ספר בפני עצמו – לפרשת בהעלותך

" 'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך' תנו רבנן פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנין מלמעלה ומלמטה (בספר תורה ישנה נון הפוכה לפני פסוק זה ובסוף הפסוק הבא) מאי טעמא? אמר רבי מפני שספר זה חשוב בפני עצמו".

י' ל"ה; שבת קט"ז.

שני צדדים יש לנו בגילוי הקשר הקבוע שיש בינינו לריבונו של עולם – התורה והתפילה. האדם המתבונן בעולם, במהלכי ההיסטוריה, בגילויי הטבע, יכול לראות מתוכם את יד ד', אבל בתורה ובתפילה אנו הופכים להיות ממש חלק מתנועת גילוי חפץ ד' בעולם. התורה והתפילה סוללות את הדרך לחיות את חפץ ד' גם בעולם מסובך. הילל הזקן מלמדנו כי יש לאכול את המצה עם המרור גם יחד, כי אותו אור יסודי, מצתי, אינו מתעמעם גם בהיותו בתוככי העולם המר, ואדרבה מתוכו דווקא מתגלה השלום. הלכה זו עצמה מתגלה מתוך מהלך מסובך של פסח שני, אותו פסח המיועד לטמאים ולאלה שהיו בדרך רחוקה, אותו פסח המגלה כי חפץ ד' ממשיך לפעם ולהעלות גם את כל הנחשלים בדרך. אמרו עליו על הלל שהיה כורך מצה ומרור בבת אחת ואוכלן ביחד שנאמר 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. (פסחים קטו.). התרועה המגלה את קול ד' בעולם, נשמעת באופן קטוע כשאנו יוצאים למסע, ורק בעת המנוחה אנחנו שומעים את קול התקיעה הנמשכת ומחברת את מקטעי החיים להיותם אחד.

כשאנו מתפללים, אנו מגלים את האיכות המיוחדת של המציאות, המסוגלת להתרחב הרבה מעבר למה שנראה בעיני הבשר. גם עיני הבשר המאמינות, רואות את ה'בפועל' של המציאות, ואילו בתפילה, כשעינינו עצומות, אנו יכולים להתפלל 'ועינינו תראינה מלכותך', 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'. עתים יש להאריך בתפילה ועתים יש לקצר. הגמרא לומדת ממשה שהתפלל ארבעים יום וארבעים לילה, שיש מקום להאריך בתפילה, ולעומת זה מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אלעזר והיה מקצר יותר מידי, אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה, אמר להם: כלום מקצר הוא יותר ממשה רבינו דכתיב 'אל נא רפא נא לה'. (ברכות לד.). כשאנו עומדים בתפילה ומכוונים את ליבנו לרבונו של עולם, אין משמעות לאורכה של תפילה. אורך התפילה נקבע לפי צורת הפילוס ממרומים אל עמקי עולם מסובך ומקוטע. אך התפילה צריכה להביע תמיד את החופש שבדבקות, את אי התלות בשום צורה במגבלות המציאות. אמר רבי אבא בשם רבי לוי: חנה, ע"י שהרבתה בתפילה, קיצרה ימיו של שמואל, שאמרה: 'וישב שם עד עולם', והלא אין עולמו של לוי אלא חמישים שנה, דכתיב 'ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה', הוא שהכתוב אומר 'בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור'. כניסה מפורטת אל סיבוכי המציאות וריבוי תפילה עלולים להיות מסוכנים, אם תוך כדי התפילה מתקבעים על ציור כזה או אחר של ישועת המציאות. ככלל איננו נותנים עצות לרבונו של עולם איך להושיע את המציאות, אלא נפתחים להיות חלק מישועה תדירה זו.

הנבואה סוללת דרך לעתיד, מוצאת היא את הקווים הסמויים שבהווה, הבנויים כבר על פי קנה המידה העתידי ומגלים אותו לעולם. כשרוצים להרים את עם ישראל, מתחדשים שבעים זקנים המתנבאים, ועליהם אלדד ומידד המתנבאים במחנה. ככל שמתגדלת הענווה, כך גדלה יכולת הצפייה; ככל שהאדם משתחרר מהסובייקטיביות שלו, כך הוא מסוגל לראות למרחוק ובאופן קבוע. בשעה שאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש, אמרו אלדד ומידד: אין אנו ראויים לאותה גדולה. אמר הקב"ה: הואיל ומיעטתם עצמכם, הרי אני מוסיף גדולה על גדולתכם. ומה גדולה הוסיף להם? שכל הנביאים כולם נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו. (סנהדרין יז.). התפילה היא אמונת הנבואה. אמנם איננו נביאים ואיננו רואים, אבל אמונתנו מאפשרת לאותם קווי איכות עדינים להתגלות ולהפוך להיות הכוחות המשפיעים בגלוי על קצב וצורת התקדמות המציאות. לכן ככל שאנו באים אל התפילה מתוך ענווה גדולה יותר, כן היא מתקבלת יותר. 'כל המאריך בתפילתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב' 'מעיין – מצפה שתיעשה בקשתו על ידי הארכתו' 'לפי שכיוון בתפילתו' (ברכות לב: רש"יותוס' שם). הענווה יוצרת עמידה ללא ציפיות, והיא המאפשרת לנו לחיות בדבקות מוחלטת.

ומה תקנתו של המעיין בתפילה? 'יעסוק בתורה שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. (שם). התורה מיישרת את הדרך גם בכל המעקשים הגדולים ביותר. הארון היה מיישר את דרכנו במדבר, ולכן 'ויהי בנסוע הארון' ספר הוא בפני עצמו. התורה מגלה את נשמת הדברים, מתגלה היא דרך הגוונים השונים, דרך הפנים השונות ודרך הדעות השונות. המרחב אותו פותחת התורה מכוחה של אספקלריה המאירה של משה רבינו, מתעלה הוא מעל לכל נבואה ומעל לכל תפילה. משה הוא מקור תפילתנו, וממנו אנו למדים על הנקודה היסודית של התפילה, על אותה התכווננות המסוגלת להביע את הכל בין בקיצור, בין באריכות. אבל יותר מכך משה רבינו הוא מקור היושר של המציאות, תורת משה מלווה אותנו בלכתנו בדר, והופכת להיות ספר בפני עצמו, שאינו מתפעל מהמציאות אלא פועל כל הזמן להעלותה ולשגבה.

שבת שלום.