נשמה וגוף, לפרשת במדבר ולקראת חג השבועות

" 'ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ד' את משה בהר סיני' אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר 'ואלה תולדת אהרן ומשה', וכתיב 'ואלה שמות בני אהרן', לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו."

ג' א'; סנהדרין יט:

היות ובפסוקים הסמוכים לפסוק זה מונים רק את בני אהרן, ואילו בני משה נמנים רק בהמשך ואף זאת בצורה כללית כחלק ממשפחתו של עמרם, מלמדים אותנו חז"ל דרוש על פסוק זה, המלמד משהו על לימוד תורה. היה מקום לומר שהמלמד תורה את בן חברו תורם תרומה משמעותית לעיצוב דרכו מכאן ולהבא, מגביר את יחסו לנשמה, עד שאי אפשר כלל לצייר את חייו של התלמיד ללא רבו. 'כל הפורש ממך כפורש מן החיים' אומר רבי טרפון לרבי עקיבא. אך חז"ל מוסיפים לנו הבנה עמוקה יותר במהות היחס שבין תלמיד לרבו ובעצם במהותו של לימוד התורה בעצמו.

שלושה שותפים בלידתו של אדם, אביו ואימו שותפים בהווית גופו ואילו הקב"ה נופח בו נשמה. התורה יוצרת לידה חדשה, הרואה את הגוף והנשמה כאחדות אחת. אין הלימוד רק הגברת צד הנשמה, אלא מבט חדש על כל מציאותו של האדם. לכן בחג השבועות יש מצוה מיוחדת באכילה ובפרנסת הגוף. בחג השבועות נידונים על פירות האילן, החג שבו נידונים על פירות 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. עץ החיים שבתורה רואה את הגוף והנשמה כאומר אחד, שלכן בעת 'חג מתן תורתנו' אנו מקריבים את הביכורים ומגלים כי התורה באה לבנות בנו חיים עשירים מלאי גוונים המתגלים בגוף.

ימים קשים עוברים עלינו בספירת העומר בשנה זו, ימים המצריכים עין פקוחה כדי לראות את מפלאות ד' המנחה אותנו להגדיל את קומת החיים שלנו. זנחנו את הגוף במובן העמוק שלו. עם ישראל לא מצליח כבר דורות להשתחרר מציורים מגבילים הנוגעים למשמעות הגוף הלאומי. ציורים מגבילים אלה חופפים לציור המוגבל שלנו לאומר התורה. היחס לטבע ולגוף נצבע גם הוא בצבעים רומנטיים מלאי רגש וחושיות מחד או אקולוגיים ובריאותיים מאידך, הניסיון לאחד גוף ונשמה אינו שם את ליבו לעילוי המתמיד ועדינות היחס הנזקקים לבניית חיים מלאים. חיי הגוף מלאי העיוורון ומולם חיי הקודש מלאי ההכרה, מתאחדים כשהם מגלים שניהם יחד את הדינאמיות שבחופש המוחלט, חופש הנתפס בכלי הגוף כתלישות הכרחית, ויצירת מטעני דמה של ספונטאניות.

הגאולה גם היא לידה, לידה ביום אחד של נשמה בגוף, נשמה של כל יחיד ונשמה של אומה שלמה. הגוף גילה את עצמו, את מקומו, את חיוניותו, ועתה הוא מגלה בדרך קשה כל כך את מגבלותיו. אין הוא מסוגל להעמיד תרבות, אין הוא מסוגל להעמיד אחדות, אין הוא מסוגל להוציא אותנו למלחמה והכרעה, עד נדמה לנו לעתים שאיבדנו את גבורת הרוח ומעופה. לשווא ננסה לא לגדול. עלינו להוציא לאור את עומק החופש שבקודש. חג השבועות הוא זמן מתן תורתנו. התורה ניתנת ללא הרף, וחוזרת וניתנת מידו של 'נותן התורה'. זמן הווה זה יוצר לידה מתמדת, הוויה חדשה.

קו ישר נמשך מירושלים לחג השבועות. כבודנו הלאומי, כבוד של קודש הוא. עומדים מולנו אנשים המתיימרים להעמיד יחס אחר לאלוקות. מכריחים הם אותנו להעמיד חזון – לא לעומתי, אלא חזון עצמי שלנו. ללא גודל חיים זה לא נוכל לעמוד באתגרי השעה. מעיין הנסתר תובע להתגלות, האמון של הקודש בחול מתפרץ ואנו אמורים לקבלו בשמחה גדולה. 'ולישרי לב שמחה'. ישרות הלב היא היכולת להרים את כל החיים כולם, לראותם כמציאות אחת עליונה. כל עוד מתגלעים ניגודים בתוכנו, הנובעים מתפיסות לא משוכללות, בין של הקודש ובין של החול, לא נצליח לשמוח. והנה אנו נכנסים לחג השבועות, בו 'עליונים ששו ותחתונים עלזו' בקבלת תורה, וכדי לעלוז ולשמוח איננו יכולים היום בלא יושר הגוף, בלא רוממות כל חלקי החיים להיותם גילוי של קודש עליון. חשים אנו בכל יום את ייסורי הנפש והגוף, אכן בחג השבועות מסוגלים אנו להקשיב גם להד קולה של הנשמה, ויותר מכך. לא רק את ייסורי הנשמה המתפרצת ומעלה ומגדילה אותנו אנו חשים בימים אלה ובפרט בחג השבועות, אלא את האמון הבלתי מסויג, האמון שאינו משתנה שמכוחו הקב"ה 'מביא גואל לבני בניהם', האמון שכולנו שייכים באמת לעץ החיים עם כל מלוא ענפיו ופירותיו.

חג השבועות הוא החג של בית המקדש, חג זה הוא תוצאה ישירה של עמלנו בספירה, אבל לא רק עמלו של כל יחיד ויחיד, אלא עמלו של העם כולו. 'יגעת ומצאת'. על גבי היגיעה מתחדשת מדרגה עליונה יותר שאין בה מן היגיעה, אלא כמציאה הבאה בהיסח הדעת – יום החמישים. וביום זה עצמו מתברר כי גם גאולה באה בהיסח דעת, בהפניית כל מחשבותינו הקטנות להקשבה עליונה ל'דוד מלך ישראל חי וקיים', לאותו צמאון אדיר להיראות פני אל חי, 'נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד'. השמחה הגדולה של היום, שמחה עדינה היא שמתוכה ניתן לראות מהפנים אל החוץ, לחדור אל עומק הייסורים ולראות את הנשמה המתגלה דרכם ובעדם.

לפעמים צריך להתאמץ לשמוח, כי זו עבודת ד', להגדיל את העיניים, להגדיל את הלב, להגדיל את האמון בכנסת ישראל, ושמחה זו תופיע ותראה את האור הגדול הפורץ והולך להוליד אותנו מחדש ביום אחד.

שבת שלום וחג שמח