תמימות וחכמה – לפרשת שופטים

" 'תמים תהיה עם ד' אלוקיך' – מנין שאין שואלים בכלדיים (בחוזים בכוכבים)? שנאמר 'תמים תהיה עם ד' אלוקיך' "

י"ח י"ג; פסחים קיג:

מעט קווים לדמותו הקדושה והטהורה של הרב יהושע צוקרמן זצ"ל

הרצון שלנו לדעת את העתידות נובע מחוסר בטחון ומהעמדת גורל החיים הפרטיים שלנו במרכז. לאדם קשה מאד לחיות בתנאים של חוסר ודאות, לעתים הוא מעדיף את ידיעת המצב השחור העתידי על פני חוסר הודאות. כשמה שעתיד לבוא הינו צפוי, אנו חשים שיש לנו יכולת להתמודד איתו הן במישור המעשי והן במישור התודעתי, לעכל, להתבונן ולקבל. אך מה באמת אנו מסוגלים לדעת מהעתיד? אנו יודעים שברי דברים, תמונות חלקיות מאד, שאולי עוזרות לנו להתנהל בעולם, אך חוסר שלמותן של הידיעות, יותר ממה שהוא יוצר מחדש את חוסר הודאות, הרי הוא מקטין את דמותו של האדם.

להקשיב למקצב האלוקי זוהי התמימות, זהו המצב בו אנו עם ד' אלוקינו ממש. כשאדם מעמיד במרכז חייו את 'למענך אלוקים חיים', ורק מתוך כך הוא מבקש 'זכרנו לחיים', כשהאדם יודע וחי שהוא חלק מגילוי כבודו יתברך 'שהכל ברא לכבודו', ו'כבוד אלוקים הסתר דבר' רק מתוך כך הוא ניגש לחקור את 'כבוד מלכים חקור דבר'. המפגש שלנו עם בריאת העולם הוא מפגש של סוד, של סתר, של צנעה. המפגש של החוזים בכוכבים הוא מפגש היוצר קו שטוח בין ההווה לבין העתיד, העתיד הינו סך כל הידיעות שעדיין לא הצלחנו לדעת ולפענח, אבל הכל צפוי והכל באמת בידינו. עלינו בסך הכל למצוא את המפתח לצפייה זו, וכבר כל העולם כולו יהיה מסודר, נדע אותו ונצליח להתהלך בתוכו. אך התמים- לא הליכה בעולם מבקש הוא, אלא הליכה עם ד', 'אתהלך לפני ד' בארצות החיים'. רק ההליכה עם ולפני ד' יוצרת מצב, בו הארצות הופכות להיות גילויי חיים. מתוך התורה, מתוך ההקשבה לדבר ד' הבלתי גבולי אנו מתבוננים על העולם, ואז האילן והניר מקבלים את נויים. המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מתחייב בנפשו כי את החיים שֶׁבַּנּוֹי, את השגב שביופי הוא בילה בעפר.

רק מתוך 'כבוד אלוקים הסתר דבר' אנו פונים אל 'כבוד מלכים חקור דבר'. מלכות ד' בעולם מתגלה בחפץ ד' המוליך את המציאות. מלכות זו נזקקת לחקירה עמוקה, לא כדי לעמוד מבחוץ וכביכול לדעת, אלא כדי להיות חלק מהפעולה עם אל בעולם.

בדורות אחרונים נזקקים אנו לברר את התמימות מתוך השכלה גדולה. אותו היקף שלם של חיים עם ד' מתגלה בצורה של עמל תודעה גדול, להקיף מתוך תום את העולם כולו. ההקשבה התדירית לכסוי, ל'כבוד אלוקים הסתר דבר' היא היא המחייבת את 'כבוד מלכים חקור דבר', ולכן עם ההקשבה לקול השופר 'בכסה ליום חגינו' אנו מחפשים את העם אשר 'תרועת מלך בו', בחייו, בירידתו ובגאולתו. דניאל מתאר בסוף ספרו את הבירור של הדור האחרון כיכולת העמידה מול חפץ ד' ולהבין את כל. 'יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים' בעת הגאולה, כשלתמימות מצטרפת תביעה של היקף, של 'כל', יגרום הדבר שהרשעים האחוזים כל ימיהם בעתיד רפה וכהה, בחזון של מקסם שווא וכזב, אלה הרשעים ירשיעו יותר, כי לא יהיה להם מבוא לתפוס את עומק ה'כל' הזה. גם התמימים והישרים בליבותם יצטרכו להתברר, להתלבן, להצטרף מכל סיגיהם, כי צריכים הם לעבור ממדרגה למדרגה, ממדרגת תום המקיף את חיי האדם ואת מוכנותו הפנימית לחיות במקצב אלוקי, למדרגת גאולה שבה מוכנות זו חובקת עולם. 'ולא יבינו כל רשעים, והמשכילים יבינו'. התום, ששנים רבות היה קשוב ל'הסתר דבר', שומע את תקיעת השופר הגדול, שומע את קיבוץ הגלויות, שומע את בוא האובדים והנידחים, שומע ומקשיב כל, ומתוך כך מתמלא 'כבוד מלכים חקור דבר', מתמלא עוז וגבורה של פעולה מלאת ענווה וכבוד. יודע הוא כי רק הקב"ה הוא המנחם 'אנכי אנכי הוא מנחמכם' ומתוך הקשבה לנחמה הוא הופך להיות חלק מ'התנערי מעפר קומי', ומתברר בעצמו 'הברו נושאי כלי ד' '.

בכל ראש השנה אנו עומדים מול נקודת שאיבה והקשבה ל'כסה' ובירור נקודת כל עליונה יותר המתגלה בשנה הזו. בזמן של גאולה ההקשבה לכסה מתגלה במוכנות לגבורה גדולה, עד שעם בקשת פני ד' 'את פניך ד' אבקש', עם ההתנשאות אל עומק המחשבה האלוקית הגנוזה, אנו מבקשים 'הופע  בהדר גאון עוזך', את העוז הנובע מעומק הגאון של פני ד', שמתוך תמימות אליו אנו שבים תמיד –  'דרשו ד' ועוזו בקשו פניו תמיד'. ו'העוז והענוה לחי עולמים' 

שבת שלום