הגישה אל הקודש, לפרשת אחרי מות קדושים
" 'ונתן את הקטורת על האש לפני ד' וכיסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות' תנו רבנן .. שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מליבן של צדוקים שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס"
ט"ז י"ג; יומא נ"ג.
הצדוקים והבייתוסים שאינם מאמינים בעולם הבא, יצרו יחס של מרחק מרבונו של עולם. גורסים הם כי אין לנו אפשרות להתקרב לקדוש ברוך הוא, וכך הופכת עבודת ד' להיות חיצונית למציאות. שמעו צדוק ובייתוס מרבם, שהמגמה היא לעבוד את ד' שלא על מנת לקבל פרס, ולא הצליחו לראות כלל אפשרות של עבודה 'לשמה'. המסקנה שהסיקו הצדוקים מדברים אלה הייתה שאין פרס, שאין עולם הבא. מדוע לא הסיקו את המסקנה השניה – אכן יש פרס אבל נתבעת מאיתנו תביעה גדולה יותר, לעבוד לשמה, מצד עצמה של עבודה?
עומד אדם ומרגיש שיצריו ונטיות נפשו מושכים אותו אל כיוונים השונים מחפץ ד'. יכול הוא להתעלם מהם, לשלול אותם, להתייחס אליהם כאשליה בלבד. יכול הוא להתייחס אליהם בצורה אחרת. רבי אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערוה. אבל יאמר: אפשי! ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, תלמוד לומר 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (תורת כהנים. 'שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים' – רש"י כ' כ"ו). התחושה הקיומית של האדם קיימת, אלא שהיא משקפת זירת התרחשות בהווה. יכולת ההסתגלות למבט האלוקי המקיף, היא המבדילה בינינו לבין העמים. מתוך מבט של 'אפשי' האדם בוחר ומכריע להרים את ערך חייו; מקשיב הוא לקולות נפשו, אך יודע הוא שאין הם הקול הבלעדי; מסוגל הוא להשתנות, מסוגל הוא לרומם אותם עצמם; אפשר לו לעבור על איסור; רוצה הוא לחוות את חווית העבירה, אך בוחר הוא באפשרות אחרת. עומד הוא בבחירה שקולה, ומעמיד בפרופורציות אמיתיות יותר את קולות נפשו. כבישת יצר זו מאפשרת לנטיית הנפש להתגלות במקומה, לעבור תהליך שלם של העלאה ועידון.
הצדוקים והבייתוסים נקטו בעמדה שלישית. קולות נפשו של האדם הם חזות הכל, כי באמת אין אפשרות להרים את האדם ואת העולם. אין האדם צריך ואין האדם מסוגל להשתנות. העולם הוא הווה מתמשך שאין בו רוממות. מבחינתם תביעה לעבוד לשמה היא תביעה לכבות את החיים, היא תביעה לדלג לכיבוש היצר בלי יכולת לרומם את החיים, כי יש נתק בין חפץ ד' לביננו. נקודת המוצא של ההקשבה לנפש הביאה אותם להכרעה, כי קול הנפש הוא האמת הקיומית היחידה של האדם, ולא ייתכן לתבוע מהאדם להמית את עצמו ולו גם באוהלה של תורה.
מתוך זה הסיקו הבייתוסים, כי אין אפשרות שחפץ ד' יתגלה בעולם החומרי, ולכן גרסו כי אין קצירת העומר דוחה שבת, אין תורה שבעל פה מגלה בתוכה את דבר ד', ולכן אין אפשרות שיום טוב אותו קובעים בית דין יקבל ערך של שבת. משתי סיבות אלו התעקשו הבייתוסים על כך שהפסוק המחייב קצירת העומר 'ממחרת השבת', מוסב על שבת בראשית ולא על מוצאי יום טוב העלול לחול בשבת. מתוכם צמחו המורדים הגדולים ברומאים, שלא קיבלו את דעת חכמי ישראל המאמינים בתהליכיות, בגידול איטי, בעולם המסוגל להתרומם ולצאת ממגבלותיו. אותה התקדמות איטית של יבנה וחכמיה זרה היתה לצדוקים, שלכן נעלמה כמעט שיטתם מבית ישראל. כשחוזרים לארץ חוזרת ההקשבה לנפש, לנטיות נפשו של האדם, ושוב חוזר הבירור האם יכולים אנו לעבוד לשמה בתור העלאה של כוחות החיים אל הקודש. שוב עומדים אנו מול חוסר אמונה ביכולת הבחירה של האדם, ביכולת השינוי, ביכולת הרוממות, ובעיקר ביכולת האיטית להרים את העולם מתוך שייכות עמוקה 'מן העולם ועד העולם'.
יסודו של יום הכיפורים המכפר על עוונות ישראל, נעוץ בקרבת אלוקים הגדולה. קרבת אלוקים זו מתגלה בענוה, בערפל המושגי המשחרר אותנו מהגדרה ומהגשמה. הכהן הנכנס לפני ולפנים מגלה את קרבת הקב"ה לעמו ישראל דווקא דרך הענן, דרך הערפל המושגי. 'כי בענן אראה על הכפורת'. אומרים הצדוקים כי ערפל זה הוא גילוי וביטוי לחוויית הנתק הישותית בינינו לבין רבונו של עולם. לשיטתם כבר הכניסה לקודש הקדשים צריכה להיות בערפל. לכן הכהן הגדול יתקן מבחוץ ויכניס. אך חכמי ישראל מלמדים אותנו כי עצם המציאות של הדבקות קיימת, והיא מתעלה מעל כל שאלה של השגה או אי השגה. גם 'אי ההשגה' הינה צורה מושגית לגלות את ענוות החיים המתרפקת כל כולה אל אביה שבשמים. נכנס הכהן הגדול כל כולו אל קודש הקדשים. המציאות של הדבקות חיה וקיימת, אך כשהוא רוצה לגלות בנפש את הדבקות הזו, הרי הוא מקטיר, שם בפנים, את הקטורת, והענן מגלה 'כי בענן אראה'. כל כוחות החיים נכנסים אל הקודש ומתעלים מתוך המקום המדויק שבין עצם המציאות לבין יכולת ההשגה, ואז אדרבה אין חווים את אי ההשגה, אלא את צורת ההשגה. הענן מגלה את יכולת האדם עצמו להיות קשור לאלוקות בלי תלות בעולם המושגי. משתחרר הוא מהגבלת הדיבור, משתחרר הוא מהגבלת המחשבה, וכל כולו חיים. חיים אלה מזרימים טהרה לעולם, כפרה ועילוי המתקנים את הכל.
שבת שלום.