שמחה ודין בארץ – לפרשת נח

" 'וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ' רבי חייא פתח, קרא ואמר: 'וירא אלוקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה' בא וראה בשעה שבני אדם זכאים ושומרים את מצוות התורה אזי הארץ מתחזקת וכל שמחה נמצא בה, מה הטעם? בגלל שהשכינה שורה על הארץ ואז הכל, העליונים והתחתונים בשמחה. וכשבני אדם משחיתים את דרכם ולא שומרים את מצוות התורה וחוטאים לפני הקב"ה, אז כביכול דוחים הם לשכינה מהעולם ונשארת הארץ נשחתת, שהלא השכינה נדחתה ולא שורה עליה… ועל זה אמרנו שישראל נותנים עוז לאלוקים שמקיימים את העולם… ואם ח"ו אם ישראל יימצאו חייבים מה כתוב? 'רומה על השמים אלוקים' וגו' משום ש'רשת הכינו לפעמי כפף נפשי' בסיבת חמס ושנאת חינם 'כרו לפני שיחה'… יכול אף בארץ ישראל כן? והלא שנינו: ארץ ישראל לא שורה עליה רוח אחרת ולא ממונה אחר מחוץ לקב"ה לבדו, אבל שעה אחת שורה עליה להשחית בני האדם, מהיכן לנו? מדוד שכתוב 'וירא דוד את מלאך ד' וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים' ואז נשחתה הארץ. אמר רבי אלעזר אפילו בשעה הזו הקדוש ברוך הוא היה הן לטוב והן לרע הקב"ה שולט עליה…"  (ו' י"ב; זוה"ק נח סא.)

הארץ היא אותה מהות עליונה המקבלת אל תוכה את כל המגמות האלוקיות העליונות ומוציאה אותן אל הפועל מתוך אחדות גמורה. כל מגמת התורה, כל עבודת ד' מכוונת כדי שהשכינה תופיע בארץ. השראת שכינה, משמעותה היא ההיקף האלוקי, המאפשר לעולם הנגלה לחיות באטמוספרה של הנסתר והנעלם. היקף זה הוא היוצר שמחה כתכונה מתמידה של העולם, כי אז העולם הולך וגדל, הולך ומשתכלל, וחש הוא כל הזמן את יציאתו שלו עצמו אל הפועל, ויותר מכך את יכולת הוצאתו לפועל של חפץ ד'. זהו העוז אותו עם ישראל נותן לאלוקים. 'תנו עוז לאלוקים'. יחד עם בקשת פני ד', עם אותה בקשה עליונה לחיות תמיד על פי קנה המידה של המחשבה האלוקית העליונה, החורגת הרבה מעבר לקנה המידה של העולם המוגבל 'בקשו פניו תמיד', אנו מצווים 'דרשו ד' ועוזו'. הגבורה האלוקית דוחפת את המציאות להתקדם תדיר, והעוז היא היכולת להתגלות במציאות ולהשרות את השכינה בתוכה.

סילוק השכינה כתוצאה מהחטאים הוא הגורם לחוסר השמחה. רואים הם האנשים רק את העולם שבפועל, מנסים להשלים בכח דמיונם איזה שכלול של תעתועי תאוותם, מתמלאים חוסר סבלנות לסובב אותם המעכב אותם מלהשלים את חפצם, והארץ מתמלאת חמס ושנאת חינם. כשמאבדים את השמחה, כשמתנתקים מהקשר אל מקור השכינה, הרי שרק העולם הגלוי לפנינו, וחפץ העתיד מולבש בלבוש דמיוני שאי אפשר לעולם להשלימו, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. לעם ישראל יש אחריות על העולם, להביא שמחה לעולם, להשרות שכינה בעולם. וכשזו מסתלקת חלילה, ממילא ניתנה רשות למשחית להשחית.

אמנם בארץ ישראל לא כך הם פני הדברים. גם בעת החטא עצמו השכינה שורה. לרגע איננו מתנתקים ממקור השמחה. כשהעולם כולו השחית את דרכו, יצר המין האנושי מצב בו 'יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום'. אכן בארץ ישראל אפילו רשעי ישראל מלאים חרטות. השראת השכינה המתמידה יוצרת מצב בו יש אפשרות מתמדת לאחוז בשמחה, וברגע החזרה בתשובה הרי שהשראת השכינה, שהיוותה את התביעה הגדולה, את הדין הגדול, את עומק הדין, מתהפכת כולה לשמחה גדולה, המרחיבה את יכולת השאיבה ממקור השראת השכינה בעולם, 'את פניך ד' אבקש'.

נחלקו רבי חייא ורבי אלעזר על רגע העונש עצמו, על אותה שעה אחת של הדין. האם הקב"ה מכנס את השראת השכינה ומעלה אותה השמימה, 'רומה על השמים אלוקים', או שגם בשעת הדין עצמו הקב"ה נמצא. רבי חייא אומר שהיות ושורשם של ישראל אחוז בעליונות האלוקית, הרי ששורש זה לעולם לא יאבד, והשראת השכינה הולכת ומתכנסת אל השורש, כדי לברר את נצחיותו ואת התמדתו. רק צורה ואופן מסוים של גילוי בעולם אובדים, אבל המהות נשארת שלמה ונצחית 'נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם'. בשעת האבדון עצמו, הרי שבבתים הפנימיים המלך נמצא עם ישראל ומתחיל כבר עכשיו את התיקון השלם. אכן רבי אלעזר מוסיף שהקלקול עצמו תיקון הוא, מלאך ד' עושה בפועל את הקלקול, אבל גם בעת ההשחתה עצמה, הרי שארץ ישראל היא ארץ בה השראת השכינה מתמידה, ואין קלקול שאחריו תיקון, אלא הכל הוא 'סותר על מנת לבנות' ו'מקלקל על מנת לתקן'. השראת השכינה, השמחה, האמון ביכולת התיקון נמצאת בכל רגע, ולכן אפילו בעת הדין בעצמו ניתן לבטל את רוע הגזירה, ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים.

ימי מרחשוון הם ימי קטנות לכאורה, בהם מרחשים החיים מתוך ההריון של ראש השנה. האחיזה המתמדת בתשובה, הגעגוע לתקיעת השופר, ומתוך זה נתינת עוז לאלוקים, מולידים שמחה בלב, יוצרים תפילה לגשם, וכמיהה לגאולה שהיא היא התשובה מלאת השמחה והחסד.

שבת שלום