על בנימין – לפרשת ויגש
" 'ויגש אליו יהודה..' רבי יהודה פתח ואמר.. 'כי הנה המלכים נועדו' זה יהודה ויוסף שנזדמנו להתוכח זה עם זה, להתווכח כאחד בגלל שיהודה היה מלך ויוסף היה מלך ושניהם באו כאחד להתוכח זה עם זה זה על בנימין וזה על בנימין"
מ"ד י"ח; תרגום זוהר הקדוש רו.
| יהודה ניגש אל יוסף ומדבר עימו לא כנציג של כל האחים, אלא כיהודה העומד לבדו בפני יוסף. לא לחינם עומד יהודה לבדו – שני מלכים עומדים זה מול זה, שתי תפיסות עמוקות כיצד לחשוף את מלכות שמים בארץ. יהודה מתאר את השתלשלות האירועים באופן אחר לחלוטין ממה שמתואר לפני כן בפרשה הקודמת. 'אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח'. יוסף טען כי הם מרגלים ואילו הם, מיוזמתם, עונים לו 'שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד..'. גם הדרישה להוריד את בנימין מצרימה לא נועדה בכדי שיוסף ישים את עיניו עליו כדברי יהודה, אלא כדי להוכיח שאינם מרגלים. יהודה חושף את הבנתו כי כל המכוון של עלילות הריגול והגביע היה כדי שבנימין יתאחד עם יוסף. יוסף חפץ בבנימין לבדו, כדי שיוציא אל הפועל את הכשרון של בני רחל באופן היותר שלם. מאחר ש'האלוקים חשבה לטובה', חושב יוסף שהפירוד שבינו לבין אחיו בא לבנות את בית ישראל באופן כפול, את בני רחל לרכז במצרים כדי להוציא אל הפועל כשרון מיוחד של בנים אלו. אולי זה פשר חלומותיו של יוסף ופשר התאפקותו. המוכנות להקשיב לדבר ד' ולנסות לפעול מתוך הקשבה זו הביאה להתמסרותו של יוסף לקבל על עצמו את הגזירה האלוקית של 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם'. יוסף כבר מכין זה מכבר את התשתית ל'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' על ידי הבאת כל הכסף של ארץ מצרים וכנען אל בית המלך. ההבטחה האלוקית של 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' אין משמעותה רק ליציאה עם רכוש גשמי בלבד, הממון הינו לבוש של כוחות חיים עמוקים שאיבדו את ההקשר שלהם בעקבות חטאי העולם. יוסף מכין את התשתית לתיקון העולם דרך שעבוד ישראל במצרים. ממון הינו צד כמותי הנותן ערך לדברים שונים המופיעים בעולם. ערך קבוע זה עומד למעלה מהאופנים בהם האדם מוציא אל הפועל את מחשבותיו ובחירתו המוגבלת. בפרשה רואים כיצד יוסף מביא את העם המצרי להבעה של חפץ חיים יסודי, משולל מתארים, משולל מיכולת לבטא את עצמם, במה שהוא מעבר לחפץ החיים הזה. רק לאחר שהם מאבדים את כל יכולתם הקודמת הם מקבלים מחדש יכולת ליצור, אבל בשעבוד לפרעה, כשבפנים יוסף הוא ה'אב לפרעה', הוא המנחה והמקדם את העולם אל בחירה קשובה, אל יכולת הבעה המתגברת על טומאת העולם. את היכולת הזו עצמה צריך להעלות, להביע מתוך הקשר עמוק יותר. כוחות החיים שנפלו אל מיצרי הקיום – מי יוכל להעלותם? יוסף הפותח את אוצרות מצרים, הוא יוסף המטביע חותם של עומק בגילויי חיים אלה. בתוך העולם המעשי של יוסף טמון ניסיון קשב לחפץ ד'. אם הקב"ה שולח את יוסף למצרים ושם אותו למושל, הרי שאותו כשרון של רחל למצוא את ערך חיי ההווה מתוך הקשר של עתיד, הוא זה המסוגל להוציא כוחות חיים פרטיים ולהעלותם לקדושה. התיקון השלם של חטא אדם הראשון שהחל להתבטא ביעקב אבינו שלא מת, צריך להתגלות בזרעו. בארץ ישראל כנראה צריכים להישאר בני לאה, לחיות את הצד המכוסה שבעולם, לראות את אותו עתיד כמוס כיצד הוא כבר עכשיו מפעם בעולם. שני מלכים נפגשים ומתוועדים. יהודה מלך ויוסף מלך, ולכל אחד תפיסה אחרת כיצד המלכות מתגלה בעולם. 'כי הנה המלכים' אמר רבי יהודה רז האמונה כאן, שכשהרצון נמצא והקשר מתעטר כאחד, אזי שני עולמות מתקשרים כאחד ומזדמנים כאחד – זה לפתוח את בית האוצר וזה ללקטם ולכנוס לתוכו. (תרגום זוה"ק רו:) יוסף הוא הפותח את בית האוצר, ויהודה הוא המלקט את גילויי החיים וכונס אותם לתוך אוצר זה. יהודה תובע את בנימין מיוסף מצד מידת המלכות המיוחדת הטבועה בו. הכשרון של המלכות הוא לגלות בפועל את ממדי החיים העמוקים של ישראל וליצור היקף והקשר רחב כל כך, עד שכל כוחות החיים מקבלים את ממשותם ואת ערכם האמיתי. אין מלכותו של יוסף מספקת את יהודה. מלכותו של יוסף רואה את העולם העליון כדוחף כל הזמן את המציאות הנגלית להתעלות, זהו ההקשר של חיי ההווה, עולם הנדחף להתעלות מכח בית האוצר הנפתח לפניו. ההווה עצמו אינו חש באופן מודע את הדחיפה העמוקה הזו, ולכן הקשר זה עם היותו עליון ונעלה, דווקא הוא המאפשר לחיי ההווה להתפתח באופן עצמאי, ובכך לשחרר את כוחות החיים מתוך תחושה עמוקה של היותם בחיריים. יהודה בונה מלכות כזו הבאה מלמטה למעלה, יוצרת את ההיקף הטמון עמוק בחיים עצמם, ולכן נראה לכאורה שהממד הבחירי, המבליט את הצורות הפרטיות הולך ונעלם. מכאן חשיבותו המיוחדת של בנימין אצל יהודה. יהודה מקשר בבת אחת את חיי העולם הזה עם חיי העולם הבא, ולכן הוא ערב את הנער באופן שיחטא חלילה לאביו כל הימים, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא. בנימין אמור לתפוס את מקומו של יוסף בארץ ישראל, להבליט ללא הרף את משמעות הבחירה המודעת לידיעה האלוקית, את משמעות ההווה החש את העתיד המקיף אותו. אך רק ברגע שאומר יהודה 'כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי', רק אז 'ולא יכול יוסף להתאפק..'. יעקב אבינו שלא מת, חי עתה ללא רוח הקודש, בשברון לב על היעלמותו של יוסף, על הפיכת בית ישראל לעולם חד ממדי, עלמא דאיתכסיא. הצער על היעלמות הבן, העלמת רוח הקודש, מגלה עד כמה ההווה הפשוט חיוני ונצרך. כששומע יוסף מיהודה את ההודאה כי אביו עצמו זקוק לעולם הנגלה, וכי יהודה עצמו מודה בכך ורואה גם את חסרונו שלו בהיעדר עולם זה, מתאחדים המלכים, בית האוצר נפתח ויהודה מלקט את כוחות החיים מלמטה לקשרם יחד, ולקשר את כל בית ישראל לרצון העליון. שבת שלום. |