ונפשי כעפר לכל תהיה – לפרשת וישלח
" 'ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר' – מהו 'ויאבק'? אמר ריב"ל מלמד שעלה האבק שברגליהם עד כיסא הכבוד כתוב כאן 'בהאבקו עימו' וכתוב 'אבק רגליו' וההוא מלאך, שרו של עשו היה, והוא הס"מ, בגלל זה כך דינו הוא שיעלה האבק של רגליו עד כיסא הכבוד שהוא מקום המשפט. רבי שמעון אמר מהאבק – אבק טפל לעפר. מה בין אבק לעפר? זה האבק השתייר מהאש ולא עושה פירות לעולם, העפר – כל הפירות יוצאים ממנו, והוא הכלל מעלה ומטה. אמר רבי יהודה אם כך מה פירוש 'מקים מעפר דל'? אמר לו כמשמעו אבל בצורה זו – מקים מעפר דל מחמת מה שאין לו משל עצמו כלום ומעפר זה יוצא הדל שאין לו כלום, ומעפר זה כל הפירות וכל הטובות של העולם יוצאים כמו שכתוב 'הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר'.. אבל אבק לא עושה פירות וצמחים לעולם, ולכן 'ויאבק איש' שבא עם האבק ורוכב עליו כדי לקטרג ליעקב'.
ל"ב כ"ה; תרגום זוהר הקדוש קע.
| כשחוזר יעקב מחרן מתלווים אליו מלאכי אלוקים, אותם הוא שולח לעשיו אחיו. לפתע מגלה יעקב שהוא לבד, 'ויותר יעקב לבדו', אותם מלאכים שהקיפוהו ושמרוהו, נעלמו. הלכו הם לשיר את שירת המלאכים לפני בורא עולם. מכוון אלוקי היה להשאירו לבד כדי לעזבו לבדו עם הממונה על עשו (תרגום זוה"ק קסו.). כל אותו רכוש רוחני המתבטא ביכולת הרחבת החיים החומרית, אותו רכש יעקב בחרן, כל המשפחה הקדושה אותה הקים, כל התורה והמצוות שקיים, 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי', כל זה לא מספיק אל מול קטרוגו של עשו. רוצה הקב"ה שיעקב יחשוף מתוכו ממש את יכולת המאבק בעשו וברוח העשוית, כי רק אז יתבטל הקטרוג, ורק אז יודה עשו בעל כורחו על מתן הברכות ליעקב. בסוף הלילה, לקראת השחר העולה, לקראת גאולתם של ישראל, מתעורר כח הקטרוג של עשו, ומולו, על יעקב לגלות את כוחותיו העצמיים. כח עצמי זה מתגלה בתפילתו המיוחדת 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת'. החסד האלוקי והאמת האלוקית מתגלים אצל יעקב, דווקא מתוך היותו דל ואין לו משל עצמו כלום. אותה כלומיות יכולה להתלבש במצב בו האדם חסר כל, והיא עצמה יכולה להופיע ככלי המכיל בתוכו את הכל. לעומת אברהם המתברך 'בכל', לעומת יצחק המתברך 'מכל, יעקב מגלה את 'כל' בעצמו. 'מבקשי ד' יבנו כל'. יסודו של האדם הוא מעפר, העפר מצד עצמו אין לו כלום, אבל יש בו כח סודי המפריח את הכל, המוציא את עושר הצמחים והפרחים. כשאנו מתפללים 'ונפשי כעפר לכל תהיה', אנו מבקשים לסגל בתוכנו את תכונת הכל, את אותה ענוה מוחלטת הרואה עד כמה קטנים אנחנו, וככל שנחיה באמת את קטנותנו ללא גבול, כך נוכל לקלוט את אותה הנהגה אלוקית עליונה של 'רוח אלוקים המרחפת על פני המים', בהיות הכל חושך. רוח אלוקים 'זה כיסא הכבוד' ורוח אלוקים 'זו רוחו של מלך המשיח'. הנהגת העולם בדין העליון, הנובע מ'כבוד אלוקים הסתר דבר', היא המוליכה אותנו לימות המשיח. העולם אינו מסוגל להתקיים מול דין זה, והעולם כולו נדמה כהבל הבלים, כחסר ערך, וכך גם מעשי אדם ותחבולותיו. במצב זה אין משמעות להטבה אנושית, אין משמעות להעמדת עמדה מוסרית, כי כל טוב כזה הוא חלקי, בטל ומבוטל אל מול הגודל האלוקי. מצב זה אינו מאפשר להבחין בין טוב לרע, שהלא הקב"ה הוא 'יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע'. אנשי כנסת הגדולה תיקנו 'לישנא מעליא' – לשון מעולה, ובעקבותיהם אנו אומרים 'עושה שלום ובורא את הכל'. היכולת להעלות את הרע לטוב, מתחילה קודם כל מעמדה המבחינה בין טוב לרע, מעמדה שאינה בזה אף לטוב מוקטן, לאותם 'פכים קטנים שנשכחו'. אבל עמדה זו אינה מסתיימת בטוב מוקטן. עשו, כשהוא רואה את הטוב המוקטן, הוא בז לו. אך יעקב, מתוך הכבוד הגדול לטוב הקטן, מטפס ממנו הלאה. יעקב יודע שאכן טוב חלקי הוא דל, אבל דלות זו עצמה, 'קטונתי' זה עצמו, מולידים תביעה לטוב עליון כל כך, הכולל את הטוב ואת הרע גם יחד, והופך להיות 'כל'. 'בורא את הכל'. עולמו של עשו הוא עולם של 'יש לי רב', של ריבוי כמותי שאינו משביע את הנפש השוקקת ואף לא את תאוותו של האדם. והנה הוא עומד מול יעקב ונאבק, מעלה אבק המגיע עד כיסא הכבוד. אבק זה מבטל את ערך בחירתו של האדם, אבק זה מגלה כי האדם מצד בחירתו הינו אפר היוצא אחר השריפה הגדולה. 'משל לאדם שראה בירה דולקת'. אברהם אבינו ראה את השתוקקות העולם, את האש הגדולה של כלות הנפש. עשו חווה את תוצאתה – בתור אבק ואפר. אך יעקב רואה את העפר, אותו עפר עליו הובטח 'שמתי את זרעך כעפר הארץ'. העפר הכולל כל את העליונים ואת התחתונים הוא יסוד תפילתנו 'ונפשי כעפר לכל תהיה'. אך זהו היסוד והבסיס. בעת הגאולה הקב"ה מקים נפשות מלאות דלות הנתבעות להתנער-'התנערי מעפר קומי'. לא רק להיות המצע והבסיס של ההכללה אלא לפעול מתוכה, לפעול מתוכה את 'תפילה לעני כי יעטוף', ולפעול מתוכה את 'לבשי בגדי תפארתך'. 'עד עלות השחר' – שיעבור שלטונו ויתחלף, וכך הוא לעולם הבא, בגלל שהגלות עכשיו דומה ללילה, ועשו הוא הלילה ושולט האבק על ישראל, והם שוכבים לעפר, עד שיבוא אור ויאיר היום ואז ישלטו ישראל ולהם תינתן המלכות כי הם קדושי עליונים. (שם קע.). בכניסת השבת אנו מקבלים את כח ההכללה, 'ויכולו השמים והארץ', ומכח ההכללה אנו מקבלים את היכולת להתנער מהעפר, ולגלות את סוד הדלות, הפועלת להעלות את הכל אל בקשת ד' התדירית, הטומנת בחובה את הכל. שבת שלום |