להתפלל עם – לפרשת ואתחנן

" 'כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כד' אלוקינו בכל קראנו אליו ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום' …ראה כמה הוא גבוה מעולמו ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו. שנאמר 'וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע' והאזין הקדוש ברוך הוא את תפילתה. וכן כל בריותיו שנאמר 'תפילה לעני כי יעטף' כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן?! …'בכל קראנו אליו' וכתוב אחד אומר 'דרשו ד' בהמצאו' לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור.

ד' ז'; ירושלמי ברכות פרק ט הלכה א; בבלי ראש השנה יח.

ממשה רבינו אנו למדים כמה מהלכות תפילה לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל (ברכות לב.); כמה ישהה בין תפילה לתפילה?… כדי שתתחונן דעתו עליו (ברכות ל:).חז"ל לומדים לדורי דורות הלכות מתפילה שלכאורה לא התגשמה. אכן דווקא מתפילה אשר כזו, מאי התקבלותה של תפילתו, אנו למדים שעיקרה של תפילה אינה איזו התוצאה החיצונית, כלומר התמלאות המאוויים המפורטים, אלא עצם קרבת אלוקים המתרחשת בתפילה. התפילה היא גילוי בביטוי שפתיים של מצב הוויתי מתמיד של קרבת אלוקים. דווקא התפילה שאינה מתקבלת אך נחקקת בתורה מלמדת שעצם קרבת אלוקים היא נושא החיים שלנו 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום'. קרבת אלוקים אינה נזקקת להתגלות במציאות כדי שתתהווה ותתעצם, אלא לפתיחת שערי הלב. הלב מתברך מהדעת המגלה את אמיתתה במצב בו היא מלאת תחינה.

התחוננות הדעת היא העמדת האדם במצב השלם שלו מול בוראו, כל מהותו היא שייכות המופיעה בתחינה, כל שלמותו היא מתוך מה שהוא מבקש מרבונו, ומה היא בקשתו? 'אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי'. לא לחינם פרשה זו מופיעה אחרי תשעה באב כדי לנחמנו. המצב של קרבת אלוקים אינו משתנה לרגע, תמיד אנו קרובים לד', תמיד אנו מסוגלים לפתוח את הלב והשפתיים לתפילה. קרבת אלוקים זו חפצה להתרחב, ודאי שאיננו שמחים במצב של גלות, אבל היסוד של הגאולה טמון כבר בתוכנו, יסודה של הנחמה מבצבץ ומופיע מעצם המצב של קרבת אלוקים הקבועה בנו, המתגלה בתפילות הקבועות והמתפרצות. הגאולה היא התרחבותה של קרבת אלוקים להופיע בכל מרחבי החיים, האמון שלנו בגאולה מתחיל ממה שקרבת אלוקים מרוכזת בתוכנו ומפיעה בכל אחד בתפילתו. מתוך זה אנו מבינים שאנו פועלים בעולם ואיננו נפעלים ממנו, פועלים אנו מתוך קרבת אלוקים את הופעתה במציאות.

אך באמת יש לתמוה, מדוע תפילתו של משה אכן לא נתקבלה? ומצד שני – מדוע תפילה מנוסחת בעיקרה בלשון תחינה ובקשה? אם אכן כל כולה של תפילה היא עצם קרבת אלוקים, היינו מצפים למצוא בתפילה רק את ביטויי המיית הלב והצמאון, אבל אנו מוצאים שעל גבי השבח שבתפילה ישנן הרבה בקשות מפורטות. משה רבינו רוצה להיכנס לארץ כדי 'שיתקיימו המצוות על ידו' (סוטה לד.). משה אינו חושב על גורלו הפרטי, על קניין מדרגה חדשה בארץ ישראל או התעלות כזו או אחרת. משה יודע שאם ייכנס לארץ תהיה למצוות הוויה נצחית, קיום מוחלט, ולכן הוא רוצה להיכנס לארץ. רבונו של עולם, המתגלה בעמו ישראל בדרך ארוכה לגילוי היחוד בעולם, רצה להנחות את ישראל בדרך בה הכל מופיע דרך ומתוך בחירתם, ולכן משה רבינו לא נכנס לארץ למעננו. 'ויתעבר ד' בי למענכם'. התפילה של משה נגנזה ונכנסה למהלך ארוך של עיבור והריון, עד שתוכל לצאת אל הפועל ולהאיר את העולם. תפילה זו מלמדת אותנו לא רק שהבקשה אינה תכלית התפילה או שהבקשה היא רק צורה ושפה של גילוי קרבת אלוקים קבועה, היא מלמדת שהבקשה אינה נובעת מתחושת הכרח, אלא מגילוי של רצון חופשי, שכל כולו מותאם לחפץ ד' המנהל את עמו ישראל באהבת עולם ובאהבה רבה. לכן תפילת הציבור תמיד מתקבלת. כשאדם מתפלל עם הציבור, הוא מגלה בתוכו את קרבת אלוקים, כשאדם מתפלל מתוך השייכות העמוקה לעם ישראל הוא מגלה את חפץ ד' ונענה. הציבור אלוקים קרוב תמיד , וקרבה זו מתגלה אף בתפילת היחידה – חנה – כשכל שאיפתה לבן קשורה עמוק עם 'וירם קרן משיחו'.

כשאנו עומדים להתפלל בימים אלו לקראת ימי 'דרשו ד' בהימצאו', אנו מתמלאים בנחמה, נחמה מעצם קרבת אלוקים, ונחמה ממה שיש לנו יכולת לבקש התרחבות קרבת אלוקים במציאות מתוך רצון חופשי ולדעת שההיענות האלוקית לבקשה היא גילוי של שמחת ההתאמה והיכולת של הזמן והמציאות לגלות את קרבת אלוקים כבר עכשיו.  

שבת שלום