איכה ונחמה – לפרשת דברים

" 'ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ד' לאבותיכם לתת להם ולזרעם אחריהם' 'לתת לכם' לא נאמר אלא 'לתת להם' מכאן לתחיית המתים מן התורה"

א' ח'; סנהדרין צ:

הקדוש ברוך הבטיח לאבות לתת להם את הארץ, והלא מתו לפני נתינת הארץ לבני ישראל? מכאן מדייקים חז"ל שנשמותיהם של האבות עתידות לשוב לגוף. כוונת חז"ל אינה רק לאותה ודאות אמונתית שלנו שהקב"ה עתיד להחיות מתים, כי תחיית המתים אינה נוגעת רק במישור הפרטי של נשמה וגוף של אדם אלא כל כולה היא בניית יחס עמוק לעולם. האבות הם ה'בכח' של עם ישראל כולו. כל מהותו של אב הינה צפייה עתידית הדוחפת את המציאות להשתכלל אל שלמותה. מתוך תכונת האבות נולדים  בנים ובני בנים עד העולם. אבות האומה הם ה'בכח' של כל ישראל וכל פרטיו ולכן כל אדם בודד חייב לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'. ה'בכח' הזה מפעם ויוצא אל הפועל בירושת הארץ, אז ניתנת הארץ לאבות במובן המהותי.

אך ירושת הארץ אינה סופה של הבטחה אלוקית אלא תחילתה. מירושת הארץ ואילך משתנה היחס שבין האבות לבנים, שוב אין ה'בכח' מסמן תקוות עתיד מופשט, והדחיפה של האבות הופכת להיות חיה ופועלת מתוך המציאות עצמה. ירושת הארץ היא תחיית המתים – הנשמה העליונה שכל כולה מלאת צמאון לא-ל חי, מתגלה בגוף ומגדלת אותו באופן תדיר להיות כלי ומכון להשראת שכינה. לכן כשאתם מורישים את הארץ הרי שמתקיימת ההבטחה האלוקית לאבות לתת להם את הארץ.

כשמתיישב עם ישראל בארצו ומתייצב בה, הולכת ונובעת מתוכו פנימה תביעה למלכות שלא תהיה מלכות של שעה אלא מלכות הנושאת עיניה אל העתיד, מלכות בית דוד, 'וירם קרן משיחו'. בשלב זה מדרגת ה'בכח' של האבות מקבלת צורת מקום ממשי. אותו 'הר ד' יראה' בו עקד אברהם את יצחק בנו, אותו 'מקום' בו פגע יעקב בלכתו לחרן, הופך להיות בית המקדש, המבוע של התכונה המגדלת תדיר את העולם. בית המקדש הופך את מדרגת האבות להיות התוכן הגלוי של החיים, המגלה את שקיקת הקודש בכל פינה בחיים. החיים החקלאיים, מקור הגידול של עצם החיים של כל יחיד ויחיד, בנויים מסביב לבית המקדש, על כל שלביהם – האביב, הקציר והאסיף.

מדרגה זו מתמצה במילה 'איכה'. מילת פליאה זו של 'איכה אשא לבדי' המגלה בתוכה את ריבוי הדעות והפרצופים השונים, מקבלת מענה בריבוי תורה, המתגלה בסדרי משפט רחבים. התורה ההולכת ומתגלה, יוצאת מבית הגנזים ומאירה את כל הדרכים – גם אלו הנראות כעקלקלות. הפליאה של 'איכה' נובעת מהפער הגדול שבין ה'בכח', החובק כל, עבר ועתיד, לבין ההווה, הנראה כאינו מסוגל להעמיד עמדה מול תביעה כה אדירה. באה התורה ומזרימה חיים לכל – גם לאלו הנראים כאנשי מדון ומריבה, ומגלה בתוכם כי העם בא לדרוש אלוקים בתוך כל הסכסוכים והבירורים. כשעם ישראל זונח את הקשבתו הפנימית למדרגת האבות, כשעם ישראל סותם את דרכי האורה הגדולה מלהתגלות, אומר ישעיהו 'איכה היתה לזונה', וכשנחתם גזר הדין, ומדרגת ה'בכח' מתעלה לשמי שמים בעת החורבן, אומר ירמיהו 'איכה ישבה בדד'. הבדידות הנוראה היא הגניזה של מדרגה זו, עד שאנו נדמים כמתים ממש. אין נחמה אלא בכפלים, 'נחמו נחמו עמי', רק אם הבניין של הארץ יהיה מוקרן תדיר ממקור הקודש המגדל תדיר, רק אם נשכיל לכרות אוזניים לשמוע את בת הקול העדינה החודרת מבעד לכל הערפלים, נוכל לראות בעינינו את תחיית המתים.

בליל תשעה באב אנו שבים אל 'איכה', אל הפליאה הנוראה האחוזה ללא הרף ב'בכח' הגנוז במסתרים, עד שפליאה עליונה זו היא קנה המידה היחיד של המציאות. איננו מסתפקים בשעה זו במבט מכוסה ערפלים, אבלנו אינו נח בראותנו צמיחה כזו שאין בליבה את המקדש. כל עוד לא מתגלה מעיין המים החיים המפכים בעוז את תודעת הקודש בעולם, אין לנו נחמה, ואסור שתהיה לנו נחמה בעת שהמת מוטל לפנינו. רק אם לא נסתפק במועט, נוכל לזכות לעושר המזומן לשמח בחלקו, רק אם נחזיק בתודעת הפליאה האיומה הפולחת לב ובשר – תודעת איכה, נוכל לזכות ולראות בשמחתה של ירושלים ולהתנחם גם בעת הזו. כגודל האבלות וכעומקה, כן גודל הנחמה הכפולה, המקרינה על העולם שבכח ועל העולם שבפועל, מאחדת אותם ובונה בית מקדש במהרה בימינו.

שבת שלום.