תקע בשופר גדול – לפרשת ניצבים

" 'ושב ד' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ד' אלוקיך שמה' – תניא רשב"י אומר בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן… ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עימהן שנאמר 'ושב ד' אלוקיך את שבותך' 'והשיב' לא נאמר אלא 'ושב' מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות"

ל' ג'; מגילה כט.

הביטוי 'ושב' מופיע בפסוק בשני מובנים לכאורה שונים. בפעם הראשונה כביטוי דומה ל'והשיב', פעולת כינוס והשבה של 'שבותך'. השבת שבותנו גורמת להמשכת רחמים, ואז מופיע הביטוי 'ושב' פעם שניה, ביטוי שהפעם ניתן לפרשו כחזרה אל המקום הקודם, היינו הקב"ה השיב את שבותנו לארץ ישראל ואז שב הקב"ה פעם שניה אל הגלות על מנת לקבץ אותנו מכל העמים. אכן הביטוי בפעם הראשונה זוקק ביאור – היה צריך לכתוב 'והשיב את שבותך', ולכן פירש רש"י בפירושו השני –  'שגדול יום קיבוץ גלויות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש ממקומו, כעניין שנאמר 'ואתם תלוקטו אחד לאחד בני ישראל'. רש"י מפרש שפעולת ההשבה מתנסחת בלשון זו כי האופן בו היא נעשית, הוא כאילו באחיזה ביד, כביכול הקב"הנותן את ידו ליהודי השב, עד שנראה שהקב"ה 'שב עם' ולא 'משיב את'.

הגלות פירקה את הזהות הלאומית הישראלית, מיני אז נהפכנו לבודדים. עבודת ד' השתנתה בעקבות כך, ולכן היחס לאלוקים נהיה יחס לא של שכינה בתוכנו, אלא רבש"ע הנמצא בשמי שמיא ומשגיח עלינו בהנהגה עליונה. מתוך כך נוצרה יראה פנימית מארץ ישראל, בה השכינה שורה בנגלה, עד שהתקווה לשוב לארץ אבותינו הפכה להיות מעורפלת, וכביכול אינה ריאלית. ובאמת לא היתה ריאלית, לא בגלל סיבות חיצוניות, אלא בגלל השתנות מערך יראת השמים ועבודת ד' שלנו, שאינו מותאם ל'ארץ אשר עיני אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה'. תודעה זו חלחלה לעתים אפילו ל'ראשית השנה' – יום בו אנו ממליכים את הקב"ה על העולם כולו. מיום בו אנו מופיעים כעם ד', כבני א-ל חי, כעם שהנושא הקיומי לו הוא הופעת מלכות ד', הפכנו ליחידים העומדים ביום הדין ודואגים לגורלם הפרטי, לבני חיי ומזוני. עליה לארץ ישראל כרוכה בשינוי תודעה ומערכת חיים, עד שאם לא משנים אותה, הרי שקיבוץ גלויות מופיע בקושי. היות ושינוי תודעה כזה יכול להיעשות רק בארץ ישראל, הרי שנדמה שקושי זה הוא מוכרח. אבל דווקא יראת השמים הפרטית הזו, שהתמודדה שנים רבות עם קשיי הגלות ולא שינתה את טעמה, התמידה את היחס לאלוקות עד כדי מסירות נפש. תודעה זו עצמה היא המסוגלת להצמיח קיבוץ גלויות בו כל אחד חיוני להופעת השכינה במלואה בארץ ישראל. הניצוצות הפרטיים של היחס לאלוקות שהופיעו דרך יחידים לאורך כל הדורות, הם העולים בקושי רב ומתאגדים לאבוקה אחת בארץ ישראל.

רשב"י ממקור תורת הנסתר מגלה לנו, כי אף שהשפה החיצונה של יראת השמים השתנתה, הרי שהמהות נשארה – השכינה עימנו בגלות. הדבקות הפנימית שלנו באלוקות, הזכיה שלנו ששכינה בינינו, אמנם הופיעה בצורה עלומה, נדמתה כהופעות יחידאיות פזורות, נדמתה כתפיסה בה האלוקות מתגלה כשוכנת במרומים, התגלתה רק דרך ד' אמות של הלכה בלבד, במובן של תורה מחייה את ד' אמותיו הפרטיות של האדם, אבל עם כל זאת, בתוך כל הצמצום הנורא הזה, שואגת כנסת ישראל בגעגועיה לאלוקות. לא איבדנו אף לרגע את כל הגודל הכמוס, כל מערכת החיים שלנו בגלות צריכה להימדד רק מתוך תודעת השראת השכינה הזו. כשמביטים בעיניים נגלות, רואים רק מקטעי חיים ואז אפשר לפרש את יראת השמים כקטנה ומקטינה, אבל כשנושאים עין לשמים, הרינו שופכים לב כמים ורואים את המהלך כולו, שמיני אז ולעולמי עולמים אנו מייחדי שמך, ובתוך עומק הגזירות הקשות אנו אומרים 'קדש את שמך על עם מקדישי שמך', על העם כולו. לכן מפרש רשב"י 'ושב עם שבותך' הקב"ה עצמו כביכול חוזר לארץ ישראל. השלב הראשון הוא הפנימי, 'את שבותך' – את הכח הפנימי המכנס ומאגד אותנו.

כח זה מתגלה בכל שנה בתקיעת השופר. 'תקע בשופר גדול לחרותנו'. היציאה לחרות עדיין אינה מקבצת בפועל את הגלויות, עלינו לבקש 'ושא נס לקבץ גלויותינו'. אנו נהיים בני חורין, ועדיין איננו מבינים את המשמעות של בני חורין, השכינה שבה לארץ ישראל, ועדיין קנה המידה הגלוי לא השתנה, עד שצריך לשאת נס לקבץ גלויותינו. את השופר שומעים, 'לשמוע קול שופר'. בתקיעת שופר אנו מתאימים את עצמנו למקצב האלוקי של השופר הגדול. בשמיעה אנו מתמסרים להקשבה עליונה המופיעה קימעא קימעא באופן פנימי וחשאי. לעומת זאת בהופעת הדגל והנס אנו רואים, הראיה שייכת אל ה'בפועל', אל צד הנגלה שבמציאות. הקב"ה שב את שביתנו, את כח החיים העמוק, ורק מתוכו, מתוך השבת השכינה לארץ ישראל, מתהפכת תודעת היחידים המתלקטים אחד אחד. כל עוד השופר אינו גדול, כל עוד מופיע הוא דרך מעשי אדם, הרי שהאיגוד הפנימי אינו שלם, אין היחידים כולם מוצאים את ההכרח הפנימי מתוכם לעלות, ואין הם מוצאים בתוכם את כוחות הנפש המאפשרים לעלות, 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים', אפילו האבודים והנידחים מגלים לפתע את היד הפשוטה אליהם לקבצם ולהעלותם.

בתקיעת שופר אנו מגלים את היותנו עם אחד, ממליכי מלכותו וקוראי בשמו, ככל שתודעת העם האחד מקדישי שמך הולכת ומתגברת, הולכת ומעמיקה, כן נשמע קול השופר בגדלות יותר, וכך מותאמים חיינו למפעם החיים העדין של קרבת אלוקים וקידוש ד'. כך מופיע יותר ויותר קיבוץ הגלויות המחזיר אורות אבודים למקורם, המגבירים את ה'חטיבה האחת' המגלה את  'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד'.

שבת שלום