מקדש כמקור האמון, לפרשת נשא

" 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל' אמר רב יוחנן למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן על ידי אשתו.. אמר ריש לקיש אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות שנאמר 'איש איש כי תשטה אשתו' – תשטה כתיב"

ה' י"ב; ברכות סג.; סוטה ג.

לימוד פרשת סוטה מעלה קושי גדול מאד. מדובר באישה שברור שמעדה והתייחדה עם גבר זר, נוצר משבר אמון בין בעל לאשתו, משבר שהרקע שלו אינו דמיונות כי אם עובדות מצערות ובעייתיות. הוויכוח בין הבעל לבין האישה אינו מתמקד בשאלה האם קרה משהו, כי ברור שקרה דבר מה נורא. השאלה היא עד היכן הגיעה מעידתה של האישה. דווקא במציאות כה קשה ומורכבת מעלה התורה את ערך השלום, עד שאם אך נשתיירה נקודת אמון קלושה שגרמה לאישה לשמור את עצמה מהנפילה החמורה ביותר, הרי שהם חוזרים לחיות כזוג, ולא זו בלבד אלא שהם מתברכים. 'ונקתה ונזרעה זרע' – שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח. (סוטה כ"ו.). גם אם נוצר משבר חריף, כל עוד זהו משבר תודעתי עדיין ניתן לתקן.

פרשת סוטה מפגישה אותנו עם מקור השלום ולעומת זה עם מקור החטא והסטיה. נקודת השייכות העמוקה, נקודת האמון הפנימית שבין איש אשתו היא המכוננת את החיים ביחד. לעתים נקודה זו נעלמת, לעתים מרוב מתח או רוח שטות נראית נקודה זו כאילו אינה משפיעה על החיים. הבאת האישה לבית המקדש היא הבאה שאינה באה רק לברר מה היה באותו אירוע נקודתי, אלא תהליך חשיפה של עומק הקשר שעל גביו מתכוננים החיים. חשיפה זו גורמת לחידוש החיים ומבררת ששלום ייתכן רק אם נהיה קשובים למקור האמון. אמנם אמון זה נתגלה בצורה שלילית של עמידה ברגע האחרון על שמירה מזערית של אמון, אבל כשמגיעים לבית המקדש, נקודה זו עצמה מתחדשת ויוצרת ברכה ושלום. החיים נבנים מחדש מחמת הקירבה אל הקודש, ואז ניתן להתבונן על הסטייה במבט חדש.

הבירור של הסטיה בבית המקדש מגלה שהיכולת לשים שלום נובעת מחשיפה של ממד אמונה קבוע ופנימי שאינו נפעל מהמציאות. לאור זה מתברר החטא כנובע מרוח שטות שנכנסה באדם. סטיה אינה הגדרה חברתית כזו או אחרת אלא הטית הדרך והחרגתה מנקודת היושר של האדם. חטאים כבדים המטים את האדם בצורה חמורה מנקודת היושר הפנימי שלו נקראים בלשון התורה תועבה. התועבה היא התבוננות על הדרך, תועבה – תועה אתה בה. תעיה בדרך מעידה על חומרה יתירה. אך מקור התעיה אינו פנימי לאדם אלא חיצוני, נכנס בו רוח שטות.  אובדן הדרך נובע מכוחות חיצוניים לנשמתו של האדם, משתלטים הם על רוחו וגורמים לו להשתטות. השוטה הוא אדם שאיבד את קנה המידה של הדרך. בית המקדש מסמן לנו את נקודת המוצא של החיים, את הנשמה, את היכולת לבנות דרך מתוך קשב מתמיד למקור החכמה והיושר.

הקשר שלנו לבית המקדש מתגלה בפנים רבות ובצורות רבות, לא רק בעליה לרגל אנו מגלים קשר זה אלא גם בקשר המתמיד לעובדי ד', לכהנים. מתנות כהונה חושפות אצל האדם את הקשר העמוק לרוח בית המקדש. ההקפדה על נתינת מתנות הכהונה יוצרת באדם תנועה פנימית של קשב לקול הנשמה, וכך החיים כולם נבנים מתוך ודאות עליונה. אדם שאינו נותן מתנות כהונה, מאבד מביתו את קשר הנשמה, ורוח שטות מתחילה לשכון בו, עד שהוא עלול להגיע למצב בו אפילו האמון המשפחתי נפגם. פגימה זו ברוח נזקקת לתיקון בהגעה לבית המקדש, בהבאה לכהן, שתמיד משיב אותנו אל קשב סוד שיח הנשמה, המיישרת כל, המאירה באור חכמה את הדרך אשר הלכנו בה ואת אשר נלך.

שבת שלום.