לקראת ובעקבות סליחות ראשונות תשפא
(שיחה לקראת ראש השנה תשפב)

את הסליחות אנו מתחילים ממדרגה של עולם הבא[1], ב'אשרי יושבי ביתך'. בכל אלול אנו מבקשים 'אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו', והנה אנו מגיעים לסליחות מלאי אושר עוה"ב, ומבושרים שהתקיימה בקשתינו 'אשרי יושבי ביתך'.

אחרי הקדיש אנו פותחים את הסליחות בפסוק 'לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים'

בפשטות הפסוק אומר שהצדק האלוקי מתגלה בעולם שלנו שנברא בה' בצדקה. הדין האלוקי העליון מתגלה בעולם שלנו בתורת צדקה וחסד. גילוי זה שייך לשם אדנות, אדון הכל, המתגלה בתוך העולם, וגילוי זה מגלה את עומק המהות של הדין שהיא הטבת העולם אל סוד היחוד. הרצון האלוקי לברוא את העולם במידת הדין הוא הרצון ליצור מידת הטבה כה גדולה עד שכל העולם כולו יגלה את האחדות האלוקית, אמנם חפץ זה, כל כולו הטבה, כל כולו חסד, אך לבושו הוא דין – האמון הגדול בעולם שראוי הוא להטבה בלתי גבולית. ראויות זו מתגלה דווקא דרך הצדקה, בה אנו מקבלים הטבה ללא שום התניה, והטבה זו שאינה תלויה בדבר יוצרת אריכות אפים עד שהעולם מתוכו מגלה קימעא קימעא את שייכותו הפנימית לייחוד העליון.  

אמנם דווקא משום כך אנו מלאי בושת פנים. כשמתגלה הצדקה האלוקית אנו מתמלאים בושת פנים כמידתם של ישראל שהינם ביישנים, אבל יותר מכך – כלשון הרמח"ל אנו בושים לאכול 'נהמא דכיסופא', לחם מתוך בושה. עצם הקיום שלנו, הלחם, אינו מגיע לנו, הוא מופיע בתור צדקה. ובושת פנים זו מניעה אותנו להיטיב, מניעה אותנו לבחור בטוב ולהיות שייכים בצורה עצמית אל המגמה האלוקית. אם כן דווקא בגלל ש'לך ד' הצדקה' לכן 'לנו בושת הפנים'.

וממילא מה נתאונן ומה נאמר מה נדבר ומה נצטדק וכהמשך הפסוק – 'האלוקים מצא את עוון עבדיך'. צידוק הדין נמשך ממכירת יוסף, שיצר את הפירוד העמוק בקרב ישראל 'הגוי האחד', מה שיצר את פילוג מלכות ישראל והעבודה זרה שנמשכה ממנה. עד שלבסוף הכל הוביל לחורבן הבית, בין הע"ז ובין שנאת החינם, עד שלנוראות המצב נזקקנו לכפרה האיומה של עשרת הרוגי מלכות. 'מה יתאונן גבר על חטאיו', כל מעשינו הרעים נובעים מהמשבר הגדול הזה, מחוסר היכולת שלנו להתרומם ולחיות את אהבת ישראל כפשוטה, להאמין בנשמה, לראות את ה'גוי האחד', להביט בעין טובה, להתמלא אהבה, אהבה, אהבה בלי גבול ובלי תכלה. אנו כולנו מלאי בושה וכלימה על מעשינו, עד שדווקא מול הארת פני מלך חיים אנו רואים את הצדקה הגדולה, ואנו מתמלאים יותר בושה – אין לנו כלים להכיל אפילו את הצדקה. חודש שלם אנו מתכוננים אל הארת הפנים הגדולה של אור פני מלך חיים 'לך – בשליחותך – אמר ליבי בקשו פני, את פניך ד' אבקש', וככל שאנו מתקרבים אל היום הקדוש הזה, לראש השנה עת גילוי אור פני מלך חיים, אנו יותר ויותר עומדים ובושים, חשים את הנהמא דכיסופא, חשים את בושת הפנים דווקא כתוצאה מקרבת אלוקים ולכן דווקא מתוך קירבה זו נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך כי ימינך פשוטה לקבל שבים רק מתוך תשובה ניתן להתקרב לרבש"ע אשר ימינו פשוטה לקבל שבים.

ולכן לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך כדלים וכרשים דפקנו דלתיך. אבל אם כך דלים אנו ממש, רשים אנו ממש, ומדוע אנו מכנים עצמנו בכ"ף הדמיון 'כדלים וכרשים'? ואם אכן הצדקה היא המעוררת את בושת הפנים, כיצד זה כדלים וכרשים אנו דופקים בדלת לבקש צדקה – הלהגביר את בושת הפנים אנו חפצים? על איזה דלתות אנו דופקים ומכח מה אנו מעיזים לדפוק? במה נבוא לפני המלך, מלכו של עולם? ויותר מכך – אנו מסיימים את תחינתנו בכמעט וודאות – מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו כי אתה שומע תפילה. היות וד' שומע תפילה לא ייתכן שתפילה של כלל ישראל תשוב ריקם.  

בתפילה הזו, יש שינוי של פסוק.נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך. מול (איכה פרק ג פסוק מ)  נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־ ד': מה ההבדל בין תשובה עד ד' לבין תשובה אל ד'. בסוף איכה אנו אומרים 'השיבנו ד' אליך ונשובה', לא עדיך אלא אליך, ומכאן כנראה נוצר השינוי בתפילה הקדושה שלנו. אבל מה המשמעות של שינוי זה? הרב צבי יהודה זצ"ל מביא מקורות רבים להבדל שבין שתי הלשונות הקדושות האלו. תשובה עד ד' היא 'עד ולא עד בכלל', זוהי התשובה מיראה, לעומת 'אל ד' ' אל ד' ממש בתשובה מאהבה. הביטוי 'עד' מצייר כביכול יש מקום, יש 'לאן' מסוים עדיו צריך להגיע, זוהי הקדושה השלמה, המוחלטת, 'אליך' זוהי הקדושה המשתלמת, אותה שייכות לאינסופיות האלוקית שהיא ללא גבול, וממילא מתבטאת בתנועה מתמדת שבתשובה מאהבה אנו זוכים להיות חלק ממנה. בעת החורבן, במגילת איכה, מבקש הנביא שמתוך חשבון הנפש נשוב עד ד', זו התשובה שלפני הגאולה, המציירת שלמות עדיה חפצים להגיע, אך 'גאולה אינה תלויה בתשובה' אלא אדרבה מתוך הגאולה מתגלה ערך התשובה מאהבה הבאה על גבי ומתוך הגאולה. ואנו אומרים כי כל חשבון הנפש שאנו עושים הוא מתוך יש גדול, מתוך גאולה ענקית, שמתוכה אנו זוכים ל'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', שמתוכה אנו זוכים להיות חלק מהמהלך הגדול של תשובה מאהבה.  

כשרוצים באמת לשוב, אע"פ שמעוכבים בשביל כמה מניעות, כמו מחמת בלבול דעת או מחמת חלישות כח או מחמת אי-יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו, אע"פ שהעכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גדל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו, באופן היותר טוב והיותר שלם, מ"מ כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אע"פ שאין בכחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של התשובה בתור תוכן המטהר והמקדש עד שלא יזוז, מפני העכובים של אי השלמת התשובה, מכל רוממות ומכל עליה רוחנית שהיא ראויה לו, ע"פ קדושת הנשמה וצביונה הקדוש. וכשם שזה הוא כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותו. הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה: "ושבת עד ד' אלהיך" "כי תשוב אל ה' אלהיך. התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כח בשום עכוב ומניעת השלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.  (אוהת"ש י"ז ב')[2], התשובה הפנימית של כל יחיד מתאגדת עם התשובה של כלל ישראל. מרכז הכובד של התשובה מאהבה הוא הרצון הכן והאמיתי לשוב, רובד זה נמצא בפנימיותו של האדם, ולעתים אין הוא מסוגל להשלים את חפצו ולבטא את שאיפתו הפנימית בכל רבדי החיים, לפעמים המעכבים הם פנימיים ולפעמים חיצוניים. כיצד הוא יבטא את רצונו? על ידי הצער. צער אי הגילוי הוא נתיב מסוים של גילוי, הוא שולל את השלילה, הוא שולל את ההשלמה ואת האדישות. התשובה עד ד' היא השלב הראשון אך בתוך תוכה גנוזה התשובה מאהבה, התשובה אל ד'. אם כן איננו מסתפקים בבירור תשובה עד ד', אלא מבטיחים כי תוצאת החיפוש והחקירה תהיה דווקא תשובה פנימית, הנובעת מעומק הרצון ואינה נבהלת משום מכשול שבפועל. תשובה כזו אינה יכולה לבוא מתוך בושת פנים במובנו הפשוט.

והנה כשנלמד את הפסוק 'לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים' במקורו ובהקשרו, אולי נזכה ונכווין לפירוש אחר לתפילה זו. דניאל, בתוך שבעים שנות הגלות, עוד ומתפלל לגאולה, מבקש ישועה, מייחל לבניין המקדש, לחידוש ימינו כקדם. בעקבותיו, קרבת אלוקים אנו תובעים, גאולה וישועה אנו מבקשים. והנה פסוק זה מציב זה מול זה את בושת הפנים והצדקה, כשהצדקה מופיעה למרות ומעל בושת הפנים. כלומר הצדקה אינה גורמת לבושת פנים, אלא אדרבה מתגברת עליה, מוצאת היא תוכן פנימי יותר, מסותר יותר שמתוכו אנו זוכים להתקבלות תפילתנו. (דניאל פרק ט)

 וָֽאֶתְפַּֽלְלָ֛ה לַד'  אֱלֹהַ֖י וָאֶתְוַדֶּ֑ה וָאֹֽמְרָ֗ה אָנָּ֤א אֲדֹנָי֙ הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ וְהַנּוֹרָ֔א שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וְֽהַחֶ֔סֶד לְאֹהֲבָ֖יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָֽיו: דניאל פונה אל ד' בשם אדנות, בתור אדון הכל המתגלה בשכינה שעימנו בגלותינו.

(ה) חָטָ֥אנוּ וְעָוִ֖ינוּ והרשענו הִרְשַׁ֣עְנוּ וּמָרָ֑דְנוּ וְס֥וֹר מִמִּצְוֹתֶ֖ךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶֽיךָ:

(ו) וְלֹ֤א שָׁמַ֙עְנוּ֙ אֶל־עֲבָדֶ֣יךָ הַנְּבִיאִ֔ים אֲשֶׁ֤ר דִּבְּרוּ֙ בְּשִׁמְךָ֔ אֶל־מְלָכֵ֥ינוּ שָׂרֵ֖ינוּ וַאֲבֹתֵ֑ינוּ וְאֶ֖ל כָּל־עַ֥ם הָאָֽרֶץ:

(ז) לְךָ֤ אֲדֹנָי֙ הַצְּדָקָ֔ה וְלָ֛נוּ בֹּ֥שֶׁת הַפָּנִ֖ים כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה לְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ וּלְיוֹשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלִַ֔ם וּֽלְכָל־יִשְׂרָאֵ֞ל הַקְּרֹבִ֣ים וְהָרְחֹקִ֗ים בְּכָל־הָֽאֲרָצוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתָּ֣ם שָׁ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֥ר מָֽעֲלוּ־בָֽךְ:

(ח) ד' לָ֚נוּ בֹּ֣שֶׁת הַפָּנִ֔ים לִמְלָכֵ֥ינוּ לְשָׂרֵ֖ינוּ וְלַאֲבֹתֵ֑ינוּ אֲשֶׁ֥ר חָטָ֖אנוּ לָֽךְ:

(ט) לַֽאדֹנָ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ הָרַחֲמִ֖ים וְהַסְּלִח֑וֹת כִּ֥י מָרַ֖דְנוּ בּֽוֹ: למרות שמרדנו בו.

(י) וְלֹ֣א שָׁמַ֔עְנוּ בְּק֖וֹל ד' אֱלֹהֵ֑ינוּ לָלֶ֤כֶת בְּתֽוֹרֹתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣ן לְפָנֵ֔ינוּ בְּיַ֖ד עֲבָדָ֥יו הַנְּבִיאִֽים:

(יא) וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל עָֽבְרוּ֙ אֶת־תּ֣וֹרָתֶ֔ךָ וְס֕וֹר לְבִלְתִּ֖י שְׁמ֣וֹעַ בְּקֹלֶ֑ךָ וַתִּתַּ֨ךְ עָלֵ֜ינוּ הָאָלָ֣ה וְהַשְּׁבֻעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר כְּתוּבָה֙ בְּתוֹרַת֙ מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־הָֽאֱלֹהִ֔ים כִּ֥י חָטָ֖אנוּ לֽוֹ:

(יב) וַיָּ֜קֶם אֶת־דבריו דְּבָר֣וֹ׀ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר עָלֵ֗ינוּ וְעַ֤ל שֹֽׁפְטֵ֙ינוּ֙ אֲשֶׁ֣ר שְׁפָט֔וּנוּ לְהָבִ֥יא עָלֵ֖ינוּ רָעָ֣ה גְדֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־נֶעֶשְׂתָ֗ה תַּ֚חַת כָּל־הַשָּׁמַ֔יִם כַּאֲשֶׁ֥ר נֶעֶשְׂתָ֖ה בִּירוּשָׁלִָֽם:

(יג) כַּאֲשֶׁ֤ר כָּתוּב֙ בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את בָּ֣אָה עָלֵ֑ינוּ וְלֹֽא־חִלִּ֜ינוּ אֶת־פְּנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֗ינוּ לָשׁוּב֙ מֵֽעֲוֹנֵ֔נוּ וּלְהַשְׂכִּ֖יל בַּאֲמִתֶּֽךָ:

(יד) וַיִּשְׁקֹ֤ד ד' עַל־הָ֣רָעָ֔ה וַיְבִיאֶ֖הָ עָלֵ֑ינוּ כִּֽי־צַדִּ֞יק ד' אֱלֹהֵ֗ינוּ עַל־כָּל־מַֽעֲשָׂיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖עְנוּ בְּקֹלֽוֹ:

(טו) וְעַתָּ֣ה׀ אֲדֹנָ֣י אֱלֹהֵ֗ינוּ אֲשֶׁר֩ הוֹצֵ֨אתָ אֶֽת־עַמְּךָ֜ מֵאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה וַתַּֽעַשׂ־לְךָ֥ שֵׁ֖ם כַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה חָטָ֖אנוּ רָשָֽׁעְנוּ:

(טז) אֲדֹנָ֗י כְּכָל־צִדְקֹתֶ֙ךָ֙ יָֽשָׁב־נָ֤א אַפְּךָ֙ וַחֲמָ֣תְךָ֔ מֵעִֽירְךָ֥ יְרוּשָׁלִַ֖ם הַר־קָדְשֶׁ֑ךָ כִּ֤י בַחֲטָאֵ֙ינוּ֙ וּבַעֲוֹנ֣וֹת אֲבֹתֵ֔ינוּ יְרוּשָׁלִַ֧ם וְעַמְּךָ֛ לְחֶרְפָּ֖ה לְכָל־סְבִיבֹתֵֽינוּ: למרות שלנו בושת הפנים, הרי שככל צדקותיך ישוב חרון אפך. הצדקה מתגברת על בושת הפנים.

(יז) וְעַתָּ֣ה׀ שְׁמַ֣ע אֱלֹהֵ֗ינוּ אֶל־תְּפִלַּ֤ת עַבְדְּךָ֙ וְאֶל־תַּ֣חֲנוּנָ֔יו וְהָאֵ֣ר פָּנֶ֔יךָ עַל־מִקְדָּשְׁךָ֖ הַשָּׁמֵ֑ם לְמַ֖עַן אֲדֹנָֽי:

(יח) הַטֵּ֨ה אֱלֹהַ֥י׀ אָזְנְךָ֘ וּֽשֲׁמָע֒   פְּקַ֣ח עֵינֶ֗יךָ וּרְאֵה֙ שֹֽׁמְמֹתֵ֔ינוּ וְהָעִ֕יר אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שִׁמְךָ֖ עָלֶ֑יהָ כִּ֣י׀ לֹ֣א עַל־צִדְקֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֨חְנוּ מַפִּילִ֤ים תַּחֲנוּנֵ֙ינוּ֙ לְפָנֶ֔יךָ כִּ֖י עַל־רַחֲמֶ֥יךָ הָרַבִּֽים:

(יט) אֲדֹנָ֤י׀ שְׁמָ֙עָה֙ אֲדֹנָ֣י׀ סְלָ֔חָה אֲדֹנָ֛י הַֽקֲשִׁ֥יבָה וַעֲשֵׂ֖ה אַל־תְּאַחַ֑ר לְמַֽעַנְךָ֣ אֱלֹהַ֔י כִּֽי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־עִירְךָ֖ וְעַל־עַמֶּֽךָ:

בנקודת המוצא בושת הפנים היא הכרת החטא, עזות מצח וקשי עורף הוא ההתנכרות למצב החטא. מצב חטא זה יש לו מדרגות שונות, לפעמים חטא מסוים מעיב, ולפעמים יש הרגשה כוללת של חסר בקרבת אלוקים. בושת הפנים היא הבנת הפער בין צורת החיים לבין מה שאמור להיות. מה שאמור להיות, לא כתודעה חיצונית, אלא כנקודה פנימית יותר של חיינו. במצב כזה איך נוכל להרים ראש אל רבונו של עולם. כדברי עזרא (ט' ו'):  וָאֹמְרָ֗ה אֱלֹהַי֙ בֹּ֣שְׁתִּי וְנִכְלַ֔מְתִּי לְהָרִ֧ים אֱלֹהַ֛י פָּנַ֖י אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י עֲוֹנֹתֵ֤ינוּ רָבוּ֙ לְמַ֣עְלָה רֹּ֔אשׁ וְאַשְׁמָתֵ֥נוּ גָדְלָ֖ה עַ֥ד לַשָּׁמָֽיִם: כיצד אם כן, נפנה אל ריבונו של עולם במצב כזה? התשובה היא שאנו פונים אל מידת הצדקה האלוקית, אותה מידת דין המשתלשלת לעולמנו והופכת להיות צדקה. 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך' כעניים המבקשים צדקה, זו הדרך היחידה לפנות אל רבונו של עולם במצבנו זה ולהתחנן, שלמרות הכל תתגלה גאולה וישועה מתוך טהרת הסליחה. הסליחה היא הטהרה העמוקה המכשירה אותנו ל'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם' ל'שובה אלי כי גאלתיך'. ואם כן בחיפוש הדרכים ובחקירתם עלינו למצוא לא רק את הרע, את הרע אנו יודעים ובעקבותיו בושים אנו ונכלמים. אמנם צריכים אנו לחקור ולמצוא את סיבותיו, צריכים לחפש ולמצוא את ענפיו, צריכים להפריד בין הרצון לבין התגלמותו, למצוא את צדדי האישיות שלנו שהובלטו כתוצאה מהחטא וקיבלו צורה קריקטוריסטית, להבין את מהותם ולחפש דרכי ביטוי עליונים יותר, צריכים לבנות את כל האישיות הפרטית והכללית על נקודת גובה עליונה יותר, אבל יותר מזה צריך לחפש ולמצוא את נקודת הזכות, שבעקבותיה יכולים אנו להיות כדלים וכרשים. למצוא לא רק את 'וחטאתי לנגדי תמיד' אלא גם את 'שיויתי ד' לנגדי תמיד'.

להיות דל ורש, פירושו להבין את היותנו נזקקים, להיות דל ורש, משמעותו להיות תלוי באחרים, לוותר על האוטונומיה שלנו, לוותר במידת מה על החרות שלנו, עד ש'עני חשוב כמת', ודווקא משם צומחת תפילה 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו' והעני מבקש את פני ד' 'ד' שמעה תפילתי ושועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר הטה אלי אזנך ביום אקרא מהר ענני… אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו… כי בנה ד' ציון נראה בכבודו פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י'ה.." (תהילים ק"ב). אך הנזקקות הזו אינה באה כתוצאה מחולשה, אלא היא מגלה את עומק החיוניות שלנו, שרק קרבת אלוקים לנו טוב. אנו ניזונים בצדקה אלוקית, כי כך אנו מגלים את עומק הקשר העומד למעלה מרצון ולמעלה מבחירה פרטית, 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום'.

כל המהלך של הימים האלה הוא מהלך של הכשרת הלבבות לגאולה שלמה, ומראה כיצד מתוך החורבן אנו כבר מוצאים נחמה. אנו נמצאים בתוך שבעה דנחמתא. הנחמה עולה מתוך אותה דבקות עליונה, שהולכת ומתבררת מתוך עומק הייסורים, מתוך עומק בושת הפנים, מתוך הופעה של צדקה אלוקית. זו נקודת החיים שמתוכה נזכה להמליך את ד' על העולם כולו בראש השנה, לא בחסד ולא במעשים הנמדדים על פי קנה מידה אנושי ועולמי מוגבל. התורה אומרת במחצית השקל 'הדל לא ימעיט', כלומר גם לדל יש אפשרות להמעיט ממחצית השקל, והוא נתבע להאמין שיש לו אפשרות לתת מחצית השקל. עומד הדל ומבין שמחצית השקל שלו חיונית להשראת שכינה, למפקד בני ישראל, איש לא נעדר, להקרבת הקורבנות שבכל שנה, לסדר הדבקות של כלל ישראל בקב"ה. 'אתם ניצבים היום כולכם', כל אחד וכל אחת חיוניים להופעת מלכות ד'. אנו בנויים באופן כזה שללא דבקות אנו חסרים, זוהי דלותנו. אשרינו שזו תחושת החיסרון שלנו, חיסרון ב'כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו'. שם כל מהות חיינו. גם כשאיננו מבינים את עומק ההנהגה האלוקית בעולם אנו אומרים (תהילים ע"ג) 'ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עימך ואני תמיד עימך אחזת ביד ימיני' 'ימינך פשוטה לקבל פושעים' אנו אומרים בנעילה. תמיד עימך, תמיד אחזת ביד ימיני. זה הפנים של הדל, ולכן הוא נתבע לתת מחצית השקל, כשם שהוא מתמסר להביא טרף לביתו, כך הוא מעכל ומבין שהיותו גילוי של השראת שכינה בעולם, הוא מזון הכרחי לא פחות, ו'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך'.

זו הנקודה המתגברת על הכל, הצדקה האלוקית תרה ומחפשת אותה, ומשם חרון האף הנורא מוסר מעל עמך עירך ארצך ונחלתך. נקודת הדלות היא ההופכת אותנו להיות חטיבה אחת בעולם, כשם שהדל אינו ממעיט כך העשיר אינו מרבה, וכולם יחד ניצבים לפני ד' ועוברים בברית. הופעה זו מביאה טוב גדול 'ובטובך הגדול ישוב חרון אפך, מעמך, ומעירך, מארצך ומנחלתך'. יש טוב סתמי, שהוא מתיחש לכל דבר מצד פרטיותו, ולכל זמן מצד ערכו המיוחד. מצד השקפה פרטית זו יש מקום לחרון אף שעושה רשם (זבחים ק"ב.). אבל הטוב הגדול הוא הטוב העולה מהכללות המאוחדת של כל הפרטים, בין פרטי הזמן, בין פרטי המקום, בין פרטי המציאות בכללותה. והנה הנושא של הטוב הגדול בתכונת נצחיותו הוא כנסת ישראל בתור עם ד', שאם מביטים באספקלריא של הטוב המצומצם ישנם דברים במציאות מצד הפרטים, שמביאים את חרון האף, אבל כשמשקיפים על הכלל כולו אנו אומרים "כולך יפה רעיתי ומום אין בך".  ולכן לא בחסד ולא במעשים המקבילים אל הטוב הסתמי אנו באים, אלא כדלים וכרשים, ההופכים את כל בית ישראל לתוכן אחד מאוחד, הנושא בקרבו את הטוב הגדול. טוב זה אינו מוגבל לקנה המידה של העולם ומגבלותיו. אבל חפץ הוא להתגלות: הטוב יוצא לפעלו דוקא כשהוא מרוכז בנקודת אורה, שבצורת מקום היא עיר ד' שמה, ירושלים עיר הקודש. וכשחרון האף סר מהעם ע"י הופעת הטוב הגדול הכללי, יוכל הרכוז של הקדושה להיות מואר במלוי אורו. אמנם מלוי אור זה אין לו השלמה רק אם יופיע בכל התפשטותו, וכח ההתפשטות של הטוב האלהי בתכונה מקומית הלא הוא בכל גבול ארץ הקדש. ע"כ יוסר חרון האף מארצך, מצד הטוב הגדול הכללי, שנותן מקום לקדושה הרכוזית של העיר, ומלוי מפעלו של רכוז זה בכללות הארץ. אבל כל הקבוץ יחד, של העם, עם המרכז של קדושת אורו בתור העיר, ושל התפשטותו בתור הארץ, אין לו תעודה  אינו יכול לגלות את יעודו כי אם כשכל אלה קונים את התכונה של הנצח, שהוא בלתי פוסק, עד כדי להקרא נחלה. מה נחלה אין לה הפסק (זבחים קי"ט., רה"ש י"ב:), אף הם בקדושתם העליונה אין להם הפסק. ואלה המעלות העליונות, העוטרות את העם והעיר, את הארץ ואת תכונת הנחלה, הכוללתם, ראויות הן לבא מצד הטוב הכללי, הנובע מקדושת החפץ הטהור בעז קדושתו, המיוחד לישראל, מכחה של קדושת המחשבה, והרצון להדבק עדי עד באלהי עולם ד'… (עולת ראיה עקידת יצחק)הדלות הזו היא הופכת להיות קנה המידה של כל החיים, עד שאנו עומדים למעלה מהכרח ולמעלה מבחירה – אנו מגלים כי עצם חיינו היא קרבת אלוקים. זו התשובה מאהבה, התשובה אל ד'. נזקקות זו לאלוקים מגלה כי כל חיינו אלוקיים עד ש'שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו'. הבשר מוגבל, הבשר יכול להגיע 'עד', אבל הגעה זו היא תמצית מה שמסוגלים הגוף והעולמיות בכלל להגיע, ותמצית זו מושגת מכח הפנים, הנשמה השבה אל ד' ומתרפקת באהבה על דודה. 'אני לדודי ודודי לי'.כל כוחות הבשר הנמוכים ביותר מתעלים לאורה של נקודה זו. הגאולה, משמעותה ההבנה שבכל מרחב החיים קרבת אלוקים ממוסכת באופן שהוא למעלה מרצון, למעלה מבחירה, אלא עצם החיים שלנו – עמידתנו כדלים וכרשים היא עמידה של הופעת עצם החיים שלנו, איננו יכולים בלי קרבת אלוקים. זוה הבקשה שלנו – פתיחת הדלתות של קרבת אלוקים.

ואנו עומדים בימים של גאולה ומבקשים תשובה, מבקשים להרגיש את המים הטהורים, אנו מתמלאים בושת פנים על קרבת אלוקים הקיימת שאיננו משכילים לחיות לאורה, ומבקשים את המשך הצדקה, כי שם נמצאים חיינו.

מלכתחילה נחרדתי שהשנה אנו אומרים כל כך הרבה סליחות, כמה צריכים לחפש ולחקור, כמה צריכים לשוב. ד' ירחמנו. אבל ראיתי אצל הרב צבי יהודה זצ"ל (בשיחות שנכתבו על ידי הרב אילן תור, בספר פעמים) שאומר שאדרבה שנה זו מבורכת. תחילת אמירת הסליחות היא במוצאי שבת 'במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה', להיות השבת מקור הסליחה 'טרם יקראו ואני אענה' סלחתי כדבריך, אז מה אנו מבקשים? נורא אלוקים ממקדשיך, מכל מיני המקדשים, אף ממקדש הזמנים. מתוך ריבוי פגישת קדושות הזמנים בשנתנו המעולה, מופיע ריבוי קריאת שם ד' בסליחות במשך שבוע ויותר הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. אנחנו באים מתוך אמון גדול של 'ועמך כולם צדיקים', עד שמגיעים לנקודה הפנימית ביותר של עצם החיים, של קרבת אלוקים לי טוב, מתוך זה אנו מתבוננים מחדש על כל מה שצריך תיקון ומקבלים את הכח לתקן. אם כן הסליחות באות לגילוי הגוי הגדול הזה 'אשר לו אלוקים קרובים אליו כד' אלוקינו בכל קראינו אליו'  וביותר 'בהמצאו' בהיותו קרוב קרבת יתר.

לכן אנו מתחילים את הסליחות ממדרגת עולם הבא, 'אשרי יושבי ביתך', ואומרים 'קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת'. קרוב ד' לכל קוראיו לאותן שקוראים להש"י בין ראויים ובין שאינם ראויים, עונה אותם בעת קוראם, 'לכל אשר יקראוהו באמת' אבל יש אנשים שעונה אותם טרם יקראוהו והם מאותם הראוים שיקראוהו באמת'. (סידור רבי שבתאי) 'חסד ואמת יקדמו פניך'. ומכח קדושת שבת אנו זוכים להיות אנשי אמת, 'אימת שבת על עם הארץ' וירא לשקר. 'רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם' בפנימיות תהומה של הנשמה עולה היא השוועה, מפני העריגה האלוקית, מתוך הצמאון הנורא לאור אלוקי אמת, מתוך השקיקה לאור הנעים לפאר חי העולמים. השועה באה מתוך הכמיהה, מתוך פנית הנשמה אל הרוממות האלוקית העליונה. (עולת ראיה 'אנא בכח'). 'שומר ד' את כל אוהביו', את כל כולם, את כל זרע אברהם אוהבי, 'עם אלוקי אברהם'. ומתוך המוחלטות של הטוב 'ואת כל הרשעים ישמיד' 'תהילת ד' ידבר פי'. נקודת הלב הטהור, שכל כולו מלא מ'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו' מתגלה בפה, עד שהוא מרים איתו את הבשר 'ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד'. התהילה היא חשיפת האור שבתוך הקודש, יצירת הילה של אור המתגברת על כל המחשכים, והברכה היא ההוצאה מהעלם אל הגילוי של חפץ ד'. כש'ליבי ובשרי ירננו לא-ל חי' אז 'ואנחנו נברך י'ה' נגיע למילוי הברכה ממקורה, 'מן המצר קראתי י'ה ענני במרחב י'ה'. 'מעתה ועד עולם הללויה'. עוד לפני 'לך ד' הצדקה' 'טרם יקראו ואני אענה', ואדרבה מדרגה זו מביאה אותנו לחשבון נפש עמוק יותר, מתוך עומק הרצון שבנו, מתוך עומק השייכות שלנו, אנו מתמלאים צער על החסר שבגילוי.

הצדקה האלוקית מתגלה בימים אלה, ואנו מגלים בימים אלה דרך הסליחות ודרך חשבון הנפש, את טובה של הנפש, את החיוניות של קרבת אלוקים עבורנו, את האמון בכל בית ישראל, את האמון בכל נטיות החיים, ומתוך זה 'זוחלים ורועדים מיום בואך' לא בשל גורלנו הפרטי אלא מרגישים את חבלי הלידה 'חלים כמבכירה', ואת ייסורי הגאולה. הסליחות תוקנו להיות לפחות ארבעה ימים כדי שנוכשר לדבקות העליונה של היותנו קרבן 'שעה נא ברצון כקרבן כליל ועולות'.

עבודה מלאת יראה עילאה, מלאת אהבה, מלאת שמחה ומלאת אמונה, והקב"ה זיכה  אותנו בימים רבים של סליחות, של תפילה וזעקה עד שאותה נקודה עצמית תתפשט לכל החיים.   

לפני סליחות של לילה שני ובעקבותיו נכתבו הדברים כהמשך לדברים הקודמים

שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו  מקור הפסוק בתהילים ס"ה. הפרק הזה מבקש ממש על שנה טובה.  (תהלים פרק סה)

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ מִזְמ֗וֹר לְדָוִ֥ד שִֽׁיר:

(ב) לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֮הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּ֝לְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר:

(ג) שֹׁמֵ֥עַ תְּפִלָּ֑ה עָ֝דֶ֗יךָ כָּל־בָּשָׂ֥ר יָבֹֽאוּ:

(ד) דִּבְרֵ֣י עֲ֭וֹנֹת גָּ֣בְרוּ מֶ֑נִּי פְּ֝שָׁעֵ֗ינוּ אַתָּ֥ה תְכַפְּרֵֽם:

(ה) אַשְׁרֵ֤י׀ תִּֽבְחַ֣ר וּתְקָרֵב֘ יִשְׁכֹּ֪ן חֲצֵ֫רֶ֥יךָ נִ֭שְׂבְּעָה בְּט֣וּב בֵּיתֶ֑ךָ קְ֝דֹ֗שׁ הֵיכָלֶֽךָ:

(ו) נ֤וֹרָא֨וֹת׀ בְּצֶ֣דֶק תַּ֭עֲנֵנוּ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֑נוּ מִבְטָ֥ח כָּל־קַצְוֵי־אֶ֝֗רֶץ וְיָ֣ם רְחֹקִֽים:

(ז) מֵכִ֣ין הָרִ֣ים בְּכֹח֑וֹ נֶ֝אְזָ֗ר בִּגְבוּרָֽה:

(ח) מַשְׁבִּ֤יחַ׀ שְׁא֣וֹן יַ֭מִּים שְׁא֥וֹן גַּלֵּיהֶ֗ם וַהֲמ֥וֹן לְאֻמִּֽים:

(ט) וַיִּ֤ירְא֨וּ׀ יֹשְׁבֵ֣י קְ֭צָוֹת מֵאוֹתֹתֶ֑יךָ מ֤וֹצָֽאֵי־בֹ֖קֶר וָעֶ֣רֶב תַּרְנִֽין:

(י) פָּקַ֥דְתָּ הָאָ֨רֶץ׀ וַתְּשֹׁ֢קְקֶ֡הָ רַבַּ֬ת תַּעְשְׁרֶ֗נָּה פֶּ֣לֶג אֱ֭לֹהִים מָ֣לֵא מָ֑יִם תָּכִ֥ין דְּ֝גָנָ֗ם כִּי־כֵ֥ן תְּכִינֶֽהָ:

(יא) תְּלָמֶ֣יהָ רַ֭וֵּה נַחֵ֣ת גְּדוּדֶ֑יהָ בִּרְבִיבִ֥ים תְּ֝מֹגְגֶ֗נָּה צִמְחָ֥הּ תְּבָרֵֽךְ:

(יב) עִ֭טַּרְתָּ שְׁנַ֣ת טוֹבָתֶ֑ךָ וּ֝מַעְגָּלֶ֗יךָ יִרְעֲפ֥וּן דָּֽשֶׁן:

(יג) יִ֭רְעֲפוּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר וְ֝גִ֗יל גְּבָע֥וֹת תַּחְגֹּֽרְנָה:

(יד) לָבְשׁ֬וּ כָרִ֨ים׀ הַצֹּ֗אן וַעֲמָקִ֥ים יַֽעַטְפוּ־בָ֑ר יִ֝תְרוֹעֲע֗וּ אַף־יָשִֽׁירוּ:

 אלא ששנה טובה זו מרוכזת בבית המקדש. 'לך דומיה תהילה', כשאנו באים לרבש"ע אנו מתמלאים שתיקה. אין לנו יכולת לבטא ולדבר את התהילה. רק מתוך בית המקדש, 'תהילת ד' ידבר פי', אבל הפה הזה בא מחמת השתיקה. יתרון השתיקה ורוח הקודש המתחבר על ידה, בא מתוך ההתפרצות הפנימית, שבאה מתוך מעין הנשמה, שדורש להתפשטותו והרחבתו מגרש גדול מבלי מעיק, וחמורה היא ההתבודדות הפנימית מאד, ודורשת היא שגשוגה בלא שום הפרעה בעולם. אז יוצרת היא את ערכיה וגווניה מכחה התוכי הפנימי, ואור הרוחני, פאר החיים וגבורתם היסודית מתגברים והולכים, והדיבור הבא אז הרי הוא מפריע בכחו הבניני בנטילתו מהישן, ממה שכבר מטושטש ומאופל, מוגבל ומצומצם, ונותן על הזרם המעיני, השוקק לחידוש וטריות חדשות. ודוגמת השתיקה הדבורית, לעומת המחשבה, יש גם כן דומיה מחשבתית, כשבא תורה של המחשבה היותר נעלמה, היותר פאורה ועליונה. והולכים הם הדברים במדרגות זו למעלה מזו.

המצה, היא משתקת את כל שאון חיצוני, כל תנועה והתגבהות במערכת החיים, מאלמת את הזרמים החיצונים. ובא זה בהתאמה לגילוי שכינה, ומורא גדול, לעומק רז הדומיה, ומתבטא הוא בקול אדיר, שהדומיה מתאחזת בו, כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא.  (מוסר הקודש רע"ג) דווקא מתוך דומית התהילה אנו מתמלאים דיבור ללא הרף – 'ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו אין אנחנו מספיקים להודות לך ד' אלוקינו… על איברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו הן הם יודו ויברכו..' כשהגוף קשוב לשתיקת הנשמה הוא מודה ומברך בלי גבול. ציון הוא המקום המרכז בתוכו את כל האורות העליונים ומכשיר אותם להתגלות בארץ. מדרגה זו עומדת למעלה מההכרה הרגילה ומתחברת אל עולם הנדר, אל מרחבים גדולים שהאדם נעוץ בהם עד שהוא מגלה כי בחירתו המצומצמת חשפה מדרגת חיים קבועה ועליונה. בעת צרה הנדר מרים את האדם אל רוממות עליונה יותר, שההבעה הבחירית שבדרך כלל מתגלה בצורה של התנודדות, מגלה בה את קביעותה.

בערב ראש השנה אנו עושים 'התרת נדרים', בכניסת יום כיפור אנו אומרים 'כל נדרי' ועושים התרה כללית. הפער שבין הבחירה החופשית לבין אמת החיים, מתגלה במה שנדמה לנו שהבחירה מתנודדת והקביעות היא חיצונית לאדם. העמל העיקרי של האדם היא בחירתו, עד שם ידו מגעת, ואכן כשהוא משער בליבו שבחירה פרטית מסוימת חשפה בתוכו הארה קבועה, הוא חפץ להרים את התנועה הבודדת להכללה עליונה. אבל אין אדם יודע את כוחותיו, אין אדם יכול בהכרתו המצומצמת לנדור. כשאנו מתירים נדרים, אנחנו מחזירים את עצמנו לפרופורציות הנכונות שלנו, מלאי רצון טוב, אך גם מלאי זהירות מלחשוב שכבר הטוב ממלא את כל ישותנו.

כל עוד יש פער בין 'נעשה ונשמע' לבין 'כפה עליהם הר כגיגית' יש אפשרות של חטא, יש פער בין המכלול לבין הופעת הפרטים. התרת נדרים מחזירה את החיים למסלול התעלותם ושכלולם, לאמון בכוחו של האדם ולציפיה של ברכה אלוקית מלמעלה. התרת הנדרים בערב היום הקדוש, הפותחת את סדר הכפרה שלנו, מתירה לנו להתפלל עם העבריינים. הנדר הכובל את האדם עלול לגרום לחטא, מעצם אי אפשרותו להחזיק בקביעות העליונה, עד שאפילו תחושת 'מושבע ועומד מהר סיני' אם אין הבחירה החופשית מסייעתה, עלולה היא עצמה להפיל אותנו מגובה עליון זה. התרת הנדרים מחזירה לבחירה את תוקפה וחילה, להזדהות עמוקה עם עצם החיים של קרבת אלוקים. לעומת חיובי התורה, שהקב"ה אמד שאנו מסוגלים לעד לעמוד בהם, הנדרים לעומתם מגלים את הייחוד הפרטי של כל אחד ואחד. עד שאדם עומד על מהותו הפנימית הקבועה, עליו להיזהר מלנדור. אמנם ישנם מצבי דחק בהם המציאות, ההשגחה האלוקית מורה לאדם את ייחודו. בעת צרה, אנו עומדים על הנקודה העצמית של החיים, ואז יש מקום לנדר, המתגלה 'בתוככי ירושלים', בבית המקדש מקום החופש העליון בו מתאחדים הכרובים – ההכרח והחופש יחדיו 'אני לדודי ודודי לי'.

מתוך זה באה התפילה לנקודתה העליונה להרמת הבשר. בסליחות אנו אומרים שני פסוקים מפורשים לגבי הבשר 'שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו, יבוא כל בשר להשתחוות לפניך ד' '. ההבדל בין בשר לגוף – הבשר הוא החושיות עצמה לעומת הגוף שהיא תחושת הסובייקט. נודע אצל כל בעלי מדע כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם כמו שכתוב 'עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני' ועוד כתיב 'על בשר אדם לא ייסך' נמצא האדם הוא הפנימיות אבל עניין הגוף הוא לבוש אחד תתלבש בו הנפש השכלית אשר הוא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי ורוחני וכמו שכתוב 'הסירו הבגדים הצואים.. והלבש אותך מחלצות' הוא הנקרא חלוקא דרבנן… ודע כי אחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע חוברו נפשו וגופו גם הם כל אחד מטוב ורע (שערי קדושה חלק א' פרק א'). בית המקדש מעלה את הבשר עצמו, בשני אופנים – בהשבת התפילה היוצאת מתוך דומית התהילה למקורה ושרשה, ככל ישראל המכוונים ליבם אל מקום המקדש, ושם, בבית המקדש, דרך השתחוויה –  'ישתחוה כל בשר'.

מתוך כך אנו נכנסים אל הקודש בחיל ורעדה, עד שחילה זו מתפשטת אל כל הארץ, מתוך מה שאנו סופגים אל תוכנו את הגדלות האלוקית המתנשאת מעלה מעלה,  עד 'כי גדול מעל שמים חסדך' לעוסקים לשמה.

משם אנו פונים אל ההנהגה האלוקית החבויה בטבע ובנס ושבים אל הרחבת המקדש אל עיר אלוקינו. שם אנו רואים את הנהגת הכיסא בצדק ובמשפט, המעוררים אותנו לתשובה עליונה של חסד ואמת המתנשאים אל 'פניך'. ומכאן לשתי מערכות היחסים של הנשמה והגוף – הנשמה לך והגוף פעלך הנשמה לך והגוף שלך. וזו הפעולה העליונה של העלאת המציאות כולה. אם כן, הבשר מגיע עדיך ממש, ממשיכים אנו למעלה מן השמים ומעלים את הגוף בתיקון חטא אדה"ר.

הנושא היחידי שלנו בימים הנוראים הוא התפילה – שומע תפילה. בברכת שומע תפילה נאמרו שני פירושים 'שמע קולנו', היינו אותה תודעה שחבויה אף מאיתנו, שמיעה אלוקית היא כעין תיבת תהודה המגבירה את התודעה הפנימית, ועל גבי כל מה שביקשנו יש בקשות פנימיות עליונות יותר ובעלייתנו לבית המקדש הן מתבררות. בפירוש השני, שמונח על גבי כל הבקשות, מופיע עצם הקול 'אהבתי כי ישמע ד' קולי' 'השמיעיני את קולך' העונג שבגילוי הצד הפנימי החבוי, השעשוע העליון.

הבשר, החושיות האינסטינקטיבית, הצד הגלוי שבחיים, שמצד אחד הוא המגלה במציאות את כל התכנים המופשטים, ומאידך הוא מופיע כצד הנפעל מהמציאות, כצד הפועל בצורה עיוורת נטולת תודעה. עתים ההכרה עצמה אינה מסוגלת לפענח את הגודל הנכמס בבשר, ורק אורו של המקדש, המתגלה בתפילה ובהשתחוויה מרים את הבשר אל הרום העליון. 'הללויה הללו את ד' מן השמים, הללוהו במרומים…' הם מהללים 'כי הוא ציווה ונבראו'. הם מבינים את תכליתם, את צורת התגלותם. אמנם כשאנו פונים לארץ 'הללו את ד' מן הארץ תנינים וכל תהומות', הם מהללים את שם ד' 'כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים'. הם מגלים את סוד היחוד, הם מגלים את השגב האלוקי שהוא לבדו. כך אנו אומרים ביום הכיפורים בפיוט 'ואשר אביתה'.

זו ההמלכה המיוחדת של ראש השנה המגיעה עד העלאת הבשר, ולכן הדין שלראש השנה הולך ומתפשט עד לרעב חלילה ולשובע, לשלום, ולכל הטוב העולמי.   

תקיעת שופר מוציאה מן ההעלם אל הגילוי את התוכן הזה ולכן היא מסוגלת להעלות את הבשר עצמו. התקיעה המעוררת ישנים, מגיעה עת הקב"ה מפיל תרדמה על האדם, 'ויסגור בשר תחתנה'. הופעת הבשר יצרה את אפשרות החטא, ותקיעת השופר מגלה את חיוניותו של הבשר כגילוי של קודש קדשים. לכן כשאנו פותחים בברכת מלכויות בתפילת עלינו לשבח אנו אומרים 'וכל בני בשר יקראו בשמך'. מהו הבשר? וכיצד הוא מתעלה מתוך שבח עלינו לשבח? ננסה ללמוד מעט את תפילה זו מתוך הקשרה לימים הנוראים:

  עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדון הַכּל עלינו – זו מהותנו הפנימית להיות משבחים לאדון הכל, זו אינה חובה חיצונית אלא גילוי מהותנו – היכולת לשבח ולתת גדולה. אנו קודם כל מודים לקב"ה שבחר בנו להיות חלק מהופעת המלכות. אותה מלכות עליונה המתגלה בראש השנה, יש כאלה שנגזר עליהם מתוכה עצמה המוות חלילה, כלומר לא להיות חלק ממפעל החיים האלוקי, וחלק נגזר עליהם להיות חלק, זו בקשתינו 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים', הזכירה לחיים והכתיבה בספר החיים היא כל כולה 'למענך', החיים של 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום, קובעים אם האדם ראוי להיות חלק מהמפעל האלוקי של מלכות ד'. מקווים אנו שיהיה גם לטובה 'וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך' ולא חלילה בייסורים, הבאים דווקא בגלל הרחמים העליונים, המעלים את כל העולם, ולכן אנו אומרים 'מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו', המעלה את היצירה כולה ה'יש מיש' אל החידוש של יש מאין בבריאה ולמעלה מזה, ומחדש את התשובה וההעלאה המתמדת עד לכל גלגולי הנשמות, ומתוך זה אנו זוכים לומר המלך הקדוש, והופכים כעם להיות חלק מהקדושה הזו, אבל החלק הזה תלוי בתודעה ובחיים הנבנים לפיה. האמת האלוקית מיראת בנוכחותה, 'תן פחדך ד' אלוקינו' כלומר יש הופעה אלוקית אבל יש הזרים לה, היא מעוררת פחד במובן העליון של השתוקקות להיות חלק, כל עוד איננו משלימים באופן המלא עם ההופעה האלוקית, כשאיננו מתמלאים שמחה במדרגה העליונה של להיות חלק מ'עוז וחדוה במקומו' 'חדות ד' היא מעוזכם', הרי שיש מקום חלילה לעוולה לתבוע את שלה. הפחד התחתון מתעלה לאימה עליונה וממנה ליראה והשתחוויה ואז הם מתבררים להיות אגודה אחת ורק מתוכה יש להם ערך של עשיית רצונך.

אבל בישראל, שרז הבחירה נמצא בנו, אנו ידענו מאז ומעולם שהשלטן לפניך, סוד היחוד העליון הפנימי הקודם לכל הבריאה, עוז בידך וגבורה בימינך, ולכן אנו מבקשים את כבוד ישראל לשם גילוי ערך פנימי יותר של יחוד ופתחון פה, בהופעת שתי מדרגות – צמיחת קרן מלמטה למעלה כאופיה של הגאולה הבאה לפנינו (אורות התחיה פרק ל"ב) ועריכת נר – הנשמה הפנימית, שרק אז יהיה מקום לכל יחיד ויחיד, ואז תופיע השמחה ובכן צדיקים וכו', זה השבח הכפול לאדון הכל ולתת גדולה. לביטוי שבח יש תוספת 'תנו עוז לאלוקים', כשאנו משבחים אנו מגלים את ערך הטוב המתגלה בגבולות עולם, אנו משיבים את הטוב למקורו ומגלים בתוכו עצמו עוד ועוד טוב. יכולת השבח, אותה מהות פנימית שלנו המתגלה ביכולת השבח, מגלה לנו כי אנו עצמנו מלאי המיית רוח סוערת, שרק ההוצאה אל הפועל של השבח משקיטה אותה, 'בשוא גליו אתה תשבחם'. הפגישה שלנו עם טוב עולמי מעוררת בנו את הגעגועים הבלתי פוסקים לגודל, לאור, ומתוך געגועים אלה אנו מעלים את הטוב אל מקורו וממשיכים ממנו עצמו טוב גדול יותר. (עפ"י עולת ראיה 'ברוך שאמר')

שבח זה הוא לאדון הכל, לאותה מדרגה עליונה ומרוממת העומדת למעלה מקנה המידה העולמי, המקיפה את העולם ופונה אליו לרוממו ולשגבו.    

לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוצֵר בְּרֵאשִׁית. המהות הפנימית שלנו מגלה לנו כי לא רק שבח אנו נושאים אלא נותנים גדולה ליוצר בראשית, נפגשים עם ברוך שאמר והיה העולם, עם אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. אותה מדרגת אלוקות המתגלה כבר בתוך העולם, אנו מגלים את מקורה, וממילא ערך הפעולה של יוצר בראשית מתגלה כמקיף מרומי עדי עד, ומתבררים יותר סדרי הבריאה. נתינת גדולה זו מגלה את ערך העולם שבתוכו ישראל, ויוצרת את החובה הגדולה והערבות לעולם, עד שכל מעשה נשקל כמזכה את העולם כולו, 'צדיק יסוד עולם' (רמב"ם הלכות תשובה פרק ג').   

 שֶׁלּא עָשנוּ כְּגויֵי הָאֲרָצות. ההתחלקות לעמים, יוצרת מבט מופשט יותר על המציאות, אחרי הבריאה היסודית נוצרו והתהוו בחינת יש מיש, העמים, וגילו תוכן עליון יותר מאשר הקיומיות הפשוטה. ועם כל החשיבות של סדרים אלה, שכשהם יופיעו ב'לא ישא גוי אל גוי חרב' ויתעלו יותר להיות משפחה אחת, עם כל זה אנו מודים לקב"ה שהלאומיות שלנו גבוהה לאין ערוך, היא עצמה בריאה יש מאין, היא עצמה עומדת למעלה מכל במחשבתן של ישראל שקדמה לכל, ומתגלה בתכונת השבח ונתינת הגדולה.

וְלא שמָנוּ כְּמִשְׁפְּחות הָאֲדָמָה. המשפחה, היא הצמיחה הטבעית הקשורה אל האדמה המגדלת פירות ומוציאה צמחים. משפחות האדמה מגלות את התכונה המעשית של העולם, את הקומה הישרה אך הנמוכה ביותר של צד הגלוי של העולם. בתוך כך מתבלטת המשפחה בישראל המקרינה אור מיוחד על כל יחיד ויחיד. אם חזון כל הגויים הוא להיהפך ולהיות אגודה אחת, הרי שאנו בנויים באופן של 'וחסידים ברינה יגילו'. טבע  החיים שלנו הוא הדבקות המוחלטת ברבש"ע, וכשמגיע ראש השנה ומוסר המסווה מבעד לחיים האמיתיים שלנו, אנו מתגלים כממליכי ד' בעולם, שם נמצאים החיים שלנו, ולכן כל ההופעה שלנו היא מלמעלה למטה. מגיעים אנו עד האדמה, נוגעים בה ומפתחים אותה, אבל מתוך אמונה גדולה 'שמאמין בחי עולמים וזורע', ומתוך דבקות אדירה.   

שֶׁלּא שם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם וְגורָלֵנוּ כְּכָל הֲמונָם: חלק מול חלק וגורל מול גורל – 'כי חלק ד' עמו' ו'מה נעים גורלנו'.

שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וְרִיק וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לא יושִׁיעַ: ההשתחוויה היא ביטול כל הכוחות כשמתוך כך מתגלה השפעה חדשה על העולם.

 וַאֲנַחְנוּ כורעים ומִשְׁתַּחֲוִים וּמודִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא: השתחוויה אל ריבון העולמים מתרחשת בשני שלבים – כריעה, כלומר הברכיים המתכופפות, ההופכות מהכיוון להליכה אל קבלת השפעה האלוקית, ומתוכה השתחוויה – הביטול המוחלט אל האלוקות, עד שאין 'אני' המעכב את הופעת האלוקות, אלא כל כולו של האני הוא המשך של מציאות הנוכחות האלוקית בכל. מצב זה יוצר שלמות כזו, עד שאין מקום לשום כוח של היפך מלהופיע, זו המעלה של השתחווית הבשר, אז הוא כל כולו מוקף באלוקות ומתוכה מקבל את ערכו, ערך ההודאה וכפי שאומרים ב'מודים דרבנן' 'אלוקי כל בשר'. ההודאה היא קבלת האמת כפי שהיא, והכרת טובתה. והודאה זו רואה את כל כוחות המציאות ושרשיהן – 'המלכים' שמעליהם עומדות המגמות הרחבות לאין ערוך מהעולם וגילוייו 'מלכי המלכים', ומעליהם מופיע סוד היחוד האלוקי המאחד כל ההפכים והופך כל חושך לאור מתוק 'מלך מלכי המלכים' הקב"ה.   

שֶׁהוּא נוטֶה שָׁמַיִם וְיוסֵד אָרֶץ. מגלה את השאיפות השמימיות כמנהיגות את הארץ, ואת הארץ עצמה הוא מייסד מתוך התאמה לגודל זה.

 וּמושַׁב יְקָרו בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל. וּשְׁכִינַת עֻזּו בְּגָבְהֵי מְרומִים: ההשגחה המקפת כל, מתגלה מעל השמים וגם הפניה אל הארץ, בהשראת השכינה, שרשה בגבהי מרומים.

 הוּא אֱלהֵינוּ אֵין עוד. אֱמֶת מַלְכֵּנוּ. אֶפֶס זוּלָתו. כַּכָּתוּב בְּתורָתו. וְיָדַעְתָּ הַיּום וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶךָ. כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוד:

עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ ה' אֱלהֵינוּ לִרְאות מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶּךָ. גילוי המלכות השלם בעוז, בהופעה במציאות, ששיאו של העוז הוא בבית המקדש הנקרא 'גאון עוזכם'.

 לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ. וְהָאֱלִילִים כָּרות יִכָּרֵתוּן. אז מתבערת הטומאה לחלוטין, וממילא לא יהיו אלילים. הסדר הוא 'סור מרע' ורק אחרי הסרת הערלה מתגלה הדבקות התמידית הקיימת מאז ומעולם.  

לְתַקֵּן עולָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. שאמר לעולמו די, שגילה בתוך העולם עצמו את היכולת לקרא בשם ד'.

וְכָל בְּנֵי בָשר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ כשמופיע היקף זה, הרי שעיוורון הבשר מסתלק, ואף בני הבשר, אלה שכל כולם בני הנגלה הבשרי, יקראו בשמך. זוהי התכלית של 'שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו'. ללא העלאת הבשרמלכות ד' לא מתגלה במלואה. המלכות המקיפה כל לא נותנת לשום טומאה לחדור, ואז בתוך הבשר עצמו מתגלה הקדושה.

(אורות הקודש / חלק א / עמוד רפ / שמונה מדרגות – קג) ישנם בתוך הרגשת הבשר ניצוצי דמיון. ובתוד הדמיון ניצוצי שכל. בתוך השכל ניצוצי רוח הקודש, בתוד רוח הקודש ניצוצי נבואה, בתוך הנבואה ניצוצי אספקלריא מאירה, בתוך אספקלריא מאירה ניצוצי זיהרא עלאה דאדם הראשון, בתוך זיהרא עלאה דאדם הראשון ניצוצי אור החיים של אחר התקון השלם של כל העולמים, אחר תחיית המתים ויום שכולו שבת. ומי שעיניו פקוחות בא מכל הרגשת בשר למעלה למעלה, עד אור החיים של אור עולמים שלאחר תחיית המתים. של גילוי עדן עולמי עולמים. במקור חייהם, כי עמך מקור חיים. ומתוך חשבון ארוך זה נמשכים והולכים נחלי דעה, נחלי יראת שמים ויראת חטא, נחלי מדות תרומיות. נחלי חרות עליונה, נחלי אהבה. ואורחות כבוד עד אין חקר. התעלות כל החיים אל מדרגת האדם לפני החטא, היא החבויה בתוך תקיעת השופר, היא הקוראת לנו לתשובה שלמה ועליונה, להתעורר מכל בנאליות החיים, לשאוף אל הגובה העליון של הניצחון על המוות וממילא:

לְהַפְנות אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁון. לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפּלוּ. וְלִכְבוד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ. וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת על מַלְכוּתֶךָ. וְתִמְלךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעולָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעולְמֵי עַד תִּמְלךְ בְּכָבוד. כַּכָּתוּב בְּתורָתֶךָ. ה' יִמְלךְ לְעולָם וָעֶד:
 

שנה טובה ומתוקה.

---

[1] ברכות ד. כל האומר תהילה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב

[2] עיין פנקסי הראיה חלק ה' מעמ' נ"ב. לנתיבות ישראל חלק א' 'המדינה כהתקימות חזון הגאולה ב' מעמ' רס"ב: בַּתּוֹרָה מְפרָשׁ (דְּבָרִים ד, ל), כִּי בְּ"אַחֲרִית הַיָּמִים", "כִּי יָבאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" תַּתְחִיל תְּשׁוּבָה "עַד ד' אֱלֹהֶיךָ", בְּמִשְׁמַעַת כְּלָלִית שֶׁל מִצְוָתוֹ, וְאַחֲרֵי זֶה תִּהְיֶה "שִׁיבַת ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ", "וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים וּמִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם", אֶל אֶרֶץ מוֹרֶשֶׁת הָאָבוֹת הַקַּדְמוֹנִים אֲשֶׁר תַּחֲזר וְתִירַשׁ אוֹתָהּ בְּיִתְרוֹן הֲטָבָה מְרֻבָּה עַל זוֹ שֶׁלָּהֶם, וְאַחֲרֵי זֶה, אַחֲרֵי שִׁיבַת הַהִתְקַבְּצוּת וַחֲזָרַת הַיְרֻשָּׁה הַזּאת תִּהְיֶה מֵאֵת ד' מִילַת הַלֵּב שֶׁל הָאָבוֹת וְשֶׁל הַבָּנִים, "לְאַהֲבָה אוֹתוֹ לְמַעַן חַיֶּיךָ", וּ"מַתַּן הָאָלוֹת עַל איְבֶיךָ וְעַל שׂוֹנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ", וְאַחֲרֵי זֶה הֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, בַּמִּשְׁמַעַת הַמַּעֲשִׂית הַמְפרֶטֶת לְכָל מִצְווֹתָיו, בְּיִתְרוֹן בִּרְכָתוֹ הַמַּקְבִּילָה אֶל שִׁכְלוּלָהּ שֶׁל מִשְׁמֶרֶת הַמִּשְׁמַעַת הַמְפרֶטֶת הַזּאת, – בִּשְׁלֵמוּתָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה אֶל ד', שֶׁהִיא אַחֲרֵי הַגְּאֻלָּה שֶׁל קִבּוּץ הַגָּלֻיּוֹת וִירֻשַּׁת הָאָרֶץ הַמְחֻדֶּשֶׁת.

הַבְחָנַת הַמַּדְרֵגוֹת, שֶׁל הַתְּשׁוּבָה עַד ד' וְהַתְּשׁוּבָה אֶל ד', מֻבְלֶטֶת וּמְפרֶשֶׁת הִיא גַּם בַּנְּבוּאוֹת, שֶׁל הוֹשֵׁעַ פֶּרֶק יד, "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ, קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ד'", וְשֶׁל יוֹאֵל פֶּרֶק ב, "שֻׁבוּ עָדַי, בְּכָל לְבַבְכֶם, וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד, וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם, וְשׁוּבוּ אֶל ד' אֱלֹהֵיכֶם", וְכֵן שֶׁל עָמוֹס פֶּרֶק ד, "וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ד'", וְשֶׁל יִרְמְיָה בִּמְגִלַּת אֵיכָה  "נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקרָה וְנָשׁוּבָה עַד ד'. נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" "הֲשִׁיבֵנוּ ד' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה". וְכֵן בְּשֶׁל יְשַׁעְיָה פֶּרֶק מד  "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ", כִּי הַתְּשׁוּבָה אֶל ד' בָּאָה אַחֲרֵי הַגְּאֻלָּה. כֵּן מְבאָר הוּא "עַל פִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים נ:) שֶׁבְּעוֹשִׂים שֶׁלּא לִשְׁמָהּ הוּא עַד שָׁמַיִם וּבְעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ הוּא מֵעַל שָׁמַיִם, כֵּן תְּשׁוּבָה מִיִּרְאָה, שֶׁהִיא לְמַטָּה בְּמַדְרֵגָה, הִיא נִקְרֵאת עַד ד', וְלֹא עַד בִּכְלָל (וְכֵן אָמַר רַבִּי לֵוִי, גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹהֶיךָ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עַד וְלֹא עַד בִּכְלָל, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא־תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה ג, א), וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ד', הָא בְּיָחִיד הָא בְּצִבּוּר, יוֹמָא פו:, וּבַמָּהַרְשָׁ"א שָׁם "דְּעַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְלֹא הוּא בִּכְלָל, וּמַלְאָכִים וְחַיּוֹת הַקּדֶשׁ הֵם הָאֶמְצָעִיִּים, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְשׁוֹב אֵלַי, שֶׁתָּשׁוּב אֵלָיו בְּעַצְמוֹ בְּזוּלַת אֶמְצָעִי"), וּתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה נִקְרֵאת אֶל ד'" ("עוֹלַת רְאִיָּה" חֵלֶק א עַמּוּד שלה).

בְּתַרְגּוּם אוֹנְקְלוּס: "וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹהֶיךָ" – "וּתְתוּב לְדַחַלְתָּא דַד' אֱלָהָךְ"; "כִּי תָּשׁוּב אֶל ד' אֱלֹהֶיךָ" – "אֲרֵי תְּתוּב קָדָם ד' אֱלָהָךְ". כֵּן בָּרַמְבַּ"ם הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה פֶּרֶק ז הֲלָכָה ו: "גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הָאָדָם לַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר, שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ד' אֱלֹהֶיךָ, וְנֶאֱמַר וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ד', וְנֶאֱמַר אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ד' אֵלַי תָּשׁוּב, כְּלוֹמַר אִם תַּחֲזר בִּתְשׁוּבָה בִּי תִּדְבַּק", – וְשָׁם בַּהֲלָכָה הַקּוֹדֶמֶת לָזֶה עַל מִדָּה רִאשׁוֹנָה זוֹ שֶׁל תְּשׁוּבָה עַד ד' אֱלֹהֶיךָ: "וְאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, וּכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהָיָה כִּי יָבאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים וְגוֹמֵר וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁב ד' אֱלֹהֶיךָ" וְכוּ'. וּבַ"עֲקֵדַת יִצְחָק" שַׁעַר הַמֵּאָה: "שֶׁהוּא הִקְדִּים הַתְּשׁוּבָה בְּאָמְרוֹ וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר, וְסָמַךְ לְזֶה גְּאֻלָּה בְּאָמְרוֹ וְשָׁב ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְגוֹ', וְאַחֲרֵי גְּאֻלָּה תְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וְאַתָּה תָּשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ד', וְגוֹ', וְאַחַר הַתְּשׁוּבָה הִשָּׁנוּת תּוֹסֶפֶת טוֹבָה, גְּאֻלָּה בְּמַה שֶּׁאָמַר וְהוֹתִירְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂי יָדֶךָ וְגוֹ', וְאַחֲרֵי כֵן תְּשׁוּבָה יוֹתֵר חֲזָקָה בְּמַה שֶּׁאָמַר כִּי תָּשׁוּב אֶל ד' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְכוּ' וְכוּ', וְהוּא עִנְיַן הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה וְהוּא תַּכְלִית שְׁלֵמוּתָם". וּבְ"אוֹרוֹת־הַתְּשׁוּבָה" פֶּרֶק יז: הִתְעוֹרְרוּת חֶפְצָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לָשׁוּב אֶל אַרְצָהּ, אֶל מַהוּתָהּ, אֶל רוּחָהּ וְאֶל תְּכוּנָתָהּ, בֶּאֱמֶת אוֹר שֶׁל תְּשׁוּבָה יֵשׁ בָּהּ. בֶּאֱמֶת הַדָּבָר מִתְבַּטֵּא בְּבֵרוּר גָּמוּר בְּבִטּוּיָהּ שֶׁל תּוֹרָה: "וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱלֹהֶיךָ" "כִּי תָּשׁוּב אֶל ד' אֱלֹהֶיךָ".

בַּנְּבוּאָה, בִּיחֶזְקֵאל פֶּרֶק לו, – אַחֲרֵי הַנֶּאֱמָר שָׁם אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל "עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא", אֲשֶׁר לִמְּדָנוּ רַבִּי אַבָּא, בְּסַנְהֶדְרִין דַּף צח., שֶׁ"אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה", וְאַחֲרֵי הַנֶּאֱמָר שָׁם אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי "לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עשֶׂה כִּי־אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי", כְּמוֹ בִּכְנִיסָה רִאשׁוֹנָה אֶל הָאָרֶץ "לֹא בְּצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ", – מְפרָשׁ הוּא סִדְרוֹ שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה: קוֹדֵם־כָּל "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם", וְאַחֲרֵי זֶה "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם", וְאַחֲרֵי זֶה "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר", וְאַחֲרֵי זֶה "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם", וְאָז "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" .

ג

הַהַבְחָנָה הַזּאת, הַמְבאֶרֶת בַּתּוֹרָה, בַּנְּבוּאָה, בַּתַּרְגוּם, בָּרַמְבַּ"ם, בַּעֲקֵדָה, בְּ"עוֹלַת רְאִיָּה" וְ"אוֹרוֹת הַתְּשׁוּבָה", בֵּין הַתְּשׁוּבָה עַד ד' לַתְּשׁוּבָה אֶל ד', בֵּין הַתְּשׁוּבָה מִיִּרְאָה לַתְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, בֵּין הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה לִשְׁלֵמוּת הַתְּשׁוּבָה, בְּמַהֲלַךְ הַגְּאֻלָּה, מְכֻוֶּנֶת וּמַתְאִימָה הִיא אֶל נֻסְחַת דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, בְּסַנְהֶדְרִין צז: (עַיֵּן "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן" לְהַגָּאוֹן ר' צְבִי קָאלִישֶׁר סִימָן י ), שֶׁלְּעֻמַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, – אֲשֶׁר הַכְּלָל קָבוּעַ הוּא שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּיִחוּד לְגַבֵּי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, – שֶׁקָּבַע בִּסְתָם וּבְהֶחְלֵט, כִּי עֲשִׂיַּת תְּשׁוּבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל קוֹדֶמֶת לִגְאֻלָּתָם, קָבַע הוּא לְכָךְ רַק אֶת הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, אֲשֶׁר מִתּוֹךְ מַה "שֶּׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ כְּהָמָן" הֵם "עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וְנִגְאָלִין". וְשָׁם בַּמָּהַרְשָׁ"א אוֹתוֹ הַחִלּוּק בֵּין הַתְּשׁוּבָה הָרְצוֹנִיִּית, מִצַּד יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָם, לִתְשׁוּבָה הֶכְרֵחִיִּית שֶׁהִיא מִצַּד הַגּוֹרְמִים הַחִיצוֹנִיִּים.

מְבאָרִים וּמְפרָטִים הַדְּבָרִים הַלָּלוּ , בְּמִדָּה יְתֵרָה שֶׁל הַרְחָבַת בֵּרוּר, בָּאַחֲרוֹנָה בְּדִבְרֵי גְּאוֹן הַמְקֻבָּלִים שֶׁבְּדוֹרֵנוּ רַבִּי שְׁלֹמה אֶלְיָשׁוּב בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹ"שׁ ("הַקְדָּמוֹת וּשְׁעָרִים") שַׁעַר ו פֶּרֶק ט: "אָמְנָם הַתִּקְוָה הָעֲתִידָה דְּכָל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם כָּל הַיִּעוּדִים אַחֲרוֹנִים דִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ וְחַיֵּי הָעוֹלָם־הַבָּא הִנֵּה הֵם תְּלוּיִים בֶּאֱמֶת רַק בַּבְּרִית וְלֹא בִּזְכוּת, וְהוּא בְּרִית אָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל, וְהַבְּרִית לֹא תּוּפַר לְעוֹלָם, וְכֵן אוֹמֵר רַבֵּנוּ תָּם, בְּתוֹסְפוֹת שַׁבָּת נה, א ד"ה וּשְׁמוּאֵל, דִּזְכוּת אָבוֹת תַּמָּה אֲבָל בְּרִית אָבוֹת לֹא תַּמָּה, וְכֵן הוּא מְפרָשׁ בַּתּוֹרָה בְּסוֹף קְלָלוֹת דְּתוֹרַת־כּהֲנִים וְאַף גַּם זאת כוּ' לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיהֶם, וַהֲרֵי מְפרָשׁ הַהַבָטָחָה עַל הַבְּרִית יִשְׂרָאֵל שֶׁלּא תּוּפַר אֲפִלּוּ בְּחֵטְא עֲבוֹדָה־זָרָה רַחְמָנָא לִיצְלָן, וּכְמוֹ שֶׁמְּפרָשׁ שָׁם בַּפָּרָשָׁה עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם. וְאוֹתוֹ הַבְּרִית הִנֵּה הוּא גַּם לְכָל יָחִיד וְיָחִיד מִיִּשְׂרָאֵל בִּפְרָט, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הַגְּרָ"א בְּפָרָשַׁת נִצָּבִים וְכֲנָּ"ל בִּדְבָרֵינוּ פֶּרֶק ה עַיֵּן שָׁם וְכוּ', דִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֵינוֹ תָּלוּי בִּזְכוּת וּמַעֲשִׂים כְּלָל, וְכֵן שָׁם בְּסַנְהֶדְרִין צז סוֹף עַמוּד ב בִּפְלֻגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְכוּ', וּלְבַסּוֹף שָׁתַק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּמוֹ שֶׁמְּבאָר שָׁם, וַהֲרֵי הוֹדָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר גַּם כֵּן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁע שֶׁהַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה אֵינָהּ תְּלוּיָה בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּלָל, וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ן בְּפָרָשַׁת הַאֲזִינוּ  שֶׁהַבְטָחַת הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה אֵין בָּהּ תְּנַאי בִּתְשׁוּבָה וּבַעֲבוֹדָה, אֶלָּא שֶׁהוּא מֻבְטָח לָבא עַל־כָּל־פָּנִים וְכוּ', וְכֵן מוֹרֶה כַּמָּה פְּסוּקִים בִּיחֶזְקְאֵל לו־לז, מְבאָר שָׁם כִּמְעַט בְּפֵרוּשׁ שֶׁהַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה אֵינָהּ תְּלוּיָה בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּלָל, וְהִיא בְּטוּחָה עַל־כָּל־פָּנִים וְכוּ', וַהֲרֵי לָנוּ מִכָּל זֶה כִּי הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה אֵינָהּ תְּלוּיָה בִּזְכוּת וּמַעֲשִׂים כְּלָל".