עתירתו של יצחק – לפרשת תולדות

" 'ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ד' ותהר רבקה אשתו' בא וראה, אברהם לא התפלל לפני הקב"ה שיתן לו בנים, למרות ששרה עקרה היתה, ואם תאמר הלא כתוב 'הן לי לא נתת זרע' זו לא היתה תפילה אלא כמי שמבקש לפני אדונו, אבל יצחק  התפלל על אשתו, בגלל שידע שהוא אינו עקר אלא אשתו. כי יצחק ידע ברז החכמה שיעקב מזומן לצאת ממנו בשנים עשר שבטים, אבל לא ידע אם באישה זו או באחרת, ולכן 'לנכח אשתו' ולא 'לנוכח רבקה' "

כ"ה כ"א; תרגום זוהר הקדוש קלז:

יצחק אבינו מחדש מדרגה מיוחדת בתפילה – ריבוי תפילה 'ויעתר יצחק'. מהיכן בא הכח להרבות בתפילה? מדוע אברהם אבינו התפלל בדרך בקשה קצרה 'הן לי לא נתת זרע..' ולא מצינו שהעתיר בתפילתו לקיים את ההבטחה האלוקית הטמונה בביטוי 'לזרעך אתן את הארץ הזו'? רגילים אנו לחשוב כי תפילה נובעת ממצוקה, מעמידה על סף הנפילה לתהומות הייאוש והחידלון שאז, מעומק הצרה, מוצא האדם בתוכו את האמונה הגדולה. רגילים אנו לחשוב כי דווקא כשהאדם רואה את אזלת ידו, רק אז נפתח ליבו להבנה העמוקה כי קוצר ידו מוביל אותו לאורך רוח, לראייה של היכולת האלוקית הבלתי גבולית, שכלפיה הוא שופך נפשו בתפילה.

אברהם אבינו מגלה לנו כי אין מתפללים על נס. כשהוא עקר ואשתו עקרה, אין כלי המוכן לקבל את תוצאתה של התפילה. התפילה מתחילה מנקודת וודאות, מגילוי של ממשות הטמונה באדם, שאותה הוא חפץ להרחיב. אין התפילה העמוקה באה מחוסר יכולת, מתחושה של הכרח שניתן לשחררו רק בפניה אל מקור הכל מן העולם ועד העולם. התפילה באה להוציא אל הפועל את הרצון והתשוקה המרחיבים את היש. אין לרצון את גבולות היכולת האנושית המצומצמת, אבל יש לרצון נקודת מוצא. כשמתפללים על נס, אנו מניחים מראש שאין נקודת מוצא, שאין אדם העומד עם ממשותו ועם האמון בעצמיותו אל מול רבונו של עולם. אברהם מבקש כמי שמבקש לפני אדונו אך אינו מתפלל.

יצחק ידע שהוא מסוגל להוליד, אבל רבקה עקרה. לא היתה לו וודאות כי מרבקה דווקא ייקרא לו זרע, אך ודאות עליונה ליוותה את רצונו. התפילה לא היתה מול רבקה אלא מול אשתו. התפילה הפכה את רבקה להיות האופן בו מלכו של עולם משרה שכינתו בתוכנו, וממילא זכתה להריון. התפילה מבקשת להרחיב את נקודת היש, את הקיים שבפועל, אל אורך הרצון הבלתי גבולי. ככל שהבקשה ארוכה יותר, כך צריך ריבוי תפילה, המהפך את סדרי המציאות הרגילים. התפילה כתפילת חנה היא 'על ד' ', אינה מכוונת בפירוט על רבקה, אלא על השראת שכינה המופיעה באחדות שבין האיש והאישה, השראת השכינה שהיתה חסרה לולי התפילה. יצחק מתפלל ומגלה כי יכולתם המצומצמת כבני זוג, המתגלה בעקרותה של רבקה, תובעת לחדש השראת שכינה עליונה יותר. חוסר היכולת מול גודל הרצון וודאות האמונה, יוצרת מצב בו החידוש צריך להתחיל משינוי המקום הפנימי, מהאופן בו מתגלה השראת שכינה בעולם כולו. התפילה היא פעולה חיה של בניה בעולם, של חשיפת החידוש של השראת השכינה המיוחדת המתגלה דרך המתפלל, דרך יצחק המתפלל ומדגיש כי הוא מתפלל נוכח אשתו. הוא מלא ענווה ואינו תובע שהלידה תופיע דווקא דרך רבקה, אבל הוא גם מלא אחדות עם אשתו עד שאי אפשר לצייר אחרת, גוף אחד, גוף שהינו משכן לנשמה גדולה שתתרחב ותגדל עד שתופיע את יעקב ושנים עשר שבטי י'ה.  

התפילה הינה פעולה ולא רק התבטלות. התפילה היא הרחבת היש מתוך התכווננות אל עומק המציאות. כשיצחק מתפלל לנוכח אשתו, הוא מתמלא בתחושת התאחדות עם רבקה, ועם כל זה אין הוא מזכיר את שמה, הוא מזכיר את האחדות העמוקה שביניהם. מתוך יכולתו של יצחק תלך ותתגלה יכולתה של רבקה, וכדי שרצון זה יצא אל הפועל, כדי שה'יש' שביצחק ילך ויתגלה, על ה'יש' הזה עצמו לעבור שינוי והעמקה. התפילה אכן מנשאת את האדם עצמו לנקודה המרוכזת ביותר של ערך חייו, ומאפשרת לו להופיע בלבוש חדש, לבוש שאינו מוגבל לקנה המידה העולמי, אבל אם האדם אינו עומד על תוכן היש שבקרבו, כיצד יוכל להתפלל ולהרבות בתפילה?

התפילה היא העמידה מול רבונו של עולם עם ה'בפועל' ועם הרצון המסמן לאדם שיכולתו זו שבפועל אינה אמורה להגביל אותו אלא עליה לגדול ולהתרחב. התרחבות זו היא מתוך המסירות לשמים, התרחבות זו תבוא לא מתוך תנועה פנימית של השתחררות מכבלי המציאות כי אם מתוך חדירה לעומקה של המציאות עצמה, לנוכחות האלוקית המתמידה שבה, הבוראת בכל רגע מחדש את העולם. הפער שבין הרצון המזהה את אמיתת המציאות לבין חוסר היכולת המעשית להגשימו, מתגשר על ידי התפילה, על ידי מה שהאדם חי וחש שנקודת המוצא של החיים אינה זו המתגלה, אלא שכל מה שמתגלה הוא לפי ערך ההתוודעות העליונה לרבונו של עולם. שפת החיים האלה היא התפילה, היא הדיבור עם ד'. במצב בו יצחק רוצה להפוך את המציאות הנראית כמקובעת, לאפשרית להכיל בתוכה סתירות והפכים הוא מרבה בתפילה.  והתפלל תפילתו וחתר חתירה למעלה אל מול המזל העליון, שהלא ממקום זה נמשכים הבנים, כמו שכתוב 'ותתפלל על ד' ' ולכן 'ויעתר לו ד' ' אל תקרא 'ויעתר לו' אלא 'ויחתור לו' חתר לו הקב"ה וקיבל את תפילתו, ואזי 'ותהר רבקה אשתו'. (שם). מזל הינו המקור ממנו נוזלת ההשפעה האלוקית טיפים טיפין. ההזלה היא המצב הטבעי, הנדמה כממילאי, של הטוב האלוקי. המגע שלנו עם מקור זה עומד למעלה מיכולת הפירוט, ההבנה, ותפיסת ההשתלשלות. בתפילה יש ממד של נס, אבל לא במובן של נקודת מוצא של אין, אלא במובן של גילוי הפנים העמוקות של המציאות. הקב"ה הוא החותר את החתירה, הוא המסיר את המסווה ממציאות עולמית חומרית ומגלה בתוכה את קידוש ד'.

כל כולה של התפילה היא קידוש ד', היא אמון עמוק בעולם, מתוך זיהוי נקודות היש האלוקי שבה, והפיכתן של נקודות אלו למקור מים חיים הנוזלים מלבנון. יצחק, שכל כולו ארצישראלי, מחדש את עבודת ד' של ארץ ישראל, עבודה של אמון והרחבת היש, עבודה של ודאות ואמון ברצון. עבודה זו מלאה ענווה שאינה בזה למיעוט היכולת האנושית, אלא רואה אותו כגילוי של עומק השותפות של האדם במעשי ד' על ידי תפילתו. דרך התפילה אנו נחשפים לעומק האמון האלוקי בנו, אמון שהולך ומתגלה מתוך גודלה של תפילה. התפילה מצליחה לחדש התממשות של הרצון מכח של מעלה, עד שממנה עצמה נבנה בית ישראל כולו.

שבת שלום