דודי לקראת כלה – לפרשת בחוקותי

" 'ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם' 'ונתתי משכני'  -זו השכינה. 'משכני'- המשכון שלי, שהיא מתמשכנת בחובותיהם של ישראל… ולמרות שהקב"ה התרחק מאיתנו, המשכון השאיר בידינו ואנו שומרים את כל כיסופיו… רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרך, נתקלו באותה מערה בשדה אמר רבי חייא אני שמעתי דבר חדש שאמר רבי אלעזר 'לא מאסתים ולא געלתים לכלותם' היה צריך לומר 'לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם'! אלא מי ששונא לאחר מואס הוא לעומתו ונגעל לפניו, אבל כאן 'לא מאסתים ולא געלתים' מה הטעם? בגלל שהחביבות שלי עדיין בתוכן, ובגללה כולם חביבים לפני. זה מה שכתוב 'לכלתם' חסר ו"ו, בגללה לא מאסתים ולא געלתים, בגלל שהיא אהובת נפשי, רחמי עליה. משל לאדם שאהב אישה שהיתה דרה בשוק הבורסקי, אם היא לא היתה שם, לא היה הולך לשוק זה לעולם, כיוון שהיא שם דומה בעיניו כשוק של בשמים… אף כאן 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם' שהוא שוק הבורסקים 'לא מאסתים ולא געלתים' ולמה? 'לכלתם' – בגלל הכלה שבתוכם שאני אוהב אותה, והיא אהובת נפשי ששורה שם, ודומה עליהם ככל הריחות הטובים שבעולם בגלל הכלה שבתוכם. אמר רבי יוסי: אם לא הייתי בא לכאן אלא לשמוע דבר זה דיי "

כ"ו י"א; תרגום זוהר הקדוש קיד./ קטו:

ישנן מדרגות רוחניות ההולכות ומתגלות מתוך הבחירה הטובה של האדם. גילוי זה חושף את אשר היה טמון ומכוסה מאז ומעולם, עד שמדרגה זו מתבררת כאינה מותנה בבחירה הטובה אלא היא היא עצמיותו של האדם הנושאה. הבחירה בטוב מסייעת להתגלות, וקובעת את צורת ההתגלות הזמנית, אך מבחינה מהותית מדרגה זו קיימת תמיד ומפעמת תמיד.

כשאנו זוכים ללכת בחוקיו של הקב"ה ולעשות את משפטיו, הרינו בונים ממש את גילוי האלוקות בעולם ובתוכנו. 'ועשיתם אותם'.. אלא מי שעושה את מצוות התורה והולך בדרך התורה כביכול כאילו עושה לו לקב"ה למעלה. אמר הקב"ה כאילו עשאני… 'ועשיתם אתם' כתוב.. למצוא את שם ד'.. (עפ"י תרגום זוה"ק קיג.). גילוי כפול זה שבתורה שבכתב ושבעל פה מגלה את חיוניות הקשר שבין הקב"ה לבינינו, והקב"ה משרה את שכינתו בתוכנו בצורה קבועה. אמנם הצורה משתנה בין זמן גלות לזמן גאולה, אבל המהות הופכת להיות קבועה – הכלה בתוכנו. כשרבי חייא ורבי יוסי מתכנסים לתוך מערה, הרי זה כדוגמת הרשב"י המכנס את כל כוחות החיים הפנימיים שאינם יכולים לצאת אל הפועל בגלל קטנות העולם. בדרך – במהלך התעלות העולם; בשדה – באותו שדה עליון בו צומחים החיים הנזקקים לקוצרים, לאותם אלה המסוגלים להעלות ולרומם את כל החיים לצורת אדם, פוגשים הם מערה, את אותה תכונה עליונה, הכונסת לחובה את החיים כלם. בגלות אנו מכנסים את כל חיינו למערה, ודווקא עת משבר זו מגלה את 'דברי הברית', את הקביעות והקיימות של השכינה בתוכנו. מתוך כך אנו שבים אל 'אם בחוקותי תלכו' ומגלים שהבחירה עצמה היא גילוי של תכונת החיים שלנו.

פעולת דוד המלך 'לעשות שם', היא גילוי של ערך עבודת ד' שלנו 'למען שמו', וכל הגאולה כולה היא הופעה הממלאת את כל החיים כולם בהופעת שם שמים. בעת הגלות הדוד עומד אחר כתלנו  – בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, 'משגיח מן החלונות' – ההשגחה האלוקית ממשיכה תדיר להנחות אותנו. עיקרה של הגאולה היא הופעה מוחלטת זו, ולכן ישראל צריכים לשמוח באותו יום בו הם מתוודעים לזה ואומרים 'זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו' (תרגום זוה"ק קיד:). בו ממש, לא ביום אנו שמחים, אלא באותה התגלות כללית העומדת למעלה מתוכן מפורט של יום כזה או אחר, בו, בהופעת שמו של  המביא גואל למען שמו באהבה.

הופעת סגולה עליונה זו הולכת ומתבררת בתוך הגלות, וכשאנו שבים לארץ ישראל, מבינים אנו אחרת את תפקיד הבחירה. היא עצמה הופכת להיות גילוי של הברית, חשים אנו כיצד אנו נדחפים מפנימיותנו לעשות טוב, וכל ההליכה בחוקים, חושפת ומגלה את עצמותנו. בסוף הפרשה, בפרשת הערכין, מתברר שערכו של אדם אינו נערך לפי פעולותיו, חוזקו הגופני או הנפשי, אלא לפי גילו. 'מה שלא עושה השכל עושה הזמן' – הזמן הוא גילוי מה שמסוגל להופיע מה'בכח' שבנו. 'זה היום עשה ד' ' את היום עצמו עשה ד', וכל יום כזה מגלה בתוכנו את הדחיפה הפנימית 'לעשות שם' 'ועשיתם אתם', ואנו שמחים בישועתו של הקב"ה בכל מלוא הארץ והעולם.

בכל כניסת שבת אנו מגלים בפנינו ממש את הדבקות והשייכות התמידית הזו. 'לכה דודי לקראת כלה' ואז 'פני שבת נקבלה'. דבקות מוחלטת זו התגלתה בליל הסדר שעל כן מכונה הוא יום זה 'שבת' וממחרת השבת אנו סופרים ומוציאים אל הפועל בכל מלוא החיים את גילוי השכינה עד שמקבלים אנו תורה ועושים שם ממש בגילוי שכינה, בדוד שתמיד אהבתו וכיסופיו נמצאים אל מול הכלה – כנסת ישראל.

שבת שלום.