מצה – לחג הפסח
" פתח רבי חייא ואמר 'בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות' וכתוב 'שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני' לחם עני כתוב… אבל בא וראה- כשהיו ישראל במצרים היו ברשות אחרת. כשרצה הקב"ה לקרבם אליו נתן להם מקום של לחם עני.. מיהו העני? זה דוד המלך שכתוב בו 'כי עני ואביון אני'. ולחם עני זה נקרא מצה… קרבו למצה בהתחלה, כיון שהתקרבו יותר הביא אותם הקב"ה בדרגות אחרות, והתחבר הזכר בנקבה, והמצה כמתחברת בזכר נקראת מצוה בתוספת וא"ו וזה מה שכתוב 'כי המצוה הזאת' בגלל כך מצה בהתחלה ולבסוף מצוה"
תרגום זוהר הקדוש בראשית, פרשת ויצא קנז.
| דברי הזוהר הקדוש טעונים ביאור רב, הלא המצה היא עצמה מצוה, ומדוע נזקקים עם ישראל למדרגה חדשה כדי לקבל מצוה? וכיצד מצה זו, הנקראת לחם עני, מדרגת דוד, היא המוציאה אותנו מרשות אחרת, מרשותו של מלך מצרים, ומקרבת אותנו לעבודת ד'? לגבי 'המצוה הזאת' נחלקו המפרשים האם הכוונה לתלמוד תורה או למצות התשובה – וצריך להבין מדוע מביא הזוה"ק דווקא פסוק זה כדי ללמדנו את מדרגת המצוה לעומת המצה? הביטוי 'לחם עני' נאמר לעם ישראל ערב כניסתם לארץ, בספר דברים, מדוע רק ערב הכניסה לארץ אנו מתוודעים לביטוי 'לחם עוני' ביחס למצה כפי שנאמר 'לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'? בליל הסדר עצמו לפני שאנו אוכלים את המצה, אנו חוצים אותה לשניים ואז אומרים 'הא לחמא עניא' – זה לחם העוני. אנו מתייחסים לעצם היות המצה, עוד לפני מצות אכילתה אחר המגיד. 'מגיד' עצמו כולל שלוש התייחסויות למצה – על שאלת הבן 'שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה..' אנו עונים כתשובת התורה לבן החכם 'עבדים היינו לפרעה במצרים', אכן אנו מוסיפים ביטוי שלא נכתב בתורה. 'עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ד' ממצרים ביד חזקה' (דברים ו' כ"א) ואנו מוסיפים 'ובזרוע נטויה'. על השאלות הכוללות את ארבעת הבנים אנו משיבים '..ועתה קרבנו המקום לעבודתו', ואילו על שאלת 'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?' אנו עונים 'על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם'. הסבר זה נאמר לאחר התשובה לשאלת 'פסח… על שום מה?' כשאנו משתמשים במטבע התורה לבן הרשע 'זבח פסח הוא לד'..'. והנה, לאחר שאנו מדברים על שני סימני גאולה – החפזון המתבטא במצרים, והפסיחה על בתי ישראל, אנחנו עוברים למרור, המרמז על השעבוד. מהלך זה הפוך לכאורה ממה שלמדנו שמתחיל בגנות ומסיים בשבח[1], שאילו כאן מתחילים אנו בשבח ומסיימים בגנות. שלוש רמות של סיפור יציאת מצרים נחשפות לפנינו, שלוש רמות של תשובה ותורה. 'השיבנו אבינו לתורתך' – התשובה הבסיסית, הראשונית, היא התשובה אל התורה. 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. השחרור מהעבדות הוביל אותנו למתן תורה – 'וזה לך האות.. בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים על ההר הזה'. עצם היציאה ממצרים הכשירה אותנו למתן תורה ולשמיעת הדבור האלוקי 'אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. התאמה מוחלטת זו בינינו לבין התורה נזקקת למדרגה עליונה יותר של דבקות אלוקית בכניסה לארץ. כל התורה כולה רק מכינה אותנו לכניסה לארץ, ורק בספר יהושע אנו מתקרבים לעבודתו יתברך. את הגנות של 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו' אנו למדים משני מקורות: מכריתת הברית של יהושע אחרי ההתנחלות בארץ, ומפרשת הבאת הביכורים בה אנו אומרים 'ארמי אובד אבי'. ארץ ישראל מקרבת אותנו לעבודתו. הקירבה היא מהלך מתמיד של התעלות, שאין לה קץ ותכלית. על גבי התשובה אל התורה אנו מתפללים ומבקשים 'וקרבנו מלכנו לעבודתך'. ההתאמה הפנימית לתורה, הולכת ויוצאת אל הפועל בדורי דורות של תורה שבעל פה, הנטועה בתוכנו והולכת ומוציאה את פירותיה במהלך הדורות כולם. אך עיקרה של יציאת מצרים היא להכין אותנו אל הגאולה השלמה העתידה, אל 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. מתוך נקודת הגובה אליה אנו מגיעים בליל הסדר, אנו מסוגלים לראות שהחיפזון הגדול בו יצאנו ממצרים והפסיחה על בתי ישראל גילו את הסגולה הפנימית של עצם הדבקות שלנו ברבש"ע שנגלה עלינו. החיפזון הינו מעבר שמתרחש בבת אחת ממדרגה למדרגה, מעבר של יציאה מרשות אחרת לרשותו של הקב"ה, עד ש'נגלה עלינו מלך מלכי המלכים הקב"ה'. אך חיפזון זה הגיע אחרי שנים רבות של מרירות, והכין אותנו לשנים נוספות של מרירות. 'אהיה אשר אהיה – אהיה עימם בשעבוד זה ואהיה עימם בשעבוד מלכויות'. מהיכן נובעת המרירות? הגוף והנשמה בתחילת המפגש שלהם צוררים הם זה לזו. חטאי האדם והעולם מוציאים אל הפועל ניגוד פנימי שנצרך לזיכוך גדול עד שנגיע לקדושה עליונה. הקדושה העליונה מבינה כי הגוף והנשמה הינם שתי שפות שונות של תוכן עליון ופנימי של העמידה מול ד'. התשובה השלמה תבוא רק מתוך האמון בגוף ובטבע. 'והחזירנו בתשובה שלמה לפניך', העמידה המתמדת לפניך היא היא התשובה השלמה. אז תופיע תורה עליונה – תורתו של משיח. גם אחרי מתן תורה, גם אחרי כניסתנו לארץ ישראל, נזקקים אנו לזיכוך אחר זיכוך כדי להיות שייכים לתורתו של משיח ולזכות לתשובה שלמה. כבר בתחילת ליל הסדר אנו מציינים כי לא רק ביד חזקה הוציאנו ד' ממצרים, אלא גם בזרוע נטויה – במהלך שהחל ועדיין לא נגמר. 'אנכי ד' אלוקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו'. העליה שאינה פוסקת נזקקת להרחבת משאלות הלב שלנו. וערב הכניסה לארץ אנו מגלים כי המצה היא לחם עוני. לכן עוד לפני שאנו פותחים את פינו בסיפור, אנחנו מרחיבים אותו למשאלות ושאלות ללא גבול. פעולת ה'יחץ' מלמדת כי החלק העיקרי, הגדול, גנוז הוא וצפון. אחרי שאנו מקבלים את האמון הבסיסי שלנו ביכולתו של כל אחד מישראל לקדש את הזמן והחיים, ולהעלותם מכל סיגי הטומאה, ב'קדש ורחץ', אנו עוברים אל ה'כרפס' – אל קטנות ההשגה הנלחצת בעבודת הפרך המכשירה אותנו אל ה'יחץ'. עיקר העיקרים של ליל הסדר הוא בניית ההשתוקקות והגעגוע. כיסופים אלה מקבלים ביטוי ביציאה לחרות, בתשובה לתורה, בקירבה לעבודתו, בטובה הכפולה והמכופלת שהכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו, ויותר מכך לקבל ייסורים של אהבה באהבה ובמסירות כדי להגיע לגאולה שלמה ולזכות לסליחה מקורית עליונה, המאפשרת לנו לקדש את החיים והטבע באמירת הלל, המשולבת באכילה שבקדושה, עד לגילוי הצפון באכילת האפיקומן. עם המצה אנו נפגשים עוד לפני היותה מצוה, עם עצם מציאותה כלחם עוני. העני כל כולו השתוקקות ובקשה. דוד המלך, נשמת כנסת ישראל כולה החיה בתוכנו, כולה ענווה ובקשה. החלק הראשון של ליל הסדר הוא המצה, 'לחמא עניא', 'יחץ' הוא מצה בלא מצוה, היא הגעגוע של העניות והעניוות המוחלטת. שפלות רוח זו היא המכשירה אותנו להתעלות אל 'על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים'. אז מוכשרים אנו למצוה הגדולה, 'המצוה הזאת', מצוה של גאולה, תורה עליונה ותשובה שלמה. שבת שלום ופסח כשר ושמח. [1] מעבדים היינו לבני חורין ומתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועתה קרבנו המקום לעבודתו. |