אמונת השירה – לשביעי של פסח
" 'את השירה הזו לד' '… שנינו כל בן אדם האומר את השירה הזו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לזמן שיבוא, שהלא יש בה את העולם שעבר ויש בה את העולם הבא ויש בה קשרי אמונה ויש בה את ימי מלך המשיח. 'את' – (המילה 'את' באה לרבות ולהוסיף) להביא ולהעלות את כל התשבחות האחרות שאומרים העליונים והתחתונים."
תרגום זוהר הקדוש בשלח נד:
| יציאת מצרים נשלמה בבקיעת ים סוף. בליל הסדר התבררה מדרגת יחידי ישראל. אותה סגולה עליונה שהחלה בזמן האבות גיבשה אותנו למהות אחת, אך אותה מהות כוללת עוד לא חדרה לחלוטין לכל אחד ואחד מישראל. כשהגענו למכת חושך היתה התבררות בתוכנו ורשעי ישראל מתו בשלושת ימי האפלה. האור הפנימי שהאיר לישראל, האיר למי שבעומק חייו היה מלא שקיקה לטוב. המצרים לא היו שייכים לטוב ולכן הוחשכה מציאותם. רשעי ישראל היו קרועים בין עומק נשמתם החפצה בטוב לבין המחסומים הגדולים שהם הערימו עליה ברשעתם, שלכן מתו, ומיתתם היא כפרתם – חזרו נשמותיהם והתגלו ב'חמושים עלו בני ישראל', בכל ישראל שיצאו ממצרים. החידוש של ליל הסדר הוא ההבדלה המוחלטת מטומאת מצרים של כל יחיד ומשפחה מישראל. אמנם בקיעת ים סוף מבררת את היותנו עם אחד עם כל ריבוי גווניו. שישה ימים אנו סובבים במדבר, שישה ימים אנו נבראים מחדש, עד היום השביעי בו מופיעה הכללה עליונה, שבתית. ביום זה חזרה מכת החושך להופיע, והפעם לא כחושך המבדיל בתוך ישראל בין רשעים לצדיקים, אלא בין עם לעם – כל עם ישראל כולו נגאל לעומת המצרים הטובעים בים. אותן נשמות שחזרו והופיעו בישראל התבררו בפעם הזאת כטוב מוחלט. התבררות זו יש בה העלאה עתידית והפיכת כל הרע לטוב עליון. יציאת מצרים הכשירה אותנו לקבלת התורה, 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', 'בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים על ההר הזה'. בקיעת ים סוף הכשירה אותנו אל הגאולה העתידה. הגאולה העתידה מתחילה מהיקף גדול שישה ימים אנו נבראים מחדש, ו'עם נברא יהלל י'ה'. בבריאה החדשה הזו אנו מתבוננים מחדש על העולם כולו וחושפים בו קשרי אמונה עמוקים. עיני אמונה עמוקות חושפות את הנימים העדינים של הולכת העולם לאמון העמוק שבאחדות הגוף והנשמה – לתחיית המתים. רוח השירה היא נביעה מעולם מלא סתר. 'ישיר' – 'שר' היה צריך לומר, אלא דברים אלו תלויים ויושלמו לעתיד, כי מזומנים ישראל לשבח שירה זו. (תרגום זוה"ק שם נד.). בליל הסדר זכינו לגילוי שכינה, ל'אני ולא מלאך… הוא ולא אחר'. בים סוף זכינו לנבואה עליונה, עד ש'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי'. התעלות החיים אל מרום הנבואה שייכת לעתיד, לאותו יום בו ישפוך ד' את רוחו על כולנו. התעלות זו נובעת ממה שהוכשרנו במשך שישה ימים להיכנס אל העולם ולגלות בו, בתוכו, את עומק הקודש. אמונת ההליכה בעקבות עמוד האש והענן יצרה רוממות רוח כה עליונה שהעלתה את כל הממשות לגילוי אלוקות. אין העולם מכיר עדיין במה שראינו ובמה שאנו ורואים. אין העולם מוכשר עדיין למבט עליון זה, ולכן הוא נסתר. בשביעי של פסח אנו זוכים להארת הנשמה – לראיית כל העתיד בהווה דרך קשרי האמונה העמוקים. התפרצות השירה מעומק הלב מעלה את העולם כולו, את שירת התחתונים והעליונים, אל מרום מטרתם. שורש היציאה היתה בליל הסדר, וחדירתה לחיים היתה בשביעי של פסח. לכן אותו כלל גדול של עשרת המכות הלך והתבטא בריבוי כמותי מלא גוונים של חמישים ויותר מכות בים. ריבוי המכות הוא ריבוי גווני גילוי אלוקות בתוך הממשות הגופנית. שלמות האמון בגוף עד תחיית המתים הגיעה לידי מיצוי בים סוף. משם אנו שואבים את חילנו בכל יום ויום בעבודת הבירור של הטוב בימי המעשה, והעלאת העולם בשבת. הבטחון בשם ד' מגלה את השירה העמוקה, הרואה את אור העתיד. לכן תיקנו לומר את שירת הים בכל יום, והאומרה בכוונה ממשיך עליו את כח העתיד להעלות ולרומם עליונים ותחתונים. שואב הוא האומר את כוחו משביעי של פסח ופועל עם רבונו להעלות את העולם כולו ולברר את מהותו. מגלה הוא את שם ישראל בתוכו, והתורה ואורה הולכת ומתגלה. חג שמח! |