לימוד זכות כקידוש ד' – לפרשת כי תצא
" 'לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי…'ר' אבא בר זימנא בשם ר' הושעיה גדול הוא קידוש השם מחילול השם. בחילול השם כתיב 'לא תלין נבלתו על העץ' ובקידוש השם כתיב 'מתחילת הקציר עד נתך מים עליהם'. מלמד שהיו בניו של שאול שנתלו בהתאם לתביעת הגבעונים תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשוון והיו העוברים והשבים אומרים מה חטאו אלו שנשתנית עליהן מידת הדין. והיו אומרים על שפשטו ידיהן בגרים גרורים. אמרו מה אם אילו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה. הרבה גירים נתגיירו באותה שעה. הדא הוא דכתיב 'ויספר שלמה את כל האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר'. "
כ"א כ"ג; ירושלמי קידושין פרק ד' הלכה א'
מגמת החיים היא לקדש את השם. קידוש ד' משמעותו יצירת תנועה מתמדת של הופעה שאינה מותירה חלל ריק הפנוי חלילה מהאלוקות. חילול ד' הוא יצירת חלל שנדמה כפנוי מאלוקות. כשנאלצים לתלות אדם כעונש על חטאו, הרי אנו דואגים לחילול ד', 'לא תלין נבלתו'. האמון האלוקי באדם, גם החוטא ביותר, לא נעלם. אם אנו מותירים לאורך זמן את גופתו של אדם זה, אנו חווים את פירוד הנשמה מהגוף כדבר מוחלט, אנו רואים את בזיון הגוף שחטא, שסר מן הדרך, כביטוי לחוסר היכולת של הנשמה לשכון בגוף זה. אנו יוצרים מקום הפנוי מהאלוקות, זהו חילול ד', 'קללת אלוקים תלוי'. כשאיננו מלינים את המת, אנו אומרים שעם התחלף העתים, הרי שנוצר פתח של תיקון, גם אם צריך ליתן עונש חמור, באופן שכרגע אין הנשמה יכולה לשכון בתוך הגוף, הרי שהעונש הוא זמני, והחתירה המתמדת לגילוי אור פני מלך חיים אינה נפסקת.
כשדוד נתבע לתלות את בני שאול, הם נתלים לזמן רב, ואדרבה מעשה זה הנראה כחילול ד', כייאוש לכאורה מבני שאול, הופך להיות קידוש ד' גדול. התביעה האלוקית מעם ישראל וממלכות ישראל להתמלא אהבה לכולם, אינה מוכנה לוויתור. הגבעונים אמנם לא נתגיירו לשם שמים אלא כתוצאה מפחד, הגבעונים 'לא מבני ישראל המה', חסרות להם המידות הבסיסיות של האהבה והחמלה, ודווקא הם התובעים מעם ישראל את דיוק האהבה והחמלה. אם יתלו אך להרף את בני שאול, לא ייחקק בעולם החסרון הנורא של 'פשיטת היד בגרים גרורים'. צריך זמן ארוך לתיקון, שעם כל אריכותו, אין הוא מלא ייאוש. כשמתחלף הזמן מקיץ לחורף, שוב מתעוררת תביעת התיקון והאמון הבלתי פוסק. אכן זמן ארוך זה דווקא הוא הגורם לקידוש השם.
אופני הגילוי של קידוש ד' יכולים להיות סותרים, מחמת מה שקידוש ד' הוא עמוק ורחב, הוא מופיע כאחיזה מוחלטת בתוכן הקודש, ומתוך אחיזה זו פונים אל החיים המסובכים וקוראים בשם ד' ללא לאות. החיים המסובכים יוצרים צורך לאחוז בדרכים הנראות כסותרות. שלילת חילול ד' היא גדולה, היא מורה על אמון שאינו מתייאש עד שלא ידח ממנו נידח. קידוש ד' גדול מחילול ד' – הוא מוסיף והולך, מוסיף עוד איכות של קריאה בשם ד'. תוספת הגרים מסמנת את האחיזה האיתנה במידת האהבה שנצרפה ונתבררה דרך האירוע הנורא של תליית בני שאול.
כשאדם חלילה נופל בחטא, נפילתו זו אינה מושלמת כל עוד מקננת בקרבו איזו אחיזה בנשמה. בן סורר ומורה אינו נהרג בכל מצב, אף אם אינו שומע בקול אביו ובקול אימו. אכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר 'איננו שומע בקולנו' יצא זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים. (ירושלמי סנהדרין ח' ב'). גם אם הגיע למצב של גניבה נוראה, עדיין אין כאן תמונה שלמה של 'נהרג על שם סופו'. כשאדם איבד כל משקל בחייו, אומדת התורה הקדושה שדרכו כבר מלאת מעקשים, ומרשעים כאלה יצא אך רשע. אמנם אם נותר בו אף זיק של נשמה, הנשמה יכולה להכריע הכל לטובה. קידוש ד' הוא האמון המוחלט בנשמה, שרק דרכה ניתן להתבונן נכוחה.
האמון הגדול יוצר תביעה אדירה, ומתוכה אנו עלולים להתמלא ביקורת ועין רעה על המציאות שבפועל. אבל זו ראייה של מניעת חילול ד', של חוסר השלמה עם מקומות הנראים כפנויים מהשראת שכינה. קידוש ד' הגדול יותר הוא לפעול גם בתוך אותם מקומות מסובכים ולא להתייאש מהטבתם. קידוש ד' רואה בכל מעשה טוב את היכולת להביע על גביו ומתוכו טוב גדול יותר, קידוש ד' רואה בנפילה את המקום בו נזקקים להארת נשמה גדולה יותר, לקידוש ד' גדול יותר. לימוד זכות על ישראל הוא פעולה של קידוש ד', זוהי מציאת הנתיבים בהם אין אנו מותירים אף פרט מחוץ לאורה האלוקית, עד שלא ידח ממנו נידח. כשחלילה מלמדים קטגוריה על עם ישראל, אמנם מרכזים את האורה האלוקית במקום כנוס וגנוז אך במקביל אנו יוצרים חלל של חילול ד'. גם 'באין מליץ יושר מול מגיד פשע', איננו מתייאשים, אנו מעוררים את קול השופר של קידוש ד' העליון המקבץ את כל האובדים והנידחים להר הקודש.
הלוואי והיינו חיים בעולם שכל כולו פשוט, שכל כולו מלא טוב. הקב"ה שם אותנו בזה העולם, על מנת להוציא את עומק הטוב מתוך המצבים המסובכים, והטוב עצמו משתכלל כתוצאה ממגע עם מקומות מסובכים כאלה. הגרים הם אותם כוחות חיים של קודש שנעתקו ממקומם והפכו להיות פזורות קטנות של הבזקי אור נדעך שאין לו הקשר. כשמופיע קידוש ד' עמוק יותר הם מגלים בחובם שגם הם שייכים להקשר עמוק זה ומתגיירים. לימוד הזכות מתחיל מאמון גדול מעם ישראל, בדרכו הוא מבקר ושולל כל קטנות, ודווקא מתוך ביקורת זו הוא מתמלא בעין טובה, המגלה איך טוב גדול גנוז בקוטן, איך טוב גדול יותר מתגבר בנשמה כדי להעביר ממשלת זדון מן הארץ ולקדש את שם ד'. 'קדוש אתה ונורא שמך… המלך הקדוש'.
שבת שלום