מנוחה ונחלה – לפרשת ראה

" 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ד' אלוקיך נותן לך'  – 'מנוחה' זו שילה, 'נחלה'  זו ירושלים"

י"ב ט'; זבחים קיט.

פרשת ראה היא הפרשה המכניסה אותנו לארץ ישראל ומתארת את חיי הקודש והחול בארץ ישראל. הפרשה מעמידה במרכז את הבחירה והרצון של כל אחד, וזאת מתוך ההקשר בו הוא פועל 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה'. תפיסת ההקשר יוצרת הקשבה עמוקה לסובב, הקשבה המתבטאת בפתיחת הלב והיד למצות צדקה 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' (ט"ו ז'). עבודת ד' עצמה משתכללת, עד שממבט של ארץ ישראל רואים כי עבודת ד' של חו"ל היא כעבודה זרה. כל מהותה של עבודת ד' משתנה בכניסה לארץ ומשתכללת כשנבנה מקדש.

בָּמוֹת היחיד, המותרות בזמן שאין מקדש, נאסרות עם בניינו. הבמה היא היכולת לעבוד את ד' באופן אישי. יכולת זו מתגלה דווקא מתוך צמצום מרחביו של האדם הבודד. אין הוא מכיר את עצמו שלו במילואו, ולכן מסתפק הוא בהבעה אישית נטולת הקשר. בית המקדש יוצר מבט חדש על הזמן, מבט המתבטא לאורך השנה בשלושת הרגלים, וזווית חדשה על המקום  – 'כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' ' (י"ב כ"א). נקודות הייחוס של הזמן ושל המקום מרוכזות מסביב לבית המקדש. מכלול זה יוצר זהות חדשה אצל היחידים. אהבת ד' וכלות הנפש מקבלים ממד שיש בו מנוחה ונצחיות.

המנוחה, עניינה עצם הקשר ההולך ומתרחב במלוא כל החיים. עצם הדבקות מתגלה מעל לכל פעולות האדם, מעל לכל שינויי המציאות, לא כפעולת התאיינות ושיבה למקור עליון אלא כתנועת התרחבות טבעית, הבאה כתנועה ממילאית מעצם ההיות. במנוחה יש ודאות של קשר, וודאות שקשר זה מתגלה בכל רבדי החיים.

הנחלה קושרת את המנוחה הזו לתמידיות – אז הופכת הדבקות לתנועה חיה בלתי פוסקת. תנועה זו מתעלה הרבה מעבר ל'בפועל' של המנוחה אל תנועה שלא משתנה מאמיתתה להרף. לכן אחרי שחרבה שילה -מקום המנוחה- הותרו הבמות מחדש, ניתן היה לצמצם מחדש את קומת האדם אל בדידותו. אמנם כשנבנה בית המקדש בירושלים, הפכה קומת האדם לייחודית יותר דווקא מתוך המרחב שנפתח לפניו. ההקשר של הנחלה שאין לה הפסק, יוצר מצב בו אפילו כשבית המקדש נחרב לא איבדנו את ההקשר הזה, המתגלה בתפילות הציבור.

האתגר הגדול שלנו עם כניסתנו לארץ הוא ביעור העבודה הזרה. חז"ל מביאים לפעולות רבות דימוי לעבודה זרה: הכועס כעובד עבודה זרה (שבת קה.) כל המוציא זרע לבטלה כאילו עובד עבודת כוכבים (נידה יג.) כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה (סנהדרין צב.). עובד עבודה זרה נחשף בהבזק להקשר עמוק של העולם, לנשגבות שבו, אבל מודד שגב זה בחלקיותו, יוצר הוא זרות בעולם. 'איזהו אל זר שבגופו של אדם – זה יצר הרע'. היצר מעמיד את האדם במצב של חוסר קשב למרחב בו הוא נמצא. זוהי העבודה הזרה, וכך האדם שאינו מתקשר עם סביבתו בדיבור של אמת, אדם שאינו מתמלא סבלנות למקצב העולם והסביבה ומתמלא כעס, אדם המעמיד את הנאתו בלי צורך ויכולת להקשיב לנצח, אדם כזה נוגע קימעא במקור העבודה הזרה. בית המקדש מחדש בכל יחיד את המרחב שמתוכו תתבלט ייחודיותו. אנשים זרים אין בהם ייחוד, הם מסוגלים להיות לעומתיים, הם מודדים את עצמם לעתים על פי קנה המידה של הנראות ולא של עצמם באמת. העולם הסובב אותם נתפס כזר, ובעצם זרים הם לעצמם. קומת בית המקדש במנוחה ובנחלה שבו, יוצרת באדם את היכולת להיות הוא עצמו, מלא בחירה ורצון, וכל תנועה מתנועות חייו מכה גלים בכל היש.

בית המקדש יוצר ממילא שמחה אדירה של קשר, ולכן ככל שמתקרבים לבית המקדש מתמלאים בשמחה של שייכות לסובב. 'ושמחת לפני ד' אלוקיך אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר ד' אלוקיך לשכן שמו שם' (ט"ז י"א). כשזכינו להגיע אל הנחלה, הוטבעה בנו יכולת זו, ו'אין ישראל נגאלין אלא בצדקה', 'בצדקה תכונני'. יכולת ההקשבה המתמידה לסובב ממלאת את הלב שמחה. הקשבה זו היא סוד האבלות על חורבנו של המקדש, ובבת אחת היא מזכה אותנו לראות בשמחתו. 'אוהבי ד' המחכים בבנין אריאל ביום השבת קודש שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל… שמחם בבנין שלם באור פניך תבהיקם'.

שבת שלום