ייאוש מהגאולה – לפרשת האזינו

" 'כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב' – אין בן דוד בא… עד שיתייאשו מן הגאולה שנאמר 'ואפס עצור ועזוב' כביכול אין סומך ועוזר לישראל"

ל"ב ל"ו; סנהדרין צז.

שירת האזינו עוסקת כולה בשייכות הפנימית, הנצחית בינינו לבין רבש"ע, היוצאת אל הפועל על ידי התורה. הנקודה הפנימית של האמונה, של השייכות, הולכת ומתרחבת להיקף כל החיים מכוחה של תורה. בתחילת השירה מדמה משה רבינו את דברי תורתו למטר וטל, לאופני ההשפעה האלוקית את הקיום הבסיסי ביותר של האדם. כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערוף כמטר לקחי, אין לקח אלא תורה… ואין עריפה אלא הריגה שנאמר 'וערפו שם את העגלה'. (תענית ז.) על רוצח שלא נודע מי הכהו עורפים עגלה. המוות המופיע מאחור, גורם לעריפת עגלה. תורה שאינה נלמדת לשמה, המתגלה כמצב של אחור ולא פנים, של התייחסות לאלוקות באופן שאין ההכרה מתחיה ממנו, ואדרבה בהכרתנו אנו מחפשים תכליות זמניות וחלקיות בתורה, תורה כזו הופכת חלילה להיות סם המוות.

תורה לשמה באה להוציא את התורה אל הפועל, לגלות את שכיות החמדה הגנוזות בתוכנו, הנותנות ערך אחר לכל הקיום בעולם. תורה היא האחריות שלנו להופעת דבר ד' בעולם והיא העמידה שלנו פנים בפנים, כהמשך של מעמד הר סיני. כשתורה מתדלדלת, הרי שאיננו מסוגלים להרחיב את החיים מתוך קדושה ואז 'וישמן ישורון ויבעט'. כי גוי אובד עצות המה – איבדו ישראל עצה טובה שניתנה להם, ואיזו היא? זו תורה. (ספרי). עיסוק בתורה שלא לשמה מגלה כי גם המטר אינו מתגלה כהארת פנים של 'ארץ אשר עיני ד' אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה', אלא כביכול התורה מופיעה בצורה של עריפה, מאחור, עד שאפילו דברי תורתו של משה מופיעים בצורה של 'יערוף כמטר לקחי'. אז התורה נדמית כחיצונית, כרחוקה, לעומת תורה לשמה שמופיעה בצורה של 'תיזל כטל אמרתי' מה טל כל העולם כולו שמחים בו אף דברי תורה כל העולם שמחים בו.  (ספרי). הכהן הגדול מתפלל ביום הכיפורים שלא תעבור לפניך תפילת עוברי הדרכים בשעה שהעם צריכים לגשם. הגשם המופיע מלמעלה, מתגלה רק לבסוף כמחיה כל סובייקט באשר הוא, מה מטר זה אחד הוא ויורד על האילנות ונותן מטעמים בכל אחד לפי מה שהוא.. כך דברי תורה כולם אחד הם ויש בהם מקרא ומשנה הלכות ואגדות (ספרי). אך כשאנו בדרך ארוכה, כשאנו עוברי דרכים, לעתים איננו מסוגלים לעמוד מול ה'אחד' שבגשם, מול ההיקף הגדול כל כך של השגחת ד'.

תהליכי הגאולה יוצרים את התשתית למפגש עמוק עם רבש"ע. ההבנה כי אין לנו לחפש שום פתרון זמני וחלקי אלא להישען על אבינו שבשמים, היא מהותה של הגאולה. כל מהלכי הגאולה מובילים לייאוש ממנה, ייאוש המפרק תבניות קטנות והמוביל להבנה, כי גאולה פירושה ההבנה העמוקה של העמידה המתמדת פנים בפנים עם רבונו של עולם. בסוף ברכת אבות, אנו מבקשים גאולה למען שמו באהבה, ואומרים כי הקב"ה עוזר, כלומר כשאנו הולכים בכוחנו שלנו, הקב"ה מסייע לנו. אבל יותר מכך, הוא מושיע, אין נקודה אחת בה אנו עומדים כשלעצמנו. זהו המעבר ממשיח בן יוסף הנזקק לעזרה ממעל, לבין משיח בן דוד, שכל כולו פועל ועושה, 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם', וכל כולו יודע כי הקב"ה 'מלמד אצבעותי למלחמה'. רק אז מופיעה המדרגה השלישית – 'ומגן', היכולת להופיע טוב מוחלט בלא מגע עם רוע וייסורים.

המתקתה של הגאולה מתגלה אחר יום כיפור, בחג הסוכות, בהגנתה של הסוכה, בתפילה להקמת סוכת דוד הנופלת, ובתפילה לגשם. 'גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו'. הופעה של גשם, מעין ישועה פנימית יש בה. ביום הכיפור התעלינו עד לפגישה מחודשת של קבלת תורה, של לוחות השניות שניתנו בו ביום. בסוכות התחלנו לבנות את המשכן, התחלנו לגלות ולהרחיב את השראת השכינה של פנים בפנים, לממד קבוע המתפשט ומאיר את כל החיים. הייאוש מהגאולה, פירושו היציאה ממסגר אנושי מוגבל לאמונה בלתי מוגבלת, לקבלת חיות ללא גבול, רק אז יכולה להופיע תחיית המתים הכללית והפרטית. בחג הסוכות אנו שמחים ואומרים 'דידן נצח', שלנו ניצח, פנים החיים הכריע באמונתו, בגדלותו, את כל המבט החיצוני, ואנו נדבקים באהבה בגאולה ורואים אותה בעינינו, רואים את אלוקיותה, רואים כיצד אלוקיות זו אינה מרפה ידיים חלילה אלא מגבירה עוז ושמחה, מגדלת את החיים ומאפשרת להרחיבם ללא גבול. הכרה זו היא סגולת הישיבה בארץ ישראל והיא המובילה לתשובה שלמה. 'וכיפר אדמתו עמו' תניא היה רבי מאיר אומר, כל היושב בארץ ישראל, ארץ ישראל מכפרת עליו.. כשהוא אומר 'וכיפר אדמתו עמו הוי אומר פורקים עוונותיה עליה. (ספרי).

שבת שלום   

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן