באר בשדה – לפרשת ויצא
" 'וירא והנה באר בשדה…' רבי יהודה פתח ואמר 'מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו'.. מזמור לדוד? למה אמר שירה, בגלל שבנו קם עליו, קינה היה צריך לומר?… ראה שעליונים ממנו שהיו בעולם כשברחו, לבדם היו, יעקב ברח.. משה ברח.. ודוד כשברח כל מנהיגי הארץ וגיבוריה, וראשי ישראל, ברחו עימו והקיפוהו מימינו ומשמאלו לשמרו, כיון שראה כך אמר שירה. ואמר רבי יהודה כולם פגשו בבריחתם את הבאר, ודוד למה לא פגש אותה? אלא דוד, שונאיו היו למולו באותה שעה, ולכן לא פגש את הבאר, ליעקב ולמשה בשמחה באה הבאר ורצתה להתקרב אליהם, וכיון שראתה אותם עלו המים לקראתם כאישה השמחה עם בעלה"
כ"ט ב'; תרגום זוה"ק קנא:
| יעקב יוצא מבאר ופוגש באר. יוצא יעקב מבאר שבע, מהבאר הארצישראלית הכונסת לחובה את כל תוכן הבריאה שהופיעה בשבעה ימים. באר זו מחברת את הקודש הַשַּׁבַּתִּי עם חוּלָם של ששת ימי המעשה. באר זו כל כולה כנוסה אל תוכה, וממקוריותה מתברכת הארץ כולה. אך יעקב נאלץ לברוח מהארץ. בדרכו חולם הוא חלום 'והנה הוי'ה ניצב עליו', אך כשהוא קם משנתו אינו קורא למקום בית הוי'ה אלא אומר 'אין זה כי אם בית אלוקים'. מבין יעקב שלא במקרה לא התוודע לגודל המקום בו הוא ישן. יוצא הוא מבית אביו לחרן, והשגתו נסתמת. לכן אע"פ שבחלום ראה את שם הוי'ה, הרי כשהוציא אל הפועל חלום זה בדיבור ובהשגה, יעקב הפך להיות עובד אלוקים – בעל הכוחות כולם, שזה האופן שבו הקב"ה מתגלה במידות ובהנהגות הבנויות על פי ערכי עולם. רק כשישוב לארץ ישראל תתגלה במלואה מדרגת עבודת ד' של יעקב ושל בית ישראל 'ושבתי בשלום אל בית אבי' שם בארץ הקדושה, שם יושלם 'והיה ד' לי לאלוקים' במקום בו אעלה מדרגה זו הגלויה לדרגה עליונה יותרושם אעבוד עבודתו (תרגום זוה"ק קנ:). עבודת ד' שלנו בנויה על 'שמע ישראל ד' אלוקינו..'. בביטוי 'ד אלוקינו' טמונים שני חידושים: החידוש הראשון הוא שאיננו ככל העמים, אין אנו עובדים לאלוקים אלא עבדי הוי'ה. איננו משועבדים לערכי העולם, אף לא המרוממים ביותר, אף לא לערכים האלוקיים המצומצמים לגבולות עולם, עבדי הוי'ה אנחנו. על גבי חידוש זה אנו מבטאים חידוש נוסף – גם כשאנחנו יורדים למידת עולם, גם כשאנחנו נפגשים עם שם אלוקים, אנו תמיד מוקרנים משם הוי'ה. גם אם איננו מסוגלים לבטא את השם המפורש, הרי שהוא אמיתת החיים שלנו. ירידתו של יעקב לגלות חרן, בנתה בנו את היכולת לגלות גם במצבי הקטנות היותר גדולים, לחשוף גם בעת העלמה וחושך, שכל נקודת חיים, אף זו הנדמית ללא הקשר, מכוונת ומופיעה את מה שלמעלה מכוחה של המציאות הפשוטה לשאת. הבירור של יעקב בחרן, הוא בירור של התאמת הנגלה עם הנכסה. מכשיר יעקב את כולנו לאורה של הגאולה שמהותה היא גילוי וכיסוי, מכשיר יעקב כל אחד ואחד לגילוי העליונות של שם ד' שהיא המהווה את הכיסוי כדי לגלות מתוך עומק החושך אור חדש על ציון. השלום היא יכולת ההתאמה בין רמות גילוי אלה, ורק כשישוב בשלום ויהיה בארץ ישראל, יוכל לגלות תוכן זה של 'והיה הוי'ה לי לאלוקים'. לכן גם לפני החזרה, בעת אשר שוב זוכה הוא לגילוי 'ויאמר הוי'ה אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך..' הוא אומר לרחל וללאה 'ויאמר אלי מלאך האלוקים בחלום הלילה', אין חוצה לארץ כדאית לבטא מדרגה עליונה זו, והיא נשארת כמוסה בלב. השראת השכינה המקורית של ארץ ישראל – באר שבע, הופכת להיות באר בשדה. השכינה מתגלה בצורה אחרת, כחלק מגידול המציאות, כחלק מהשדה, ובאר זו אטומה היא, עד שקשה להוציא ממנה מים. אמנם כדי לגלות את השראת השכינה צריכים לבא מתוך אחדות גדולה, מתוך הקשר האחד שבכנסת ישראל. השראת השכינה בעולם, המלווה את ישראל גם בעת הגלות, נובעת מהיותנו חטיבה אחת. יעקב כשבורח – כונס לתוכו את כל סגולת ישראל, משה כשבורח – כונס לתוכו את סגולת התורה שבישראל, דוד נאלץ לצאת מירושלים בעת פירוד, שונאיו עומדים למולו. עם כל אהבת ישראל הגדולה של דוד, לא זכה לראות את הבאר, כי כשיש פירוד בתוך כנסת ישראל, השראת השכינה הולכת ונעלמת. איננו מסתפקים בהיות ד' אלוקינו, חפצים אנו לגלות כי ד' אחד, כי אין אלו שתי הנהגות, אלא הנהגה אחת ממש, הוא ושמו אחד. יכולת זו מתגלה על ידי ישראל כולם. וכשמדרגה זו נתבעת מהדור, הרי שחמורה יותר אוירה של מחלוקת ופירוד. דוד האומר מזמור לקב"ה, המודה לו על חסדיו הגלויים על שאינו לבד, עדיין אינו יכול לגלות את השראת השכינה המיוחדת, זו החפצה כל כך במגע עם הכח העליון של הצדיקים, עד שיוצאת היא לקראתם כאישה השמחה לקראת בעלה. ולכן דוד מסיים את המזמור 'לד' הישועה על עמך ברכתך סלה'. רק על עם שלם מופיעה הברכה ומתגלה אור הישועה. שבת שלום |