על חיוב השלילה – לפרשת פנחס
" ' וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו' 'מחלליה מות יומת' 'וביום השבת שני כבשים' בדיבור אחד נאמרו… מה שאי אפשר לפה לדבר ולא לאוזן לשמוע וכן הוא אומר 'אחת דיבר אלוקים שתים זו שמענו' ואומר 'הלא כה דברי כאש נאום ד' '
כ"ח ט'; ירושלמי שבועות פרק ג' הלכה ח'
הצמאון לאלוקים שאינו יודע גבול, מתגלה פעמים רבות בעצם היותו בחיפוש. אישיותו של הצמא מתאפיינת בניסיון מתמיד להעמיד את עצמו במצב של עוצמה נפשית גבוהה, המביעה בעצם היותה מרגשת, את הכיסופים ואת ההמיה. מתבטאת היא אישיות זו בדיבור עם אלוקים, משתקפת היא במבט הפנימי על המעשים כולם ובחשבון נפש תדיר על המניעים למעשה, על עוצמת הרגש והרצון, על ההבעה הפנימית.
הגבלת אופן ההתבטאות לצורה קבועה ומסוימת יוצרת תחושת חנק לצימאון עצמו, הגבלת החיים בצווים שאינם רק מגדירים כיצד לעשות, אלא גם מה לא לעשות, יוצרת תחושה של חיים במסגרות חיצוניות שאין בתוכן הלימה לצימאון הפנימי. עתים מפתח בעל הצמאון סוג של כניעה לדבר ד', ענווה מעשית החשה, כי היא מאבדת את הגובה הרוחני בעצם כניעתה, אבל אין ברירה כי סוף סוף דבר ד' הוא. עתים תחושת ה'אין ברירה' מתמתקת בהיותה יודעת כי העולם כולו אינו נמצא ואינו מסוגל להיות בגובה הצמאון הפנימי של היחידי ולמענם צריך לוותר על הפנימיות כדי שהעולם החיצוני לא יפול. גאווה מוסווית זו, הנמצאת בתוך תוכה של האישיות, מפתחת תסכול סמוי הנובע מתחושת הפער בין הפנים לבין החוץ.
אחד המקומות בהם מתרכזת לעתים המורכבות של צימאון זה הוא ביחס לתביעות העלאת העולם, עוצמה ועצמיות הנמצאות בנטיה המינית. בנטיה זו מתרכזות בבת אחת יחס עמוק אל העתיד, עונג הנמצא בגוף, ותחושת גובה של הבעת האישיות בכל רבדיה. זמרי רואה את פנימיותה של כזבי, הוא רואה את היותה 'בת צור' ואינו מבחין בכזביותה, רוצה הוא להעלות את כוח החיים הגנוז בתוכה, ויחד עם העלאה זו לחוש את שיא העצמיות בעוצמה אדירה של 'מים גנובים ימתקו'. העמדת הרגשת הצימאון כמדד ליכולת להביע את חפץ ד', רואה במעשה זה את אחד משיאי הגילוי של גודל הרוח וגבורת הנשמה. לעומתו את פנחס המקנא לשם ד' ניתן לראות כאיש של מסגרת, כאדם שאינו מסוגל להעריך את אותה עצמיות המוצאת את צורת ביטויה האישית, גם אם לפעמים נדמה שזנחה את מוחלטות תביעת העלאת המציאות. התחילו השבטים מבזין אותו: 'ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אימו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל'. (סנהדרין פב:) מה ליוצא מזרעו של עובד כוכבים ולתפיסה עדינה של תביעת העלאת עולם? אך לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי (זבחים קא:). הכהונה המעלה באור החסד את העולם תדיר מתגלה דווקא דרך קנאותו של פנחס. קנאות זו, שהינה הלכה העומדת למעלה מעולם ההלכה הרגילה, מעמידה במרכזה את טוהר הכוונה, שלכן לא כל אחד מסוגל לה. התביעה להעלאת עולם באמת, לעצמיות של כולה ענווה לחפץ ד', היא העומדת בבסיס מעשהו של פנחס.
הצמאון לאלוקות אינו נמדד בעצמת הרגש שבו, אלא ביכולת שלו להעמיד עמדה של נצח. הרגש והרצון צרים ומצומצמים ואינם מסוגלים לחיות היקף של חפץ ד' במלואו. ענווה, שאינה מעשית אלא פנימית ואצילית, מסוגלת לראות את השלילה כחיוב גדול של חיים. אין איסורי תורה דבר אחר מעצמו של צמאון. אמנם אין האוזן יכולה לשמוע זאת ואין הפה מסוגל לומר זאת, אבל התוכן האחד של קרבת אלוקים מתבטא בחיוב ובשלילה כאחד. אין האיסורים רק ביטוי לגבורה ועוז להעמיד עמדה מול מציאות עכורה, אלא אופן הביטוי המדויק של הצמאון בחיים, ולכן בבת אחת נאמרו השלילה והחיוב גם אם נדמים כסותרים. כשהרגש מנחה לבדו את האישיות, נוצר בוז עמוק לעולם, חוסר אמון בקודש הטמון במציאות עצמה, וממילא פונים למעשים חד פעמיים של העלאה, שלא תמיד מבחינים בכל תערובת הטוב והרע הטמונים בהם. כשהרגש מנחה, נוצר מצב בו העולם שמסביב סוגר בעדנו. הוא, הקבוע והמתמיד בחוקיו האדירים, יוצר מצב בו לרגש אין מקום להופיע בצורה קבועה ומקיפה, אלא בתור ביטוי של נזירות וזניחת החיים. בריאות החיים המופיעה מתוך צניעות, היא בריאות היודעת לשמר את סוד קרבת אלוקים בעדינות של נשמה, ומתוכה לבנות את כל החיים כולם, על כל גווניהם.
קדושת שבת עומדת למעלה מעולם המעשה. ביטוי לזה נותנת התורה בפסוקי הקורבנות. הניסוח של התורה אינו בצורה של ציווי – להקריב קרבן או לעשותו, כי אם ציון עצם היותו: 'וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים'. קורבנות אלה נדמים לנו כחילול שבת, אבל סתירה מדומה זו נובעת מתפיסה שגויה של מרחב הגילוי של חפץ ד' בעולם. קדושת שבת של 'שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו א-ל המיוחד' מגלה את 'ד' אחד ושמו אחד', מגלה את הקביעות של קרבת אלוקים הנצחית, שאינה משתנה מאמיתתה וממילא היא יוצרת את הצמאון הגדול לגילוי עמוק יותר של נצחיות מלאת הוד זו – 'מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה'.
שבת שלום.