה קידשת את יום השביעי לשמך'. היחוד של השבת כבר בליל שבת, הוא הכשרת החיים כולם להיות מלאים בדבקות וכיסופין, כל הבריאה כולה כלתה ונכספה מכוחה של שבת 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם', אך הקריאה בשם ד' מיוחדת לישראל; בבוקר יום השבת מתגלה החתונה, מתן תורה, 'ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו'; אמנם לעת המנחה הולכים החיים ומתעלים אל 'חדר היחוד', עם המלך במסיבו, אל השראת השכינה הקבועה, שבאמת מקומה בארץ ישראל 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.

הבירור העמוק של היחס הזה מתברר בספר במדבר. ספר במדבר מוביל אותנו מהר סיני, דרך מדבר סיני, אל ארץ ישראל מכוחו של אוהל מועד. השראת השכינה הקבועה יוצרת את ההבעה המיוחדת של כל שבט בהקרבת הקורבנות בחנוכת המשכן. המשכן נותן מקום ומחדש פנים לכל שבט ושבט הן בחניה והן במשא, וממילא עבודת ד' מקבלת הבעה מיוחדת על ידי כל שבט. אף אם נראה שבעולם הגלוי הקורבנות זהים, הרי שהטעם הפנימי נותן צורת הבעה מחודשת לכל יום ויום של הקרבה. מגמת המסע שבספר במדבר היא ארץ ישראל, ולכן המשכן מתגלה כמיטלטל, כשחלק מהותי מעבודת הלוויים היא הוראה לשעה לפרק את המשכן, לשאת את כליו ולהקימו מחדש. המקדש הקבוע שבירושלים מזרים חיים גם למקומות רחוקים, למקומות בהם רחקה הדרך מלהגיע לירושלים. קביעות הקדושה בנו היא מציאות כה מוחלטת שאף בעת החורבן לא זזה שכינה מכותל המערבי. קביעות זו נובעת מהתורה שבנו, שלמרות החורבן 'אין לנו שיור כי אם התורה הזו'. הקב"ה לא רק הסתכל בתורה וברא את העולם, כי אם ממשיך ובורא, ממשיך ומחדש שמים חדשים וארץ חדשה מכוחם של חידושי התורה שבישראל.

'יום חתונתו' מלא ייחול וציפיה ל'יום שמחת ליבו', ולכן בחג מתן תורה אנו חוגגים את יומו של בית המקדש, את היום בו מותרת התבואה החדשה לבוא אל המקדש מכח הקרבת שתי הלחם. יום זה הוא יום הביכורים שממנו מתחיל כל אחד מישראל להביא מפירותיו הפרטיים אל הקודש והמקדש. השמחה הכפולה של חג השבועות היא שמחת 'יום חתונתו ויום שמחת ליבו' בחוברת.

יום כניסת הכלה בחנוכת המשכן, הוא יום בו מתבררת חיוניות התורה בישראל. מקום העבודה הוא מקום בו מתחיים חיי השעה, המקום בו הנשמה מאירה את העולם. האבות שתיקנו את התפילה, יצרו את המרכז של הר המוריה בו בנוי המקדש, לב עבודת ד'. אכן כדי לבנות עולם שלם של השראת שכינה, שאינו רק מאיר את אור הנשמה אלא מזכך את הגוף כולו ומברר את קדושתו המיוחדת, צריך 'להסתכל בתורה ומתוכה לברוא עולם'. אמנם האבות קיימו את התורה עד שלא ניתנה, אבל מתן תורה יצר מהפיכה בעולם – תביעה מתוך העולם כולו לתיקונו הגמור. מרכזו של המקדש הוא ארון הברית בו מצויים הלוחות, והכנסת הכלה לחדר יחוד קודש הקדשים הוא על ידי משה רבינו. 'כלת משה'. התאחדות התורה, העבודה והתפילה מתגלה על ידי משה רבינו, וכשם ש'מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה' כך המטה אזנו לשמוע תורה תפילתו מאירה את דרכו והופכת להיות אור לנתיבתו. העבודה מקבלת ערך אחר מתוך אחדות הר סיני והר המוריה, והתורה מקבלת גם היא ערך אחר. 'נפשי יצאה בדברו' של מתן תורה מתגלה כחיים מלאי חפץ, כחיים של קידוש ד' מתמיד.

שבת שלום.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן