מחולי למספד לי – הרהורי דברים

הזמן בשנה; המקום בעולם; האדם בנפש.

הזמן – ל"ג בעומר, כשפסקו תלמידי רבי עקיבא למות, מיתה שנגזרה עליהם בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה.
המקום – מירון, המקום בו מתגלה אחדות מופלאה מלאת אהבה וכבוד, ממזגת את כולם לחטיבה אחת הקוראת בשם ד'.
האדם – רשב"י שיום הילולא שלו היום, שכל כולו לימוד זכות ועין טובה.
פורענות התובעת ריבוי כבוד, ריבוי מעגלי כבוד, ריבוי לא רק בכמות ולא רק באיכות אלא בשינוי כל המהות.

משוש ליבנו שבת ולאבל נהפך מחולנו.

האלשיך הקדוש מרבני צפת כותב כאשר שבת משוש ליבנו היא התורה המשמחת הלב.. אז לא בלבד שבתה שמחת בחורים ונגינות מזמריהם כי אם שנהפוך הדבר שהמחולות שהיו משמשים לשמחות וגיל היו משמשים להספדים ואבלות.  ורבי אברהם גאלנטי מתלמידי הרמ"ק כתב שבת משוש ליבנו שהיא המלכות שכל אלו המנגנים היו לתת שיר ושבח אליה ושעשוע, והוא כדי לעורר למעלה שיריה בסוד 'אלוקים אל דמי לך' 'למען יזמרך כבוד ולא ידום'… נהפך לאבל מחולנו – המידה הזו עצמה שהיא מחוללת בחלילים ומשוררת ומזמרת למלך העליון במקום שירה, מקוננת איכה.

תלמידי רבי עקיבא לימדונו כי לא מספיקה אהבה אלא דרוש כבוד. הכבוד העצמי הוא הנובע מעומק מבטו של אדם 'איזהו מכובד המכבד את הבריות שנאמר ומכבדי אכבד ובוזי יקלו', אין כבודו תלוי באחרים אלא בראיית הכבוד האופף את כל ברואי ד'. לכן כל אדם צריך לברוח מן הכבוד, מהתלות באחרים, ולרדוף בלי הרף אחרי הכבוד של אחרים. 'ומכבדי אכבד' כבוד הבריות הוא כבוד ד', וכבוד למכבדי ד' הוא שיא הכבוד, לכן חז"ל דורשים פסוק זה על המכבד תלמידי חכמים שהם מכבדי ד'. את המקור לכך  לומד האלשיך מפרשתנו, מחיוב 'וקדשתו' הנאמר לגבי כהן גדול.

אם הגענו לשבר גדול כל כך של ד"ם חללים במירון ביומא דהילולא דרשב"י בל"ג בעומר, הרי עלינו לעשות חשבון נפש גדול במידת הכבוד והאהבה שבנו. לא מספיק לכבד את הבריות כפרטים, לא מספיק לכבד תלמידי חכמים, צריך לשוב אל כבוד התורה עצמה, ויותר מכך אל כבוד המלכות, אל כבוד עם ישראל. צריך לשנות את מהות הכבוד, לראות את העצמיות של הכבוד, לחיות את הכבוד שלנו כעם ומתוכו את הכבוד והאהבה לכל בני העם הזה. ההתרכזות בכבוד זה תוסיף עוד ועוד כבוד לכל אשר נברא בצלם ולכל ברואיו של הקב"ה. יום אבל ביום שכולו נשמה, תובע מאיתנו לחזור אל נשמת הכבוד.

זכינו אתמול לטעום מעט מצוף נעימות גדלות הרשב"י, המברר את מדרגת ישראל העליונה בארץ, שהם חטיבה אחת ועושים את הקב"ה לחטיבה אחת, 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. מעומק המספד, מעומק הצמאון הגדול לקדושה שנהפך לאבל, אנו נקראים לכבוד. עומק האחדות נפגמה כי  הגוף הלאומי במחלה קשה, אין הוא מכבד את עצמו, ולכן אין מקום לכבוד של אחרים, אין דאגה מספקת לכבוד ישראל, לכבודה של מלכות, לריבוי תורה, לריבוי עין טובה.

בימים הקשים האלה שאנו נקרעים לגזרים ואין מאחה, אנו צריכים להתחנן לקב"ה לרפא שברים, אנו צריכים לרומם את מבט העיניים ל'חיים עד העולם', ל'חיים שאל ממך', לאותו קול גדול המאחד, המגדל, הקורא לנו לשאוב מהמעיין הפנימי שבפנימי של כבוד ישראל, של 'על ישראל גאוותו', מתוך תורה המשמחת, ותיקון המלכות. ממעיין פנימי זה, מעיין הישועה, נראה את עם ישראל כולו 'ועמך כולם צדיקים', נעלה את כולם למדרגת 'בחירי צדיקיא', נתעלה אנו עצמנו למרום העין הטובה ולימוד הזכות, נתבונן בעיניים של גדלות ונדאג לכבוד ישראל שהוא כבוד ד', 'ומכבדי אכבד'.

המחול הוא המבט המקיף מראשית ועד אחרית שרק מכוחו נוכל להתחנן ולומר 'למען יזמרך כבוד ולא ידום' ו'הפכת מספדי למחול לי' במהרה ממש. שבת שלום