היקף ופנים – וזאת הברכה ושמחת תורה

" 'לבנימין אמר ידיד ד' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן' חופף עליו – זה מקדש ראשון, כל היום – זה מקדש שני ובין כתפיו שכן – אלו ימות המשיח. רבי אומר חופף עליו – זה העולם הזה כל היום -אלו ימות המשיח ובין כתפיו שכן – זה העולם הבא"

ל"ג י"ב; זבחים קיח:

שמחת תורה אינו חג בו אנו שמחים בתורה או עם התורה, השמחה מיוחסת לתורה עצמה בחג זה וממילא אנו שמחים בשמחת התורה. בשמחת תורה מתגלה פן עמוק השייך למהותה של התורה – השמחה שבתורה. את יום כיפור התחלנו עם 'אור זרוע לצדיק' מתוך ייחול ליישר את הלבבות ולזכות לשמחה. בסוכות זוכים לשמחה, 'ושמחת בחגך… והיית אך שמח', ובשמיני עצרת מגלים אנו שהתורה כולה היא היא יושר הלבב מלא השמחה. כשעמדנו לפני הר סיני נוצרה בתוכנו הבחנה, בין שורשה של תורה לגילוייה. דרש רבי שמלאי תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני. אמר רב המנונא מאי קרא? 'תורה ציוה לנו משה' תורה בגימטריא תרי"א? אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. (מכות כג:). עצם היחס לאלוקות, הצד החיובי של האמונה ושלילת כל גילוי חלקי שבמציאות, נקבעו בתוכנו מתוך שמיעת דבר ד'. אך קביעות עליונה זו נזקקת למסילות בחיים כדי לגלות בצורה קבועה ומתמידה את אמונה עליונה זו. התורה עצמה התגלתה מפיו של משה, שעל כן נזקקת היא לעמל מתמיד כדי להפוך אותה לקבועה בתוכנו, 'לעסוק בדברי תורה' עד שנהיה 'אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה'.

הפער בין האמונה הפנימית לבין נתיבותיה בחיים, בין שתי הדיברות אותן שמענום מפי הגבורה לבין כל פרטי התורה, יצרה מצב בו עצמה של תורה, נשמתה של התורה, לא תמיד מוחשת במשך הדרך הארוכה שמטרתה להעלות את העולם כולו לגובה של 'ויאתיו כל לעבדך'. מצב זה יוצר לעתים כובד, עד שהאור הזרוע לצדיקים נזקק להתפתחות ולגדילה. בזריעה הזרע נרקב, מאבד את צורתו החיצונית ורק נקודת החיות הפנימית שבו נותרת. 'צדיק באמונתו יחיה', אין הוא רואה כיצד זריעה זו מובילה לאור, כיצד החזרה אל מקור החיות מתוך איבוד כל צורה חיצונית, דווקא היא המחדשת את הפירות   וממנה מתחדשים החידושים. כפרת העוונות ביום הכיפורים מישרת את הלבבות, ואנו הופכים להיות עם לב אחד לעבודת ד', שלכן במוצאי יום הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת 'לך אכול בשמחה לחמך'. הישרות מאפשרת לנו לראות את הטוב שבעולם, הישרות מאפשרת לנו לראות מתוך מבט כולל את כל הדרך הארוכה כתנועה שלמה מלאת שמחה והעלאה. כשאנו מסיימים את התורה אנו זוכים לברכה של ראיית המבט הכולל, העומד למעלה מפרט זה או אחר, הרואה את התורה כולה כחטיבה אחת מלאת חיים ויושר. זוהי השמחה שבתורה עצמה, תורה ציווה לנו משה, תורה שבתוך כל תרי"א המצוות גנוזות תרי"ג, גנוזות שתי הדברות העליונות של 'אנכי' ו'לא יהיה לך'. זו תורה המסוגלת להופיע דרך איש האלוקים משה, שגופו שלם כל ימיו, שלא כהתה עינו ולא נס ליחה. משה הוא המגלה לנו את עומק משמעותה של התורה כמפגש מתמיד של פנים בפנים עם ד'. ובעת נעילת החגים, לקראת זריעת החורף אנו מתמלאים בידיעה הוודאית, כי שמחה היא התורה, וכי התורה כל כולה שמחה.

הפער בין הפנים של הדיבור האלוקי לבין שמיעת האוזן שלנו מתבטא ביראה, 'מי יתן והיה לבבם ליראה אותי' אומר הקב"ה כמענה לבקשתם של ישראל ממשה 'דבר אתה עימנו ונשמעה'. חוסר היכולת של הנשמה לשכון בגוף בעת שמיעת דבר ד' מפי הגבורה, יצר מצב בו דבר ד' שייך אל העתיד, וכך בית המקדש הראשון מופיע כ'חופף עליו', כמקיף אותנו ואינו חודר אל תוך הכרתינו, ואינו ממלא את כל חיינו. אומר העולם הזה כולו מתגלה כ'חופף עליו', עד שעם כל ידידות ד' של בנימין שנולד בארץ ישראל, עדיין אין הוא ועם ישראל מסוגלים למלא את כל החיים הגדולים מתוך הקשר העמוק הזה לנשמתה של תורה. גם כשיורדים אל הזמן, 'כל היום', אפילו במובן אידיאלי של בית המקדש השני הצופה אל העתיד, אפילו במובן של ימות המשיח, גם כשאור תורה שבעל פה מתחיל להופיע ולהתגלות, עדיין 'חופף עליו כל היום'. רק כשנבנה בית המקדש השלישי, רק כשבית מקדש זה משפיע על הכל לחיות את העולם הבא, רק אז 'ובין כתפיו שכן', אז המחשבה העליונה שבראש מתגלה בקביעות כמנחה את החיים כולם. שמחת התורה מגלה את 'ולישרי לב שמחה' כשביום שמיני עצרת מקריבים קרבן אחד כנגד ישראל, ישר האל, המיושר כולו ומגלה בתוך חייו כולם ובכל פרטי החיים את שיר אל, את העומק הגדול של צפיית המקדש בחיים.

לכן מקיפים אנו ביום זה שבע הקפות, מעין העתיד בו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. נשמת התורה מתגלה וכל אחד מורה באצבעו ואומר 'זה ד' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'.

חג שמח!!