'פתחי לי' – לחנוכה

בשיר השירים מתואר הדוד הדופק על דלת ביתה של הרעיה 'אני ישנה וליבי ער קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה' אך הרעיה אינה פותחת את הדלת עד שדודי חמק עבר. מדוע?

בחנוכה אנו מתחילים לתקן את אי פתיחת הדלת. המפרשים מביאים מדרש, שלצערי נעלם ממני מקורו 'ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה'. הדלת נפתחת להאיר את החוץ. מדוע בחנוכה דווקא הרעיה פותחת את הדלת אף אם לכאורה הדוד חמק עבר?

במדרש רבה (שיר השירים פרשה ג' ב') 'בעטרה שעטרה לו אמו' אמר רבי יוחנן שאל רשב"י את רבי אלעזר ברבי יוסי, אמר לו: אפשר ששמעת מאביך מהו 'בעטרה שעטרה לו אמו'? אמר לו הן. אמר לו היאך? אמר לו: משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי כלומר הרבה מאוד, ללא גבול וללא הגבלה והיה קורא אותה בתי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי, כך היה מחבב יותר מדאי הקדוש ברוך הוא לישראל וקראן בתי הה"ד (תהלים מ"ה) 'שמעי בת וראי', ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי שנאמר 'פתחי לי אחותי רעיתי', ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר (ישעיה נ"א) 'הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו', ולאמי כתיב, עמד רשב"י ונשקו על ראשו ואמר אלו לא באתי אלא לשמוע מפיך הטעם הזה דיי.

ויש להבין מה משמעות תארים אלה לכנסת ישראל, עד שחיבה יתרה כל כך היא לקראה אמי, כביכול כנסת ישראל היא המעטרת את הדוד בעטרה. והנה בשיר השירים יש תארים אחרים לכנסת ישראל – כלה ורעיה שאינם נכנסים למשלו של רבי יוסי. אכן אלו שני קווים – בת, אחות ואם הינם קשרי משפחה טבעיים הכרחיים, והם מורים על שלוש רמות של גילוי ערך כנסת ישראל בעולם וצורת הדבקות המוחלטת ברבש"ע. כלה ואישה-רעיה, הינן תולדה של בחירה. כשרבי יוסי מביא את הפסוק המעיד על קשר של אחות הוא מדגיש רק תואר אחד ממכלול התארים המובאים בתחינתו של הדוד 'פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי'. הדוד פונה בתחילה אל צד ההכרח שבקשר שביניהם, אבל כדי לפתוח את הדלת צריך רצון חופשי מוחלט. רק כשמתעוררים געגועי הרעיה, געגועים הנובעים מרצון חופשי היא קמה לפתוח לדודה.

והנה ראשית היצירה של כנסת ישראל היא התהוות שכל כולה מקבלת מהאלוקות ללא תיווך של סיבות ומסובבים, וזו בחינת בת, שכל כולה מתהווה ומקבלת מאביה. יצירה זו התגלתה בחג הפסח, שלכן ערך גילויי האלוקות שם לא היו לפי הערך האישי, ונגלה עלינו 'אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני הוא ולא אחר' ו'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי'. בתוך היצירה של עם ישראל גנוזה אהבה בלי גבול, 'יותר מידי', שלכן מדרגת גילוי האלוקות היתה עליונה כל כך. מתוכה אנו נתבעים לאהבה את ד' אלוקינו בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו.

מתוך חיבה זו שלא זזה מאיתנו, קראנו הקב"ה 'אחותי'. אחות היא 'תמתי', היא תאומתי, אחות – המאחה ומחברת העולמות. זוהי הנהגת המשפט המגלה את האלוקות בנו ובעולם על פי ערך המעשים הטובים. 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי'. כעניין שביארו הבעש"ט הקדוש ורבי חיים מוואלוז'ין 'ד' צילך' שלפי מה שאתה כן הקב"ה מתגלה. מכאן האחריות של האדם וישראל לעולם כולו. הנהגה זו התגלתה במתן תורה, אז הוקבע ערך המעשים שלנו בוני עולם. אך יש מדרגה עליונה יותר – אמי. האם היא המגדלת. תפיסת האלוקות שבעולם, הנודעת על פי ערך העולם, צריכה להתעלות ולגלות ערכים עליונים יותר. האלוקות, המתגלה בעולם, מקבלת מכנסת ישראל השפעה, המעלה את ההנהגה האלוקית אל סוד היחוד. לכן בצלאל בונה המקדש נקרא 'בצל-אל', היינו שהוא מתאים את הנהגתו אל האלוקות, ולא כמו במדרגה הקודמת של 'ד' צילך'. המקדש מאחד בתוכו טבע ונס באופן מתמיד, וזהו 'בית אמי וחדר הורתי'. עבודת המקדש מעלה את העולם כולו ומכשירה אותו לתפיסת האלוקות, המתגלה בתוככי קודש הקודשים. זהו צילא דמהימנותא של הסוכה, שממנה נובעת השמחה הבלתי גבולית. אור העתיד, התחדשות התורה והבריאה מחדש של שמים וארץ על ידינו, טמונים הם במדרגה עליונה זו משורש האבות הקדושים שלנו. (ישעיהו פרק נא (ג) כִּֽי־נִחַ֨ם יְקֹוָ֜ק צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כָּל־חָרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־יְקֹוָ֑ק שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה: (ד) הַקְשִׁ֤יבוּ אֵלַי֙ עַמִּ֔י וּלְאוּמִּ֖י אֵלַ֣י הַאֲזִ֑ינוּ כִּ֤י תוֹרָה֙ מֵאִתִּ֣י תֵצֵ֔א וּמִשְׁפָּטִ֔י לְא֥וֹר עַמִּ֖ים אַרְגִּֽיעַ:(ה) קָר֤וֹב צִדְקִי֙ יָצָ֣א יִשְׁעִ֔י וּזְרֹעַ֖י עַמִּ֣ים יִשְׁפֹּ֑טוּ אֵלַי֙ אִיִּ֣ים יְקַוּ֔וּ וְאֶל־זְרֹעִ֖י יְיַחֵלֽוּן:(ו) שְׂאוּ֩ לַשָּׁמַ֨יִם עֵֽינֵיכֶ֜ם וְֽהַבִּ֧יטוּ אֶל־הָאָ֣רֶץ מִתַּ֗חַת כִּֽי־שָׁמַ֜יִם כֶּעָשָׁ֤ן נִמְלָ֙חוּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ כַּבֶּ֣גֶד תִּבְלֶ֔ה וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כְּמוֹ־כֵ֣ן יְמוּת֑וּן וִישֽׁוּעָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וְצִדְקָתִ֖י לֹ֥א תֵחָֽת: (ז) שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ יֹ֣דְעֵי צֶ֔דֶק עַ֖ם תּוֹרָתִ֣י בְלִבָּ֑ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ חֶרְפַּ֣ת אֱנ֔וֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָ֖ם אַל־תֵּחָֽתּוּ:(ח) כִּ֤י כַבֶּ֙גֶד֙ יֹאכְלֵ֣ם עָ֔שׁ וְכַצֶּ֖מֶר יֹאכְלֵ֣ם סָ֑ס וְצִדְקָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וִישׁוּעָתִ֖י לְד֥וֹר דּוֹרִֽים: (ט) עוּרִ֨י עוּרִ֤י לִבְשִׁי־עֹז֙ זְר֣וֹעַ יְקֹוָ֔ק ע֚וּרִי כִּ֣ימֵי קֶ֔דֶם דֹּר֖וֹת עוֹלָמִ֑ים הֲל֥וֹא אַתְּ־הִ֛יא הַמַּחְצֶ֥בֶת רַ֖הַב מְחוֹלֶ֥לֶת תַּנִּֽין:(י) הֲל֤וֹא אַתְּ־הִיא֙ הַמַּחֲרֶ֣בֶת יָ֔ם מֵ֖י תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה הַשָּׂ֙מָה֙ מַֽעֲמַקֵּי־יָ֔ם דֶּ֖רֶךְ לַעֲבֹ֥ר גְּאוּלִֽים:(יא) וּפְדוּיֵ֨י יְקֹוָ֜ק יְשׁוּב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂיג֔וּן נָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה: …(טז) וָאָשִׂ֤ים דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־אָֽתָּה: הקשיבו אלי עמי ולאומי, אל תקרי לאומי אלא לאמי.

שלושת הרגלים מגלים את הקשר הטבעי העמוק שבינינו לבין האלוקות. הקשר הטבעי ההכרחי יוצר קביעות ואי השתנות, וזה שאמרו השבטים ליעקב אבינו 'שמע ישראל' ישראל סבא 'ד' אלוקינו ד' אחד', 'כשם שאין בליבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד'. ועם כל זה נסתם הקץ ממנו. כי אע"פ שד' אחד חדור בלבבנו, מ"מ אין העולם מכיר זאת. ולכן (רש"י דברים פרק ו' ד') ד' אלהינו ד' אחד – ד' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ד' אחד, שנאמר   'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד' ' ונאמר (זכריה יד, ט) 'ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד': מדרגת ד' אלוקינו היא מדרגת האחדות הבלתי פוסקת העומדת למעלה מכל חילופי הזמנים. אמנם כדי לעבור ממדרגה זו למדרגת ד' אחד, כדי שהנהגה זו תתגלה בכל העולם כולו, צריכה להופיע מדרגה של חופש בחירי מוחלט. (אורות, אורות ישראל א' י"ג) אִי-אֶפְשָׁר לָאָדָם לְהִפָּרֵד מִדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית, וְאִי-אֶפְשָׁר לִכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל לְהִפָּרֵד מִצּוּר יִשְׁעָהּ אוֹר ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִי-הָאֶפְשָׁרוּת הַזּאת, הַהוֹלֶכֶת וּמוֹפִיעָה בְּכָל הַדּוֹרוֹת, יֵשׁ בָּהּ הֶכְרֵחַ טִבְעִי, שֶׁאֵינֶנּוּ נוֹתֵן מָקוֹם לִבְהִירוּת הַדַּעַת לְגַלּוֹת אֶת פְּעֻלָּתָהּ. עַל כֵּן בָּאִים יָמִים שֶׁתַּרְדֵּמָה נוֹפֶלֶת עַל הָאָדָם, וְהַפַּרְצוּפִים נִנְסָרִים זֶה מִזֶּה, עַד שֶׁהַפֵּרוּד הַגָּמוּר נַעֲשֶׂה אֶפְשָׁרִי. וּבִכְלוֹת הַתַּרְדֵּמָה, בִּמְקוֹם צֵלָע מְחֻבֶּרֶת, חִבּוּר טִבְעִי, גַּב לְגַב, עוֹמֶדֶת תִּפְאֶרֶת אָדָם בִּכְלִיל הֲדָרָהּ, שֶׁהַבְּחִירָה הַשִּׂכְלִית מַכֶּרֶת לוֹמַר "זאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי", וְהָעוֹלָם מִתְכּוֹנֵן בְּהוֹפָעַת חַיִּים וְתוֹלָדוֹת קַיָּמוֹת עֲדֵי עַד. הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לְדַבֵּר "גְּבוהָה גְבוהָה" עַל-דְּבַר שְׁמָד, עַל-דְּבַר כְּפִירָה, עַל-דְּבַר פֵּרוּדִים מֻחְלָטִים, הֵן תּוֹלְדוֹתֶיהָ שֶׁל הַנְּסִירָה, הַמְבִיאָה לִידֵי הַהִתְאַחֲדוּת הַגְּמוּרָה, הַצּוּרִית הַחָפְשִׁית, "כִּמְשׁוֹשׁ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ". הַחִזָּיוֹן מִתְגַּלֶּה בְּיִחוּשָׂהּ שֶׁל הַתּוֹרָה אֶל הָאֻמָּה, שֶׁהַחִבּוּר הַטִּבְעִי הוֹלֵךְ וּמִתְפָּרֵד עַל-יְדֵי הַנְּסִירָה הַתַּרְדֵּמִית, וּגְמַר הַנְּסִירָה הוּא תּכֶן הַבִּנְיָן, הַמֵּבִיא לְאַחְדוּת מְשֻׁכְלֶלֶת, וְתוֹרָה חוֹזֶרֶת לְלוֹמְדֶיהָ. זוהי התגלות מדרגת כלה ורעיה.

חנה רצתה להעלות את העולם כולו למדרגה זו. היא חשה שעם ישראל צריך לעבור למדרגה של הופעת העתיד, של ההופעה החופשית המסוגלת ללדת. אלקנה בנה את האמון של עם ישראל במציאות הדבקות שאינה פוסקת. נטישת המקדש בשל לבושיו שאינם הולמים, בשל נושאי דגל המקדש, עובדיו ש'לא טובה' היתה שמועתם, נזקקה להודעה עליונה שד' הוא אלוקינו. עולה אלקנה (מדרש שמואל פרשה א) ועלה האיש ההוא מעירו. נתעלה האיש בביתו, נתעלה האיש בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל, וכל עלויו לא היה אלא מעצמו. עילוי זה של אלקנה, עד לשורש י"ג מידות הרחמים, עד שהוא קונה בקנין גמור את מידת א-ל, מגלה את הדבקות המוחלטת שלכן לחנה אין ילדים, ולכן הוא טוב לה מעשרה בנים. אכן חנה רוצה לגלות את ערך זה בעולם עם כל הסתריו. יודעת חנה שמדרגת גילוי אלוקות עליון יותר יופיע מתוך הרצון החופשי ולכן 'ותתפלל על ד'  'למעלה משם הוי'ה, 'והיא מדברת על ליבה' למעלה מכל ערך מקוריות החיים הטבעיים, מלובשת היא חנה בלבוש של 'מרת נפש', בהעלם, היוצר געגוע ורצון. מתוכו של רצון זה בוקעת ועולה תפילה עליונה עד 'וירם קרן משיחו'. מוסיפה חנה לעולם את אור העתיד בשני צינורותיו, בצינור הנבואה ובצינור החכמה. הנבואה אינה יכולה לחדש אלא הוראות שעה, כלומר לראות את ההווה בתור בונה את העתיד, עד שכל נקודת הווה נערכת על פי ערך העתיד, ולכן בנה שמואל פורץ את המסך מעל החזון בימיו 'אין חזון נפרץ' וממנו והלאה. כל זמן מלכות ישראל קמו להם לישראל נביאים כפלים כיוצאי מצרים. ובעומק הכשירה חנה את המדרגה הבאה של חכם העדיף מנביא, חכמי תורה שבעל פה, הרואים את ההווה כגילוי של העתיד ומתוכו נותנים לו ערך לא רק בתור הכשר אל העתיד אלא ערך עצמי, המתגדל באופן ממילאי. חידוש הנשמות של חנה חשף את חידוש העולם המופיע על ידי גאולה, סוד ד' אחד ושמו אחד, אך יותר מכך – ראתה היא את האורגניות הפנימית, המופיעה כבר עכשיו מתוך אור העתיד.

מדרגת שמחת הכלה היא שמחה שכל כולה עתיד. כל העתיד לבוא הולך ומתרכז בנקודה אחת של הכלה כוללת כל, כלה כלולה מכל העתיד. זוהי הופעת התורה החוזרת ללומדיה, 'הדור קבלוה בימי אחשוורוש' וכל המועדות בטלים ופורים אינו בטל לעולם. אור העתיד הופיע בבת אחת בפורים. אמנם למעלה ממנו הוא חנוכה, המופיע את מדרגת הרעיה, הפותחת את הדלת לדודה. 'אשת חיל עטרת בעלה' ו'נקבה תסובב גבר'. ואשת חיל זו היא הקמה 'בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה'. וחנוכה היא חנה כ"ו, חנה המעלה את כ"ו מספר שם הוי'ה למעלה עליונה יותר. זהו חידוש תפיסת האלוקות בימים אלה בבחינת רעיה. היוונים רצו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, 'כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל'. אך דווקא החשכה זו גרמה לריבוי תורה, קיבלנו תורה דיליה 'כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה', בתחילה תורת ד' המופיעה בתור הכרח עליון של 'כפה עליהם הר כגיגית', מתוכה 'הדור קבלוה' ועל גביה התחדשה תורה שבעל פה 'תורה דיליה'. עד שמסוגלים להגיד על מצוה דרבנן 'וצינו להדליק נר חנוכה'. הדבקות שייכת לאיש ואישה – 'ודבק באשתו' 'ודבק ליבנו במצוותיך' 'ולא תתורו אחרי לבבכם'. אחרי שאת העין הרואה מתקנים ב'אסור לקדש את האישה עד שיראנה', 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. ראיית העין שייכת לתורה 'והאר עינינו בתורתך'.  (במדבר רבה פרשת נשא פרשה יב) ביום חתונתו זה סיני חיתונין היו שנא' (שמות יט) וקדשתם היום ומחר וביום שמחת לבו זה מתן תורה שנא' (שם /שמות/ לא) ויתן אל משה ככלותו וגו' ככלתו כתיב, ד"א ביום חתונתו זה אהל מועד וביום שמחת לבו זה בית העולמים ומנין לאהל מועד שחיתונין היו דכתיב ביום כלות משה להקים את המשכן כלת כתיב ביומא דעלת כלתא לגננא.  הכלה מופיעה במתן תורה ובבניין בית המקדש. בחנוכה מתעלה הכלה למדרגת רעיה המולידה תולדות לאין קץ, ילדי רוח ונשמות המופיעות בגוף. זה עומק מדרגת האם, המופיעה דרך הרעיה, אותה מביאים אל 'בית אמי וחדר הורתי'. ורעיה זו היא המעטרת את המלך בעטרה המגלה את עומק הרצון הנסתר, רעווא דרעווין, בחינת עטרה שעל ראש המלך שהשלום שלו. וממילא מתברר ש'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'. לכן בחנוכה מתגלה יכולת העלאת כל הנפילות אל הקודש. מדרגה זו התגלתה בנשיאים המחדשים תורה שבעל פה. הם מביאים מיוזמתם את הקרבנות והקב"ה גילה את חיבתו וקבע את הקרבתם. בהקרבה זו הם פועלים את העלאת המציאות הנפולה, כשם שהעלו את עצמם בתשובתם, ושבו וגילו את האות יו"ד (שעל שם המחשבה נאמרה) שנחסרה משמם בעת נדבת המשכן. המשכן תיקן את חטא העגל, ומיני אז בכל גאולה יש מדרגה עליונה יותר בגילוי ערך המקדש. (פסיקתא רבתי פיסקא ז' ויהי המקריב) ויהי ביום הראשון זה שאמר הכתוב כולך יפה רעייתי [ומום אין בך] (שה"ש =שיר השירים= ד' ז') מדבר בישראל היאך אלא כשקיבלו ישראל את התורה היו כולם שלימים שלא היה בהם לא חיגר ולא סומא ולא אילם ולא חרש כיון שחטאו באותו מעשה מיד נעשו כולם זבין ומצורעים כמה שכתב וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות ל"ב כ"ה) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וגו' (ויקרא י"ג מ"ה). …ד"א כולך יפה רעייתי בא וראה היאך כל השבטים חביבים לפני הקדוש ברוך הוא, מן קרבנות את יודע היאך כולם חביבים ושוים, יהודה מקריב תחילה והוא אומר וקרבנו ואח"כ הוא אומר קרבנו ולא היה צריך לומר כן אלא שמקריב תחילה יאמר קרבנו ומי שיקריב אחריו יאמר וקרבנו, ולמה אין כתב כן א"ר ברכיה הכהן בי רבי שאם בא להתגאות אני שקרבתי ראשון אומרין לו אתה הוא אחרון, וכן אתה מוצא בסוף זאת חנוכת המזבח [ביום המשח אתו וגו'] (במדבר ז' פ"ד) אחרי המשח אותו אין כתב כאן אלא ביום המשח אותו כולהם כאלו קירבו ביום אחד למה כולך יפה רעייתי ומום אין בך. לכן אנו קוראים את פרשת הנשיאים בחנוכה, לעורר את יסוד ההעלאה של הרעיה למדרגת 'מום אין בך'. אמנם הנשיאים הם בחינת יום, וצריך שהרעיה עצמה תתקן הכל מתוכה, ובזה תוכל להעלות נפילות המצויות בעמקי חושך, 'עד שתכלה רגל מן השוק'. 'עד דכליא ריגלא דתרמודאי' שלמה בנה את תרמוד במדבר 'בהרי החושך' (זוה"ק משפטים קיב:) 'תרמוד אותיות מורדת' (קהלת יעקב), היכולת להעלות אפילו את המרידות שייכת לדור שכולו חייב, וזו פעולת המנורה.

ד"א לפי שירמיה אמר כסף נמאס קראו להם (ירמיה ו' ל') ויחזקאל קורא אותם סיגים שנאמר היו לי בית ישראל לסיג (יחזקאל כ"ב י"ח) בא זכריה ואמר והנה מנורת זהב כולה (זכריה ד' ב') כולה של זהב היא למה כולך יפה רעייתי ומום אין בך. ולכן המנורה מאירה בלילה דווקא, מעלה את הכל מתוך אור העתיד, כלשון חנוכה שהיא לשון נקבה, המקבלת את העתיד ובונה את הרצון, שזה עניינו של חינוך, הגברת ערך הרצון (תורת אמת חנוכה), ולכן חנוכה הוא אחרי סוף כל הניסים וכל כולו מאיר את אור העתיד השלם בתיקון גמור של 'מום אין בך'. מדרגה זו מרוכזת כולה בירושלים ובבית המקדש. חנוכה, שהוא נס היחידי של ארץ ישראל, מגלה מדרגת העתיד בבית המקדש 'לעת תכין מטבח מצר המנבח אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח', ומתוכה אנו מבקשים שישוב חרון אפך מעמך ומעירך מארצך ומנחלתך. (עולת ראיה חלק א' עמ' צ"ט) ונמשכים הרחמים מן העתיד אל ההוה… הננו מבקשים בצדק, שתתנהג אתנו ד' אלהינו במדת החסד ובמדת הרחמים ובטובך הגדול ישוב חרון אפך, מעמך, ומעירך, מארצך ומנחלתך. יש טוב סתמי, שהוא מתיחש לכל דבר מצד פרטיותו, ולכל זמן מצד ערכו המיוחד. מצד השקפה פרטית זו יש מקום לחרון אף שעושה רשם (זבחים ק"ב.). אבל הטוב הגדול הוא הטוב העולה מהכללות המאוחדת של כל הפרטים, בין פרטי הזמן, בין פרטי המקום, בין פרטי המציאות בכללותה. והנה הנושא של הטוב הגדול בתכונת נצחיותו הוא כנסת ישראל בתור עם ד', שאם מביטים באספקלריא של הטוב המצומצם ישנם דברים במציאות מצד הפרטים, שמביאים את חרון האף, אבל כשמשקיפים על הכלל כולו אנו אומרים "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". הטוב יוצא לפעלו דוקא כשהוא מרוכז בנקודת אורה, שבצורת מקום היא עיר ד' שמה, ירושלים עיר הקודש. וכשחרון האף סר מהעם ע"י הופעת הטוב הגדול הכללי, יוכל הרכוז של הקדושה להיות מואר במלוי אורו… נקודת הראשית מלאת טוב (עין  

איה שבת פרק ה' נה: מ"א), ולכן  מופיעות ארבע דמויות שמתו בעטיו של נחש ללא שום חטא פרטי,  

ואלו הם, בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד. הכח הפנימי של תעודתם של ישראל במציאות, וכן המסקנא האחרונה שבפועל, ודאי אין עמה שום פגם וחטא, "כולך יפה רעיתי ומום אין בך"  . השימוש שבפועל, צריך ומוכרח הוא שימצא איזו מדה של חטא עמו, כי כן הוא המצב של העולם המעשי, שא"א לו לשמור את משקלו המצומצם ומדוייק. אמנם המקורות של הפעולה, והחותם הכללי, מסמנים את הצדק המוחלט, ע"כ חותם השבטים כולם, "שבטי יה עדות לישראל"  , בנימין בן יעקב, המשלים את התכסיס הכללי של האומה, לא נמצא החטא בגבולו כ"א להגבלת הצדק.

המקור למציאות הגוף של האומה בתור גזע מיוחד, א"א שיצטיין בפינוק ונקיון קדושה, אדרבה מעומק הרע יצא הטוב, מעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם ויעבדו אלהים אחרים , ומאתר רחיקא קריב יתהון קוב"ה. אמנם אח"כ, בצורה הפנימית שע"י התורה, אף שבמצאה מקום בעולם המעשה א"א היה שלא יתערב איזה חטא מעולם המעשים, "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם", אבל המקור הראשי קודם יציאתו לפועל, שהיה הטוב כלול בעמרם אבי משה, היה בתכלית הטוב, חוץ מצורך ההגבלה הכוללת שבעטיו של נחש.

כן מלכות בית דוד, היא הנותנת את הצביון השלם של האומה, תכלית הטוב העליון גנוז עמה, ואם לא היה אפשר שבפועל לא ישתמשו ג"כ הכחות הרעים בעז המשרה, אבל במקורו היה כולו רק טוב, בישי אבי דוד.

וכאשר התעודה התיאורית הצפויה של מלכות ב"ד היא ודאי הטוב העליון, ולא היה יכול לצאת בפועל עד קץ הימין, הנה נרמז בענף שיצא ממנו בתכלית העילוי שכולל עמו הטוב העיוני, המתגבר על כל המגרעות המוכרחות להמצא מצד תוקף הממשלה בעולם המעשי המלא מכשולים. ע"כ, על כלאב אמר "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר", והוא כלל בקרבו את הצורה הרוחנית של מלכות ב"ד בשלימותה הציורית, שבפועל תבא אליה בקץ הימין גם בעולם המעשה, שלמות דמותו של דוד שעתיד הקב"ה להעמיד, שנאמר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

(אורות ישראל ד' ג') הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אֻמָּתֵנוּ, לֹא תְּסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ מִלְּבַקֵּר אֶת כָּל מוּמֶיהָ, אֲבָל הִנְנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמִיּוּתָהּ, גַּם אַחֲרֵי הַבִּקּרֶת הַיּוֹתֵר חָפְשִׁית, נְקִיָּה מִכָּל מוּם. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בך

חנוכה שמח מלא אהבה, עין טובה ולימוד זכות, העלאת כל הנפילות והנפולים לאור עליון, מלא השתוקקות של קדושה בלתי גבולית, החובקת עולם באהבת עולם ואהבה רבה.