קצו של חושך – לפרשת מקץ
" 'ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור'מהו מקץ? רבי שמעון אמר: מקום שאין בו זכירה, וזה הוא קץ צד השמאל, מה הטעם? מאחר וכתוב בבקשת יוסף משר המשקים 'כי אם זכרתני איתך כאשר ייטב לך' וכי כך ראוי לו ליוסף הצדיק עונש כזה של התעכבות שנתיים ימים על שאמר 'כי אם זכרתני עימך'? אלא כיוון שהסתכל יוסף בחלומו של שר המשקים אמר, בודאי חלום של זכירה הוא ומצא בתוכו רמזים לגאולתו שלו, והוא טעה בזה, שהלא בקב"ה הכל תלוי, ועל מקום זה שהיה בו, השכחה באה לפניו, מה כתוב 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו', כיוון שאמר 'ולא זכר שר המשקים' מהו 'וישכחהו'? אלא 'וישכחהו' מקום שיש בו שכחה וזהו קץ צד החושך. 'שנתיים ימים' מהם שנתיים? ששב מדרגה זו, לדרגה שיש בה זכירה
מ"א א'; תרגום זוה"ק קצג:
| הזוהר הקדוש מסביר את הביטוי 'מקץ' לא כמייצג באופן מקרי כלות תקופה ומעבר לתקופה חדשה, אלא את ההגעה לנקודת קיצון של השיטה הקודמת, שרק מתוך בירורה אפשר לעלות למדרגה הבאה. במשך שנתיים ימים מדרגת 'קץ' זו שולטת עד שיוסף עצמו מגיע למדרגה של זכירה, ובזכותו גם פרעה חולם חלום שיש בו זכירה. פרעה אינו מסוגל לפענח את חלומו בעצמו כי הוא שרוי בעולם של חושך ושכחה. נגיעה יש לו דרך חלומו בעולם עליון, שהלא 'אשר האלוקים עושה הראה את פרעה', אך רק יוסף שכל כולו מלא זכירה מסוגל לפענח את צפונות החלום. פרעה חולם שאמנם בתוך היאור, בתוך הזרימה המקורית שעדיין קשורה למקור העליון, אין חיבור בין הרע לטוב, אבל ברגע שהטוב מתגלה בעולם, הוא כבר נגוע בחטא עץ הדעת. חטא זה, הגורם את תערובת הרע והטוב, גורם גם לניצחון הרע על הטוב, לניצחון הרעב על השובע. רק יוסף מסוגל להתבונן על חלום זה עצמו ועם כל הקושי הגדול להתגבר על הרע, הרי הוא טוען שהטוב צריך להיות כל הזמן בהתקדמות וכל הזמן להוסיף וללכת. אי אפשר להעריך את הטוב רק כפי התגלותו אלא ליצור מתוכו תנועה של הכנה, המגבירה את הטוב עד שהוא מתפשט גם אל שנות הרעה והרעב. האמון בטוב מתחיל לא ממה שמתגלה ממנו בפועל, אלא ממה שגנוז בתוכו, שרק צפנת פענח מסוגל לראות. פרעה שייך לחושך ולשכחה. הקץ של החושך הוא השכחה. החושך עצמו אינו מסוגל לזכור אבל יותר מכך – הוא משכיח. 'ולא נודע כי באו אל קרבנה'. אי הידיעה, מתחילה מחסרון שייכות ודבקות. החושך יוצר מצב של חסרון דעת, וממילא תודעה אחרת משתלטת על העולם – תודעת השכחה. שכחה זו אינה רק ביטוי של זרות וחוסר שייכות, אלא אקטיביות של השכחה. זהו הקץ של החושך, שם מתרחשת המלחמה בין יוסף, הזוכר לבין החושך, המנסה להשכיח. כשיוסף שומע את חלומו של שר המשקים הוא מזהה בתוכו את הצלתו, וחושב הוא ששר המשקים עצמו כבר מבשר בחלומו את הופעת הזכירה בעולם. יוסף מחפש כל הזמן נתיבים להתגלות הזכירה והדבקות דרך מהלכי העולם, ולכן כשהוא שומע רמזים להצלתו בתוך חלומו של שר המשקים, הוא מנסה לפעול בתוך העולם והמציאות ולגלות בתוך החושך את הזכירה, 'כי אם זכרתני… והזכרתני'. כל זכירה והזכרה נובעת משייכות, וכל שייכות נובעת מתחושת אחדות שמקורה ד' אחד. אכן שר המשקים ראוי להיות סיבה להתגלותו של יוסף, אבל לא דרכו ממש אלא על ידו. יוסף ראוי לגדולה מזו – להתגלות דרך המלכות עצמה. מצב זה, בו יוסף חותר להתגלות אלוקית דרך עולם של חול, שאמור להיות רק המצע להתגלותה של זכירה עליונה, יוצר מצב בו החושך מגלה את נקודת הקצה שלו, את ה'קץ'. קץ זה הוא מקום שלא רק שאין בו יכולת זכירה אלא הוא מופיע התנגדות לכל זכירה, מופיעה את ממד השכחה, את הסתר הפנים ששנתיים שלמות צריך יוסף לעלות מדרגה לדרגה כדי לגלות מחדש את אור הזכירה, והפעם בצורה עמוקה יותר, באופן שיכולתו להופיע את זכירת הטוב והאחיזה המוחלטת בו, מתגלה דרך פרעה. יוסף מגלה לפרעה שהטוב מסוגל להתגבר על הרע, אך בפעולתו מגלה הוא מדרגה עליונה יותר – שהרע עצמו הוא חלק מפעולה מקיפה של זכרון שבאחרית הימים יתגלה אורו. 'וחושך – זו מלכות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל'. החשכת העיניים של ישראל יוצרת מצב בו 'אין קץ לימי הרעה'. חנוכה מגלה מדרגה מיוחדת של תיקון וביעור הרע. העיניים והלב של האדם הם הצורה בו הוא מגלה את שייכותו אל העולם. ליבו של האדם יוצר את הדבקות והשייכות, והעיניים מגלות לו את המרחב בו הוא שרוי. לכן אנו מתפללים 'והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך'. לעומת היוונים שעמדו 'להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך' אנו מחדשים מצוה שיש בה בבת אחת 'נר מצוה ותורה אור' – מצוה המזככת את העיניים, ושוב איננו תרים אחרי לבבנו ועינינו, אלא מגלים את יכולת הזכירה – 'וזכרתם את כל מצוותי' – גם בלילה, גם בעת החושך. הרשעה קמה כנגדנו ואין היא נותנת ל'קץ הישועה' להופיע. נקודת הקצה של הישועה היא פעולה מתוך זכרון. קץ הישועה היא פקיחת עיניים ותפיסת מרחב אחר 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'. גם בעת הגאולה ובתוך ההתקדמות בתוכה, אנו מתפללים בחנוכה 'חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה… ואין קץ לימי הרעה'. מבקשים אנו את קצה האור החודר לתוך החושך ומבטל לחלוטין את חוסר הזכרון והשכחה. הגאולה מתרחשת ומתקדמת אבל ייסוריה נובעים כתוצאה מאי עמידה על זכרון הלב, וממילא אי פקיחת העיניים. לכן 'אין קץ לימי הרעה', נקודת הבירור העמוקה, המגלה את קץ הרעה, שהיא ההשכחה, המתווספת על הזרות שבחוסר הזכרון, אופפת אותנו, אך איננו מודעים לה. יוסף הצדיק בהיותו בבור היה מודע ל'קץ' החושך. שנתיים ימים התמודד עם הקץ והלך ועלה ממדרגה למדרגה, עד שהופיע זכרון כזה המסוגל להעלות אפילו את חלומו של פרעה בהוספת אור וטוב, המבער את הרע, ומכין את אותו רכוש גדול איתו נצא מארץ מצרים, כהבטחה האלוקית 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. יוסף מברר שהטוב אינו רק שולל את הרע, אלא בתוכו עצמו הוא מכין את המדרגה הבאה של הטוב, את הבירור של שעבוד מצרים, המלקט את כל כוחות החיים הפזורים בעולם ומשיבם אל הקדושה, מעלה אותם מתהום הנשייה והשכחה אל הר בית ד', ש'והיו עיני וליבי שם כל הימים', שרק 'אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח'. שבת שלום וחנוכה שמח! |