לפעול עם א-ל – לפרשת בלק

" 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל'  אמר רבי אחא בר זעירא כל מי שאינו מנחש מחיצתו לפנים כמלאכי השרת ומה טעמא 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל'…  אמר רבי ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת ומלאכי השרת שואלין אותן ואומרים להן פעל אל מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא"

כ"ג כ"ג; ירושלמי שבת פרק ו' הלכה ט'

מרכז עבודת ד' היא לנסות ולהתאים את הליכתנו בעולם אל המקצב האלוקי הכמוס. התאמה זו יוצרת מצב בו, בעצם הליכתנו, אנו חושפים את חפץ ד' ומהלך החשיפה הזה ממתיק את המציאות, מרומם אותה ומשגב אותה. כשאדם מעמיד במרכז הווייתו את מבוקשו הפנימי, גם אם מבוקש זה הינו הרוויית הצמאון האלוקי, עדיין אין הוא עובד ד'. הצמאון החי הזה הוא סימן ופתיחת פתח להתכווננות אל רוממות החיים, המכוונים להוציא אל הפועל את חפץ ד', כפי המשוער בעומק החוכמה העליונה, שבראה את העולם במידת הדין ושיתפה עימה את מידת הרחמים. אך אם אדם עסוק בהרוויית צמאונו, הוא עסוק בדברים נעלים, אך עדיין אין הוא עובד ד'.

כל מגע עם חפץ ד' עלול ליצור רצון לקיצורי דרך. המנחשים והקוסמים מסוגלים לחדור אל התנועות הרוחניות המשתקפות בעולם, ולנסות ולפענח את הכיוון של ההווה. ידיעות אלה מצטרפות ונותנות לאדם את היכולת להמשיך ולנהל את חייו, כשבמרכזם עומד מבוקשו שלו. גם המיית הקיום, התרה אחרי עולם רוחני, יכולה למצוא סיפוק לרוחה הסוערת בניחוש וקסמים ממינים שונים. גם צמאון לא-ל יכול להתהפך ולחפש את הקרוב המתבטא בניחוש ובקסם.

התום הנתבע מאיתנו כשאנו נכנסים לארץ ישראל, הוא תום של קרבת אלוקים 'תמים תהיה עם ד' אלוקיך'. ההקשבה הפנימית לישרותו של האדם, מתאפשרת רק מכוחו של התום הזה, וכשאדם מבקש ולו לרגע ידיעה שאינה באה בזמנה, או ידיעה שאינה באה מחפץ אמיתי של הופעת דבר ד', הרי שהוא מאבד את אותה תמימות שלמה. רק כשאדם משתחרר לחלוטין מכל מחשבה על איזו תועלת שלו, הרי הוא נפתח לעבוד את ד'. 'ושבתם וראיתם.. בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו – אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים'. (חגיגה ט:) חז"ל מביאים דוגמא מלימוד תורה. גם הלומד תורה לשמה, לשם התורה עצמה, עדיין אינו בהכרח עובד ד'. עובד ד' הוא המעמיד את לימוד התורה עצמה ללא תועלת אישית, הבאה מלימוד שלם של מאה פעמים. ורק על גבי עבודת ד' הזו אפשר לתבוע את תשובת העולם 'וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך'. העמידה 'לפניך', לפני ד', באותה מחיצה שהיום היא מחיצה שבה נמצאים מלאכי השרת, ולעתיד לבוא תתעלה עוד מעל עולם המלאכים, הנבראים, אל עומק חפץ ד' שקדם לעולם, היא משיבה את העולם כולו ומגלה את מקוריותו.

נבואת בלעם היא נבואה המבקשת תכליות אחרות שאינן עבודת ד'. כשעומד בלק מול ישראל, הוא חש במפעם העליון הזה ומתיירא. 'עם יצא ממצרים', עם התעלה והתרומם אל מעבר לקביעות של החוקים הבלתי משתנים, ולכן צריך למצוא פענוח חדש של המציאות. אך למי שאינו פועל עם אל, אין אפשרות לתפוס ולהבין את הקצב הזה. 'מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל' מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם  של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר ממנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?! מיד נסמית עינו. (נידה לא.) לראות את אותה קדושה גנוזה המלאה מרוח עתידית ומרוממת את ההווה,  זו עבודת ד'. בלעם חש את כוחות התאווה ומתמכר להם. אין הוא מסוגל לתפוס איך בתוך תוכם מתרקמים חיי צדיק. רק מי שפועל עם אל, הרי שכבר בתוך אהלו הוא פועל ישועות. 'קול רינה וישועה באהלי צדיקים'. השמחה הגדולה של עבודת ד', מתגלה לבסוף בישועה. השמחה נובעת מאמון, מאחיזה עמוקה בקדושה המרוממת את המציאות במקצב איטי. התפילה שלנו 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים' 'ועינינו תראינה מלכותך', היא היכולת להשיג גם בהכרות הגלויות את משמעות ההתהלכות עם ד'. בלעם אינו משיג, עינו נסמית, אבל הוא רואה שעתידים מלאכי השרת לשאול את ישראל מה פעל א-ל, רואה הוא את טוב אהלי יעקב שעם כל אריכות הגאולה, עד ש'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב', הרי שבני ישראל בונים את כל חייהם, גם האישיים, גם המשפחתיים וגם הלאומיים על פי קנה מידה זה. קנה מידה זה אינו מוותר על שום כח במציאות, קשוב הוא למציאות וצופה כל הזמן בדרך להעלות אותה ולהתאים אותה כבר עכשיו, כפי מצבה בהווה אל חיי עולם הנטועים בתוכנו.

שבת שלום.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן