גן וכרם – לפרשת שמות
" 'ואלה שמות' רבי יוסי פתח ואמר 'גן נעול אחותי כלה גל נעול מעיין חתום' גן נעול זו כנסת ישראל שהיא גן נעול, שאמר רבי אלעזר מה הגן הזה צריך לשמור, לעדור ולהשקות ולזמור, כך כנסת ישראל צריכה לעדור ולשמור ולהשקות ולזמור, ונקראת גן ונקראת כרם – מה הכרם הזה צריך לעדור ולהשקות ולזמור ולחפור, כך ישראל, הה"ד 'כי כרם ד' צבאות בית ישראל', וכתוב ויעזקהו ויסקלהו' "
שמות א' א'; תרגום זוהר הקדוש שמות ד.
| בעת הגלות אנו משולים לגן נעול. הגן הנעול אינו מאפשר לבאים מבחוץ להיכנס אל תוכו וכל כולו רווי צפיית עתיד. השומר, העודר, המשקה ואף הזומר, אינו רואה את הפירות כרגע. כל כולו בנוי על חפץ עתידי שמתוכו הוא מאמין בהווה שאינו ניכר לעין. אם כבר בשלב זה יתמודד הגן עם הבאים מבחוץ, כשטרם הופיעו בו חייו העצמיים, יינזק ויתקלקל. לכן 'גן נעול אחותי כלה'. כבר בעת השעבוד היינו כלתו של הקב"ה ולכן הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה במצרים בגלל שהמלך בא להוציא את המלכה שהיתה שם, ועל זה היה הקב"ה רוצה ביקרה של המלכה ובא אליה להקים אותה, ולתת לה יד ולזקוף אותה, כמו שמזומן הקב"ה לעשות בסוף גלות אדום… והלא בגלות בבל המלכה היתה שם, ומדוע לא היה כך? … שהחטא גרם שנשאו נשים נכריות והביאו את ברית הקודש ברשות אחרת ולכן אבדו מאיתנו הניסים והאותות שהיו ראויים להיעשות לנו, מה שלא היה בגלות מצרים שכולם היו שבטי י'ה בני ישראל באו ובני ישראל יצאו. (תרגום זוה"ק ז.). המגע עם העולם החיצון טרם זמנו מטשטש את הברית עם רבונו של עולם. אדם ועם צריכים להתמלא מפנימיות חייהם ורק אז יכולים להיפגש עם החוץ, רק אז מפגש כזה לא יוביל לטשטוש אלא לברכה. בשלב הגלות האלוקות עומדת למעלה מן העולם. תפיסת הדבקות נמצאת כנקודה עלומה, 'מעיין חתום', ככמיהה למה שעומד למעלה מכל העולם וערכיו. ואכן גאולה אינה יכולה להיתפס כעומדת בתוך העולם ומצריו, אלא כהופעה מלאת רצון, מלאת התבוננות חדשה על העולם, התבוננות המחיה את הקיים, אבל מגלה בתוכו את עצמו, את נס יכולת ההתרחבות אל שאיבה מעולם העומד במהותו למעלה מכל ערכי העולם המצומצם. התגלות של אלוקים בעולם, מפגישה אותנו בבת אחת עם האמון שלו בעולם וביכולותיו, ועם מה שעומד למעלה מכל ערכי עולם. ההסתגלות להשתחררות מכבלי עולם והגבלותיו, באה על ידי שנות העבדות והשעבוד. בשנים אלה היה נראה שאין הווה, גן נעול היינו, ושאיפותינו התמקדו במה שחורג מהעולם הגלוי. רק כשאמונת אומן זו הפכה לצעקה, לדיבור עם ד' באופן בו איננו מקבלים לחלוטין את המתווה של הציור העולמי, אלא כבר היינו נטועים עמוק בתביעת המעיין החתום, הופיע המלך לגאול את המלכה. כל זמן הגלות בנינו באופן פנימי את הצביון העצמי שלנו. הברית היא חיבור השמיימיות עם העולם הארצי. 'ותימלא הארץ אותם' הארץ עצמה מתמלאת מתוך עם ישראל בתביעת שמים. אמון מתמיד זה יצר מצב בו המשכנו כל הזמן לעסוק בפריה ורבייה, מתוך שמירה עמוקה על הברית. כשאנו באים לארץ ישראל אנו הופכים להיות כרם, ודווקא כרם. בכרם הסוד גנוז בעצמו. לכאורה יש חיים גלויים, יש עצים וישנם פירות, אך התוך הסודי, היין, נמצא בכח, אך צריך לעמל גדול כדי להופיעו בפועל. אותה תפיסת אלוקות עליונה עצמה, מאתגרת ללא הרף את המציאות הגלויה, 'כימי השמים על הארץ'. אז אין הכרם צריך שמירה אלא עידור – חפירת הבאר העמוקה כדי להוציא מים ממקורם; השקיה – הקישור שבין עולם הנסתר, המים שבבאר, לבין דחיפת המציאות לגדול ולהתעלות; זמירה – הפרדת הטוב מהרע. אך צריך משהו נוסף – צריך גם לחפור. ולכאורה, הלא פעולת העידור היא החפירה שנועדה להוציא מים ממקורם? אך גם אחרי שמתחילים החיים להתגלות, גם אחרי שאנו נקשרים אל המחשבות העליונות, אנחנו צריכים להמשיך ולחפור, לחשוף את סוד העתיד החפץ להתגלות. שמות בני ישראל הם המהות הפנימית שלנו, הגם שהם לכאורה נעלמים בגלות, הם חוזרים ומופיעים, במלוא צביונם, בני ישראל באו ובני ישראל יצאו. בימי השובבי"ם אנו מקבלים את הסייעתא דשמיא הגדולה ביותר לחזור בתשובה. ימים אלה מסוגלים להחזיר אותנו אל הברית, אל העמידה על העצמיות, אל ריכוז החיים בצדדים העליונים יותר, ובעת הגאולה – לא רק להיות קשורים וחבוקים עם כנסת ישראל, אלא לעמול כל הזמן בחפירה חדשה, בהתחדשות מתמדת המוציאה את היין ואת הסוד. האמון הגדול במה שמתגלה מוסיף עוד ועוד תביעה של קדושה, תביעה של עמידה על העצמיות המתגלה בתפילה ובתשובה שלמה. שבת שלום. |