יחוד עליון – לפרשת תצוה
" 'ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' אמר רבי חייא מה השתנה כאן מבכל מקום שכתוב 'ואתה הקרב אליך' 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב' 'ואתה תצוה את בני ישראל' 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור'? אלא הכל בסוד עליון לכלול את השכינה עימו. אמר רבי יצחק אור עליון ואור תחתון כלול כאחד הנקרא 'ואתה' כמו שאתה אומר 'ואתה מחיה את כולם'… "
שמות כ"ז כ'; תרגום זוהר הקדוש קעט:
| שמו של משה רבינו אינו מוזכר בפרשה, ובמקום זאת הפניה אליו היא 'ואתה' – אתה עם ו"ו החיבור. פניה זו ממשיכה גם בפרשה הבאה – בציווי על הכנת שמן המשחה. אפילו הציווי הרגיל 'דבר אל בני ישראל לאמר' מופיעה בהקבלה שונה במקצת – 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב'. מדוע דווקא ארבעה ציווים אלה – השמן למנורה, הקרבת אהרן ובניו, הציווי לחכמים להכין את בגדי הכהונה ושמן המשחה – מופיעים דרך הביטוי 'ואתה'? מה משמעות הביטוי 'ואתה'? המילה אתה היא מילה הנאמרת בפניה של נוכחות וחיבור. ו"ו החיבור היא מהות נוספת של חיבור. כשהקב"ה פונה אל משה ואומר 'אתה' הוא מגלה את עומק פנימיות החיבור בין משה לאלוקות. ה'אתה' של משה, הוא מעמד הנשמה הדבוקה וחבוקה כולה באלוקיה ומגלה את דבקות זו בחיים. ה'אתה' עצמו מופיע בתוספת של ו"ו מחברת, כלומר אותו מעמד נשמה מחובר באופן עמוק יותר, וממילא כשמדרגה זו מופיעה בעולם היא מסוגלת לייחד את המציאות באופן מקיף יותר. מציאות המקדש כפי שנתבארה בפרשה הקודמת היא מציאות חיה וקבועה של דבקות ישראל בקב"ה. מקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה, כנגד הדבקות העליונה שאינה פוסקת לרגע. אמנם מציאות זו חותרת להתגלות בעולם, להוות חיות פנימית המניעה את העולם והשתכללותו. ולכן יש שני צדדים במנורה – עצם מציאותה שנתפרשה בפרשת תרומה, והאור שהיא מאירה עליה אנו מצטווים בפרשה זו. בנקודת התיווך שביניהם נמצא השמן. השמן, מקור האור, אינו יכול להאיר ללא צמצום וריכוז דרך הפתילה. השמן עצמו מגלה את היחס העמוק בין עצם מציאות הדבקות הקיימת, הנצחית, שאינה משתנה מאמיתתה, לבין פעולת הדבקות והארתה המתגלה בצמצום ולכאורה גם בחוסר קביעות, שלכן יש צורך מתמיד של עשיה והעלאה. משה רבינו עצמו, שכל כולו עומד ומתהווה בהר סיני, מגלה את האמון הנצחי הבלתי פוסק ב'אני לדודי ודודי לי', ומתוך כך הוא נותן לנו תורה, שבלימודה וקיומה אנו פועלים את השתכללות העולם בצורה מתמדת. הפניה הכפולה למשה בתארים 'אתה'; 'ואתה' היא ציווי מיוחד, הנותן לכל תנועת השכלול את הקביעות ואת האמון שבה. מחמת מה שהדבקות קיימת ואינה משתנה, לכן ההתעלות אינה באה ליצור משהו חדש אלא לחשוף את התוכן שתמיד נמצא ולגלותו בכל מרחבי החיים. כפל הפניה אל משה הוא הקדמה לפעולה החיה של משה בהטבעת החותם על פעולות אלה, הנמצאות במעבר מהפנים אל החוץ. העולם האצילי העליון הולך ומופיע בהשראת השכינה הקבועה בעולם. וכשם שבבת אחת 'שכינה לא זזה מכותל המערבי' בעת החורבן, ומצד שני שכינה עימנו בגלותנו, 'עילם שת כסאו להציל ידידיו' 'והשיב לא נאמר כי אם ושב וקיבץ', כך התוכן הקבוע של נצח ישראל הולך ומתגלה בהודו בתור כח המניע את החיים בכל תסבוכותיהם לעילוי, לשכלול ולגילוי הטוב הסמוי מן העין. משה רבינו כולל את השכינה הגלויה בתוכו ומגלה כי תוכן אלוקי אחד הוא המופיע בכפל עליון ותחתון. הכל בסוד עליון לכלול את השכינה עימו. רבי יצחק מוסיף כי 'ואתה' כבר כולל בתוכו את הכל ומשתתף הכל כאחד לשרות על אומנות המעשה (שם). לפי רבי יצחק אין צורך בפעולה של חיבור כי אם מציאות של השראת שכינה, המתגלה ונחשפת לאורך כל תולדות ישראל. הכהנים הם פועלי הדבקות בחיים, ובגדי הכהונה הם האופן בו הולכת תכונה זו ומתגלה לעין כל. המשכת האור האצילי העליון מתחילה בציווי – 'ואתה תצווה'. עם ישראל, המביאים את השמן, מגלים שבתוכם טמונה היכולת ליצור מקור להארה, הנחשפת על ידי אהרן ובניו בהעלאת נר התמיד, ומגלה את עומק משמעותה על ידי בחינת ה'ואתה' של משה רבינו. כשיורדים אל העושים, אל הכהנים, משה עצמו מצטווה לקחתם, להעלותם ולדבקם בתכונת חייו. 'ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי'. הכהנים מוציאים אל הפועל את התכונה היסודית של ישראל 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום' ומסוגלות זו נובעת מהמשכת אורו של משה רבינו עליהם. כשיורדים עוד אל גילוי מעמד הכהנים בבגדים, בלבוש המסוגל לגלות את תכונת חייהם בעולם הנגלה, מצטווה משה להשרות את רוחו על חכמי הלב, הלב המלא רוח חכמה, הלב היונק בחיוניותו מאור הקודש העליון ומסוגל להוציא אל הפועל את הנכמס בתהומות הנשמה מכח החיבור של משה. 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מילאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי'. כשהמקדש צריך לצאת אל הפועל, הוא נמשח בשמן המשחה. משיחה זו מגלה בעולם החומרי ביותר את תוכן הקודש, וגילוי זה גם הוא נזקק לעשייה בפועל של משה 'ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור'. חז"ל למדו משמן המשחה רמז למרדכי מן התורה בצורה תרגומית 'מור דור ומתרגמינן מירא דכיא'. פורים מוציא אל הפועל את האמון הנצחי של רבש"ע בכנסת ישראל, עד שאפילו אם נראה כי 'אח עשיו ליעקב' הרי ש'ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי'. הופעת פעולה זו של קישור השכינה שבגלות למדרגות העליונות הקבועות מגלות כי 'לא ינום ולא יישן שומר ישראל'. גם בפורים קטן, מתנוצצת בכח פעולה עליונה זו, ואע"פ שאין לה ביטוי מעשי כמעט, הרי ש'טוב לב משתה תמיד', וטוב זה הממלא את הלב, מגלה את הפעולה שבחשאי להעלאת הכל אל טוב מוחלט, למעלה מעץ הדעת טוב ורע שממנו נמשך המן הרשע, אל אותה נקודת סתר עליון המתגלה דווקא בעת 'הסתר אסתיר' שבתוכה כלולה כל אצילות הקודש העליון הבאה לידי גילויה במשה רבינו, המעלה את הבשר עצמו אל הקודש. בפורים קטן אנו מתעלים אל מדרגת ה'בכח' בשמחה עצומה, אל מדרגת 'ואתה', בתפילה עליונה האומרת 'ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם..' 'אלוקינו ואלוקי אבותינו' ה'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'. שבת שלום ופורים קטן שמח! |