exploit
גדלות וקטנות – לפרשת ויקרא זכור
" 'ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאוהל מועד לאמר' בספרא דאגדתא אמר 'קול התור' זו תורה שבעל פה כי תורה שבכתב נקראת תורה סתם ותורה שבעל פה נקראת תור כמו שאתה אומר ויקר – ויקרא, זה שלמות וזה לא כך."
א' א'; תרגום זוהר הקדוש ד:
| ההשתוקקות מלאת הכיסופים להתכלל באלוקות יוצאת אל הפועל בעבודת הקורבנות. השתוקקות זו הופכת להיות עבודת ד' קבועה, ובקביעותה היא מגלה שקרבת אלוקים היא טבעית לנו, ולא רק טבעית אלא הופכת להיות משאיפה אישית להתעלות ולהתאיין- למהות התעלות העולם כולו. לכן עבודת ד' מופיעה בבת אחת כאיחוד שבין זכר לנקבה, בין השאיפה הפנימית להתעלות לבין הפעולה בעולם. אך אי אפשר לנתק בין שני צדדים אלה – ללא השאיפה הבלתי גבולית אין אפשרות לתבוע מהעולם כולו העלאה בלתי פוסקת, ללא האיחוד המהותי הזה אי אפשר היה ליצור עבודת ד' בקביעות. רק כששני צדדים אלה מופיעים נקרא 'אדם', ולכן בא וראה 'אדם כי יקריב' להוציא את מי שלא התחתן שקרבנו אינו קרבן (תרגום זוה"ק ה:) לכן פותח בלשון יחיד ומסיים ברבים 'אדם כי יקריב מכם'. טבעה של תורה שבכתב להיות כלה – בא וראה כשירדה שכינה למשכן כתוב כלת משה חסר ו'… זו כנסת ישראל. (שם ד:) מתחברת לה התורה שבעל פה שיסודה היא הפעולה בעולם, אך ללא ההתאחדות הגמורה בין התור לתורה לא היתה עבודת ד' מלאה ושלמה. התורה סתם, התורה שבכתב מתכפלת באות ה' שלה – ותור שבעל פה הופכת גם היא להיות תורה, תורה פועלת מתוך נפעלות עמוקה, מתוך קשב לשאיפה העליונה של כלות הנפש, והיא הנותנת כלים להכיל את צמאון הנפש וכמיהת הבשר. אכן עבודת ד' העליונה עומדת היא מעל לעולם, נדמית היא כמקרית חלילה בגלל שטף הופעותיה הנדמות כברקים, אך עראיותה נובעת מזהירות גדולה לגעת בעולם כפי יכולתו להתעלות. הקריאה האלוקית למשה קבועה היא באותיות גדולות, אך הירידה אל הקביעות בעולמנו הזעיר מתבטאת בא' זעירה. 'ויקר ויקרא'. בלעם הרשע גילה לעתים שאיפות עליונות, אך הוא 'נופל וגלוי עיניים', וכל כולו מקרה, 'ויקר'. משה רבינו שנאמר לו 'ואתה פה עמוד עמדי', מתגלה באיחוד הא' הזעירה, ואיחוד זה יוצר קריאה קבועה המאפשרת להיכנס אל תוככי הקודש. קושי גדול זה מכריח את הופעת התורה, שהיא הנותנת את יכולת ההבעה הקבועה והמפורטת של כל השאיפות העליונות. לפני מתן תורה שאלנו 'היש ד' בקרבנו אם אין', האם נוכל להפוך את עבודת ד' להיות בקרבנו כתוכן קבוע, או שתהיה זו התעלות ללא גבול וממילא תתגלה בתור 'אין' בתור התגלות לפרקים. עצם שאלה זו הניחה מראש שאי אפשר לו לאדם ולעם ישראל לחיות באופן קבוע את השאיפות העליונות, ומיד הקב"ה מגרה בנו את הכלב, את עמלק. אמר רבי אבא מהו שכתוב 'היש ד' בקרבנו אם אין' וכי טפשים ישראל היו ישראל שלא ידעו דבר זה, והלא ראו שכינה לפניהם, וענני הכבוד סובבים אותם והם אמרו 'היש ד' בקרבנו אם אין', אנשים שראו זיו יקר מלכם על הים ולמדנו 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל' הם נמצאו טפשים ואמרו 'היש ד' בקרבנו אם אין'? אלא כך אמר רבי שמעון רצו לדעת.. איזו מדרגת אלוקות מדריכה אותם האם המדרגה העליונה הנקראת 'אין' כלומר ללא יכולת השגה וללא יכולת ליצור פעולה קבועה של העלאת העולם או המדרגה המותאמת כבר אל עולמנו המוקטן, 'מלכו של עולם' שהוא כבר מופיע כ'יש'. אם כך למה נענשו? אלא בגלל שעשו פירוד בין שתי מדרגות אלה ועשו זאת כניסיון, שכתוב 'ועל נסותם את ד' ' אמרו ישראל, אם כך – נבקש בצורה אחת, ואם כך – נבקש בצורה אחרת, ועל זה מיד 'ויבא עמלק'. (על פי תרגום זוה"ק בשלח מד.). 'אשר קרך בדרך' מתגלה אצל מרדכי בצורה של 'כל אשר קרהו' אך מרדכי יודע שד' בקרבנו מתוך האין עצמו, ולכן תובע מאסתר המלכה את מסירות הנפש המעלה את כולנו למדרגה עליונה של 'הדור קבלוה', של קבלת תורה שבעל פה המאוחדת עם תורה שבכתב, ואסתר שניתנה להיכתב מגלה את השורש האחד של 'קול התור' הנשמע בארצנו עם 'קול התורה' שבכתב, וכל אותן הבהקות עליונות המתגלות מבעד למסתרי המציאות הופכות להיות תוכן קבוע, המתגלה קימעא קימעא, ובזה מגן הוא על הישועה מלהיפגם ומאפשר למציאות להתרומם. 'צור חיינו' הוא הוא 'מגן ישענו', ואנו מייסדים את עבודת ד' שלנו על התודה, על היכולת לבנות עולם הנפתח לקבל את הרצון החופשי האלוקי הפונה אלינו ממש. התודה בנויה על הופעה של רצון חופשי שאינו מובן מאליו, שאינו מופיע כגמול אלא כחסד ואהבה, אך כשהוא מופיע הוא עצמו הופך להיות תוכן קבוע, 'על ניסיך שבכל עת', שמתוך כך מתבלט ערך הנס העליון המעלה את העולם ומגלה בתוכו ממש את האין 'על הנסים ועל הפורקן..'. כך נמחה עמלק ואנו נכנסים ובאים לחיים טובים ולשלום. שבת שלום. |