חיוניות הקשר עם קשי העורף – לפרשת לך לך
" 'וילך אברם כאשר דיבר אליו ד' וילך איתו לוט..' אמר רבי אלעזר בא וראה שהנה לא כתוב 'ויצא אברם כאשר דיבר אליו ד' ' אלא 'וילך' כמו שנאמר 'לך לך' שהלא את היציאה כבר עשה לפני כן כמו שכתוב 'ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען' ועכשיו כתוב 'וילך' ולא כתוב 'ויצא' 'כאשר דיבר אליו ד" שהובטח בכל ההבטחות 'וילך איתו לוט' שהתחבר עימו כדי ללמוד ממעשיו ועם כל זה לא למד ממנו כל כך הרבה… בא וראה.. למרות שהרשע מקשה ערפו לא יעזוב הצדיק אותו.. וכן באברהם כל זמן שלוט היה עימו לא התחבר יחד עם רשעים כיוון שפרש ממנו מה כתוב 'ויבחר לו לוט את כל כיכר הירדן'… מה ראה אברהם לדבק עימו את לוט? אלא בגלל שצפה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנו דוד"
י"ב ד'; תרגום זוה"ק עח: -עט:
אברהם אבינו מדייק את צעדיו על פי ההכוונה האלוקית. אברהם כבר יצא מאור כשדים ללכת אל ארץ כנען, אבל נעצר בחרן עם תרח אביו. כשאדם יוצא ממקום הוא מגדיר את נקודת היציאה וממילא גם את נקודת הסיום – יציאה מאור כשדים והגעה לארץ כנען. אין ערך להליכה מצד עצמה, כל כולה מיועדת להגיע אל המקום החדש. אם היה אפשר לוותר על מצב הביניים של ההליכה היה עדיף. במצב כזה הרי שגם נקודת היציאה עצמה נותרת חקוקה במעבה הזכרון. לעומת זה, ההליכה מעמידה במרכז את עצם התנועה, כשהפוקוס על הדרך, אין נקודת ייחוס מסוימת בדווקא, שלכן נקודת המוצא גם היא לא רלוונטית. כל הנס הגדול שאירע לאברהם באור כשדים, בירידתו לכבשן האש, רק נרמז בתורה שבכתב. כל האירועים האלה הכינו את דמותו של אברהם, אבל עיקר חידוש הפניה האלוקית לאברהם היא 'לך לך', יצירת הליכה כתכונת חיים. ולכן אף כשמגיע אברהם למחוז חפצו וזוכה להתגלות האלוקית של 'לזרעך אתן את הארץ הזאת', הוא ממשיך ללכת בארץ 'ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה'. אחרי היפרד לוט מעימו הופכת ההשתוקקות הטבעית להליכה, לציווי אלוקי 'קום התהלך בארץ'.
אברהם אבינו מוותר על המדרגות העליונות של גילוי האלוקות על מנת לקחת עימו את לוט. לוט, כאביו הרן בנוי מטוב ורע מעורבבים. הרן אביו התלבט בין התמסרות לדרכו של אברהם או לדרכו של נמרוד, ורצה לראות מי נוצח. לא היה הרן מסוגל לבנות שקיקה מוחלטת לטוב גם בעולם הנזקק לבירור, בעולם בו אין בהירות חושית של אמונה. לוט שייך לשורש הקללה, (לוט בארמית היא קללה), לוט בן אחיו זה הנחש (תרגום זוה"ק עט.), ואברהם אבינו חפץ להתחיל לתקן את חטא אדם הראשון, להפריד את הטוב מן הרע.
ההליכה היא המאפשרת להיות כלי נושא את כל ברכות העולם. הברכה גנוזה במעמקי המציאות. המציאות עצמה בנויה על האינסופיות האלוקית, שלכן כל כולה אינה נגמרת ואינה מוגבלת. הברכה השורה בדבר הסמוי מעין ההשגה, מתגלה על ידי ההליכה, וברכה זו היא היכולה לברר את הטוב מהרע, שלכן לוקח אברהם עימו את לוט. רואה הוא ברוח הקודש כי דוד המלך עתיד לצאת ממנו.
דוד משלים את פעלו של אברהם אבינו. הוא הוא המסוגל להעלות מעמקי החושך כוחות חיים המשוועים אל טוב ד'. אברהם עוסק בטוב, קורא בשם ד', ממלא את העולם באור וטוב, וממילא הרע נדחה. אך בשורש לוט מונחת הקללה, הוא חי רק את המדרגה של אחרי חטא אדם הראשון. כל שאיפותיו לטוב מוגבלות, שלכן אין הוא מסוגל להיפגש עם 'חדש ימינו כקדם', עם המדרגות העומדות למעלה מהמתגלה בעולם הזה. 'הסיע עצמו מקדמונו של עולם'. לגלות את הקדם במעמקי החיים, לחצוב את אבן השתיה שממנה הושתת העולם, זה כוחו של דוד המלך. דוד הופך את תביעת הטוב המעורבב ברע של לוט, לתביעת טוב המקיפה את הכל גם הרע עצמו.
קירובו של אברהם את לוט, הכשיר את התשתית לגילוי מדרגתו של דוד. זרעי האהבה, עמדו אל מול קושי עורפו של לוט, וקבעו בו נקודת שקיקה לטוב, הטמיעו בו שאיפת הצלה לכל, המתבררת בהמשך על ידי דוד המלך, שגם הוא מדריך אותנו להיות כל הזמן במצב של הולכים. כשהוא מכיר בערכו של השגעון, כשהוא משתחרר מאמת מידה אנושית מוגבלת 'בשנותו את טעמו לפני אבימלך', הוא אומר 'לכו בניםשמעו לי' ורק אז 'יראת ד' אלמדכם'.
שבת שלום