טוב לב – לפרשת ויקהל שקלים
" 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אתם' – מאיזה מקום כינס אותם? אלא בגלל שהיו ערב רב ביניהם הוצרך משה לכנס אותם וליחד אותם מביניהם.
ל"ה א'; תרגום זוהר הקדוש קצ"ה א'
| כשמשה היה בהר סיני הוא קיבל את הציווי האלוקי במקוריותו, כפי המחשבה העליונה – 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי'. מלכתחילה היה מקום להשתתפות בבניין המקדש לכל איש, בין לעם ישראל ובין לערב רב. כל עוד הערב רב לא הוציאו אל הפועל את הטמון במעמקי לבבם, היה מקום לשתף אותם ביחוד הקדוש של עבודת המקדש ובכך להעלות ולברר את לבבם, לעבדו בלבב שלם. צורת בירור מקורית זו היא ההבדל שבין ימי החול לשבת. את כל מלאכות ימי החול אנו למדים ממלאכת הכנת המשכן – כל מלאכה חשובה שהיתה בבית המקדש אסורה בשבת ומותרת בימי החול. עבודת ההכנה לבית המקדש המתחילה מתרומת נדיבי הלב, אסורה בשבת, ורק עבודת בית המקדש עצמה מותרת בשבת. המלאכות המכינות את המשכן הן עבודות בירור של טוב מרע, ואילו עבודת המקדש עצמה היא עבודת העלאה של העולם. שבת עומדת למעלה מעבודה של בירורים ולכן עבודת ההכנה למקדש אסורה בה, אך עבודת ד' שבמקדש עצמו היא עבודה העומדת למעלה ממלאכות שתכליתן להוציא טוב מרע, עבודת המקדש היא עבודה הכוללת כל בחובה, שואפת ומרימה את הכל ממש. כשמשה רבינו מקרב את הערב רב, את אותן נשמות שאינן טוב מוחלט אלא מעורבבות מטוב ורע, הוא מייחל שעבודת הבירור של ימי החול תרומם את הערב רב, תוציא מתוכם את עומק הטוב הצפון בהם, ותכלה את הרשעה מתוכם. אמנם בשבת 'יצאו מן העם ללקוט', והביטוי 'עם' מתייחס אליהם דווקא, אבל חילול שבת זה עצמו נובע מהקושי שלהם לרומם את חייהם למעלת המנוחה השלמה, למעלת ההעלאה של כל המציאות. חסר זה נובע מהעירבוביה שבנפשם, המערבת טוב ורע, עד שהטוב אינו בהיר ולכן אינו מסוגל להעלות את הכל. רבש"ע החפץ לתקן את הכל, מגלה למשה שמלכתחילה גם נשמות הערב רב מוכנות לתיקון מתוך נדיבות הלב לעבודת המשכן. אמנם האמונה הגדולה עדיין לא נקנתה בנפשם, ובחטא העגל הם העצימו את חוסר האמונה וקיבעו את מציאות התערובת בנפשם. עבודת ימי החול שוב לא היתה בבהירות של מלאכת המשכן המוציאה את הטוב מהרע, אלא חזרה לקללת אדם הראשון 'בזיעת אפך תאכל לחם'. לכן אחרי החטא מקהיל משה את בני ישראל, מפריש אותם מהערב רב ומהעירבוביה שבנפשם, מקשר אותם לקדושת השבת העליונה, ומתוכה הם יורדים לעבודת ימי החול האידיאלית של ההכנה למשכן. עבודת בית המקדש מציירת לנו את הצד העליון של המלאכה. אמנם זו מלאכת חול, אבל יש בה צד אידיאלי עליון של בירור הכל לטובה. לכן רק 'כל נדיב לב יביאה' מהו לב? זהו הסוד של מה שכתוב 'וטוב לב משתה תמיד' וזהו הלב של הכל, וזהו כיסא הכבוד ועל זה נקראו 'לב' 'כל נדיב לב' (תרגום זוה"ק קצז:). הנדיבות לבית המקדש יוצרת לב אחד, 'נדיב לב'. היא מתעלה מעל עולם של יצרים, מעל העולם של 'בכל לבבך -בשני יצריך' אל עולם מאוחד המסוגל להרבות בשתיה ולראות את האיחוד שבין הנגלה לנסתר. 'וטוב לב משתה תמיד'. לב זה יונק את חיותו מכיסא הכבוד, מ'רוח אלקים המרחפת על פני המים – זה כיסא הכבוד'. ההתעלות אל מבט מקיף יותר הוא המאפשר לרדת אל עבודת הבירורים מתוך הקשבה מתמדת למגמת העולם, לכיסא הכבוד ול'רוחו של משיח'. עבודת מחצית השקל היא העבודה הקבועה של הנדיבות, היא מגלה ללב הפועם כי כל כולו הוא מחצית מעבודה שלמה יותר, מעבודה נסתרת, ההולכת ומתגלה לאורך השנים. עבודת כיסא הכבוד מתגלה על ידי צפיית הישועה, והיא המאפשרת בתווך ששת אלפי שנות העולם לברר את כל הטוב ולהכינו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, להעלאה אחרי העלאה. מחצית השקל שהקדימה את שקליו של המן, יצרה בנו הכנה להתגבר על כל המכשולים ולהאיר את אור קדושת שבת גם על ימי החול, עד שבכל ימי החול 'תיעשה מלאכה' כביכול מאליה, מלאכה עליונה המתגלה על ידי פעולותינו ומעשה ידינו. 'עילם שת כסאו להציל ידידיו' הקב"ה העביר את כסאו לשושן הבירה, עוד לפני גזירות המן, והקרין אל תוך לבבות ישראל את הקשר החי ללב האחד, אותו לב המכנס את כולנו והופך אותנו להיות חטיבה אחת של 'ויקהל משה', של תביעת טוב עליון שכל כולו צפיית מקדש והשראת שכינה בתוכנו. שבת שלום |