משכן העדות – לפרשת פקודי
" 'אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה, עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרן הכהן' מהי עדות? אלא פעמיים כתוב כאן משכן, אחד למעלה ואחד למטה, ומשכן נקרא 'משכן העדות' כמו שנאמר 'שבטי י'ה עדות לישראל' שם זה הוא העדות לישראל
ל"ח כ"א; תרגום זוהר הקדוש רכא:
הקמת המשכן יצרה מצב חדש בעולם. כתוב 'ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד' בא וראה ביום שהוקם המשכן, שהקים אותו משה.. שלא יכול היה להיות מוקם עד שהקים אותו משה… כיוון שהקים משה את המשכן שלמטה, הוקם משכן אחר למעלה כמו שפירשו שכתוב 'הוקם' ולא התפרש על ידי מי הוקם… ביום ההוא שהוקם המשכן התבטל המוות מהעולם, לא התבטל לגמרי אלא הסתלק מהעולם, שלא יכול לשלוט.. בגלל שלא יתבטל יצר הרע מהעולם עד שיבוא מלך המשיח והקב"ה ישמח במעשיו ואז 'ובילע המוות לנצח'. כשהוקם המשכן על ידי משה, אז הופרש כוחו של יצר הרע ונכפה ולא יכול היה לשלוט… (תרגום זוה"ק רלו.). 'ככל אשר אתה מראה בהר' משה רואה בהר סיני את המשכן שלמעלה ומצטווה לבנות אותו בצורה בה העולם יכול לחיות דרכו את עומק המחשבה האלוקית. העדות היא המקיימת והמהווה את נוכחות ד' בעולם. מציאות ישראל בעולם היא העדות של היכולת לחיות את עומק המחשבה האלוקית הרמוזה באותיות י'ה' של השם הקדוש, להיות שבטי י'ה. תפקיד העדות אינו רק לגלות ולספר את ההויה הנסתרת. עדי קידושין אינם מספרים סיפור כי אם בעצם נוכחותם מהווים את כל תוקף הקידושין. מתוך 'יום חתונתו' זו מתן תורה אנו מגיעים ל'יום שמחת ליבו' זה בניין בית המקדש. ביום שמחה זה אנו מגלים את משכן העדות, את חלות הקדושה העליונה גם בגוף ובעולם. יום שמחה זה מתגלה על ידי עצם מציאותם של ישראל הבונים את המשכן משכן העדות. הקמה זו מקשרת בין מגמות עליונות לתחתונות, וממילא גם למעלה הוקם משכן. חפץ ד' בעולמו הולך ויוצא אל הפועל ואז 'ישמח ד' במעשיו'. השמחה היא נקודת המפגש של קוטן הנפגש עם הגודל ומגלה את קשר החיים שלו עימו. מפגש זה מרחיב ומגדל את המציאות והגדלה זו היא השמחה. 'עבדו את ד' בשמחה', עבודת ד' כשהיא שלמה מגלה את החפץ העליון בתוך המציאות העולמית המצומצמת, והתביעה היא שעבודת ד' תהיה שלמה כל כך עד שהיא תופיע בשמחה. בית המקדש הוא מקום השמחה השלמה 'אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין' המקום בו ישמחו הרוחות והנפשות. איחוד הגוף והנשמה שבבית המקדש יוצר שמחה קבועה וממילא חיים שלמים המתגברים על המוות. לפני בניין המקדש אנו מצווים להעמיד מלך ולמחות זרעו של עמלק. העמדת מלך יוצרת מצב בו שאיפות הדבקות שלנו הופכות להיות כוללות יותר ומהוות את התשתית הקבועה לכל שינויי מצבי הבחירה הפרטיים. 'שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי' – שושנת יעקב היא הנשמה המאחדת, שורש כנסת ישראל, והיא מתמלאת שמחה כשכל הנשמות הבודדות, הפרטיות, היחידיות, מתכנסות 'בראותם יחד', כינוס זה מאפשר לראות את הופעת הנשמה בגוף, את 'תכלת מרדכי'. שמחה גדולה זו יוצרת את השקיקה לבניין המקדש. מתוך שאיפה זו הממלאת את מלכות ישראל אנו מוחים את זרעו של עמלק. עמלק מנוגד לשמחה, עמלק מנוגד לקביעות החיים, עמלק מנסה להפוך את המוות לחיזיון הקבוע של המציאות. משמעות המוות היא הניתוק שבין הגוף לנשמה. כשנבנה המשכן כבר מסתמן סופו של עמלק 'ואחריתו עדי אובד'. אמנם דורות יחלפו עד שיגיע מלך המשיח שאז יתבלע המוות לנצח ואז תופיע השמחה השלמה של 'ישמח ד' במעשיו', אבל עצם הקמת המשכן מקשרת עליונים ותחתונים, הופכת להיות עדות קבועה של חיים ללא גבול המעלים את הבשר והרוח מתוך מלאות בשמחה. בחודש אדר, החודש האחרון שבשנה, אנו זוכים להגיע מהראש אל הסוף, מפסגת המחשבה אל אחרית הגוף ולתקן את הגוף, ולכן משנכנס אדר מרבין בשמחה. ריבוי שמחה זה מתגבר על מיעוט השמחה שבאב ויוצר את השקיקה לחיזוק מלכות ישראל, למחיית זרעו של עמלק, לבניין המקדש, עד שמאליו יוקם משכן של מעלה וירושלים של מטה תימלא שמחה. 'שמחתי באומרים לי בית ד' נלך'. שבת שלום וחודש טוב ושמח! |