שיעור לקראת יום העצמאות תשעז

בס"ד

להורדת המאמר לחץ כאן

מתוך רוממות יום הזכרון אנחנו ניגשים לעסוק בקדושת יום העצמאות. מהי הקומה החדשה שנתחדשה עלינו ביום העצמאות, מהו 'עיצומו של יום'? כיצד קומה זו שנתחדשה יוצרת עבודת ד' חדשה ודעת אלוקים מפותחת? ניתן לומר שיום העצמאות משנה לחלוטין את כל עבודת המידות, את כל הקומה הרוחנית של כל אחד מישראל. אבל ראשית צריך לברר דברים פשוטים – מה המשמעות של עם שחוזר להיוולד. תִּכָּ֣תֶב זֹ֭את לְד֣וֹר אַחֲר֑וֹן וְעַ֥ם נִ֝בְרָ֗א יְהַלֶּל־יָֽהּ: (תהלים פרק קב' יט'). יש כאן מציאות מורכבת של לידה עם כל חבלי הלידה, של חידוש, אבל של חידוש המעורר את כל העבר כולו מחדש ומאיר אותו באור חדש. ומצד שני ברקע יש את אפשרות הגלות כנוכחת, לא בתור מחלה וחולשה בעקבות השואה – כלומר חולשה של חוסר אמון בחיים, שהלא כבר אמרו גדולי ישראל והרב הרצוג בראשם כי חורבן שלישי לא יהיה, "ובהר ציון תהיה פליטה". אלא שאפשרות הגלות – כששבים בתשובה וחוזרים לארץ יוצר מפגש שאינו הכרחי אלא כל כולו חופשי, ולכן כל כולו מחודש. החידוש הוא כפי שהזכרנו בכמה הקשרים הוא שעכשיו אנחנו מתחילים את החיים הממשיים מהעתיד – עתיד פירושו רצון מוחלט, ומתוך כך מאירים את כל העבר באור חדש. אם כך התורה מתחילה להתחדש ולהיות מוארת באור גדול. חז"ל דורשים זאת על תלמודה של בבל, ובמקומות אחרים האור הגדול נדרש על לעתיד לבוא, ואם כך האור הגדול של תלמודה של בבל מתחדש בימים אלה.

אם כך מה פירוש עם נולד? ניתן לציין שני שינויים מרכזיים – הראשון הוא המעבר לחשיבות וחיוניות של היות האדם חלק מ.., וממילא החידוש השני שהתשתית המכוננת את ההכרה חשובה יותר מאשר השפה הגלויה, ובהקשר שלנו הסגולה גדולה מהבחירה. ביתר פירוט: בגלות מרכז הכובד של האדם הוא הסובייקט. גם כשהחלה להירקם תודעה לאומית, עדיין המרכז עמד על הבחירה החופשית – תרמת לקרן הקיימת, עשית מעשה טוב, אבל יכול אדם לחיות את חייו הפרטיים ליד כל ההתרחשויות הגדולות , לא להיות מושפע ולא להשפיע. מדינה יוצרת מצב כזה בו אדם הוא חלק מ.. כמציאות. אדרבה לפעמים אדם מפעיל את יצריו האנוכיים וזה דווקא מסייע למדינה, כמו למשל בבורסה. זו מציאותו הגלויה של האדם. ואם זה כך מצד ה'בפועל' ק"ו שיש כאן חידוש מצד המהות. מה משמעות קומת אדם שמרכזה אינה האני הפרטי שלו כי אם אני שנקודת המוצא שלו, הגובה שלו הוא עם. ובכוונה לא כתבנו נקודת מוצא של 'אנחנו', או 'עם'. אנחנו באים לדבר על החידוש באדם, בנפש, ומתוכה לנסות להתבונן מה קרה בעולם. כשהאטמוספרה נוכחת ממילא מרכז הכובד של החיים האישיים משתנה – זרם החיים המוזרם מהאטמוספרה מחייב פרשנות חדשה לחיים הגלויים הם הופכים להיות קצה קרחון של משהו גדול יותר, וכמו שבפשטות התשתית הפשוטה של החיים הפכה להיות בקום המדינה – תשתית של חסידות שהלא כל אחד בנוי על היותו חלק ממסירות הנפש הכללית, כך זרם החיים שזורם על האומה כולה משפיע ומבנה תודעה חדשה אצל כל אחד ואחד מאיתנו.

הרב צבי יהודה קוק במאמרו 'לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו עומד על כמה נקודות מרכזיות – מעבר להיותנו עם, מעבר להתרקמות ממשלה ההופכת בבת אחת כל אחד להיות במציאות חלק מעם, כלומר העברת מרכז הכובד למציאות עליונה, הוא מדגיש את הפגישה בבת אחת עם מכלול החיים, את היותנו כובשים את הארץ, כלומר מתרחש מפגש בין עם החוזר לחיים לבין ארצו, כלומר מעבר מעולם אידיאות מופשטות המתגלה בתודעה חיה של יחידים, אנו הופכים לעם שהקדושה שבטבע נוכחת בו. ולעניינו של יום – זהו המקור של הגבורה של כל המלחמה והמלחמות שאחר כך. כל מה שמתרחש אחר כך הוא תולדה של החיוב הגדול של ה'אין ברירה' חייבים לבנות מדינה, של המוכנות לעמוד באומץ מול העולם, מול המלחמה, לחפוץ בחיים. שני התכנים קשורים – הגבורה היא הגילוי הטבעי של ההתאמה והתביעה למלא את כל החיים מתוך עומק הנשמה המתפרץ.

בתוך דבריו הרב צבי יהודה מזכיר שאנו ניגשים ביום זה לקיים את מצות ישוב ארץ ישראל "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה". מה פירושו של ביטוי זה? ננסה להבין את החידוש של יום זה בדעת אלוקים. כותב הרב קוק (אורות, אורות ישראל פרק ו' א'):

הַנְּטִיָּה הַלְּאֻמִּית הַמַּעֲשִׂית שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִיא לְבוּשָׁהּ הַחִיצוֹן שֶׁל הַנְּטִיָּה הָרוּחָנִית שֶׁלָּהּ, וְהָאַחֲרוֹנָה הִיא אוֹרָהּ וְנִשְׁמָתָהּ שֶׁל הָרִאשׁוֹנָה. שְׁתֵּיהֶן יַחַד מִמְּקוֹר אֱלֹהִים חַיִּים הִנָּן יוֹצְאוֹת, וּמִמַּעְיַן הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה הָאֱלֹהִית נוֹבְעוֹת. כָּל יְמֵי הַגָּלוּת נִשְׁבַּר הַכְּלִי לְגַמְרֵי, וְהָאוֹר בְּצוּרָתוֹ הַמֻּפְשֶׁטֶת, וּבִפְנִיָּה עֲצוּמָה אַךְ כְּלַפֵּי מַעְלָה, שִׁמֵּשׁ בָּאֻמָּה רַק לִדְאָגָה כְּלָלִית אֵיךְ לְהַחֲזִיק אֶת הַלְּאֻמִּיּוּת הָרוּחָנִית הַטְּהוֹרָה. הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁהוּא נִשְׁמַת הָאֻמָּה הַשָּׁרְשִׁית, בְּמַעֲמָדוֹ הַגָּלוּי מִחוּץ לִכְלֵי הַמַּעֲשֶׂה הַמַּחֲזִיקִים אוֹתוֹ, הֵאִיר בִּתְעוּפַת נגַהּ בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל. הַשְּׁכִינָה יָרְדָה עִם יִשְׂרָאֵל לַגָּלוּת וְשָׁרְתָה בְּתוֹכָם, וְהִתְעַנְּתָה בַּאֲשֶׁר הִתְעַנּוּ הֵם. לֹא הִרְחִיבָה הַנְּשָׁמָה אֶת מַאֲוַיֶּיהָ, אֲבָל קָבְעָה אוֹתָם בְּמֻשַּׂג יִרְאַת אֱלֹהִים, אֱמוּנָתוֹ, וּזְהִירוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת מִצַּד שֶׁהֵם פִּקּוּדֵי ד', "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִקִּנָּהּ"

הַנְּטִיָּה הַלְּאֻמִּית הַמַּעֲשִׂית שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִיא לְבוּשָׁהּ הַחִיצוֹן שֶׁל הַנְּטִיָּה הָרוּחָנִית שֶׁלָּהּ, וְהָאַחֲרוֹנָה הִיא אוֹרָהּ וְנִשְׁמָתָהּ שֶׁל הָרִאשׁוֹנָה. הרב קוק מבחין בין שני צדדים המתגלים בכנסת ישראל – הנטיה הלאומית המעשית מול הנטיה הרוחנית. היחס ביניהן הוא כמו יחס הנשמה והגוף. הנטיה הלאומית היא הלבוש, כלומר יצירת המצב בו אותה נשמה מסוגלת להצטמצם לפי יכולת קליטת העולם אותה, ודרך הלבוש מגלה הנשמה. הנשמה היא התוכן הנותן ערך לכל הגוף, ולכן בהמשך הוא מגדיר את הנטיה הלאומית כ'אמונה ואת הנטיה הרוחנית כ'אמת'. מה פירוש אמת? האמת היא הנקודה המאחדת המגלה את השייכות של כל הפרטים, את היותם גילוי של תוכן אחד. האמת מתגלה ביופי "אמת ויציב… ויפה", לא בתור אסתטיקה חיצונית אלא בתור מצע שבו כל פרט קשור להכל ויונק מהכל. מהי רמת ה'כל' הזה, זו נקודה הראויה לעיון ודיון, אבל הנטיה הרוחנית היא האמת. הנטיה הלאומית היא האמונה – כלומר קשר החיים המתגלה בתור יצירת גילויים טבעיים הנובעים מאמון במצע רחב יותר. האמונה, יכולה להתגלות בפועל כיונקת מהאמת, אבל שרשה העליון הוא עמוק יותר ולכן הרב קוק ממשיך:שְׁתֵּיהֶן יַחַד מִמְּקוֹר אֱלֹהִים חַיִּים הִנָּן יוֹצְאוֹת, וּמִמַּעְיַן הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה הָאֱלֹהִית נוֹבְעוֹת. גם האמת וגם האמונה אינן אלא איכויות חיים – המהות היא עליונה יותר, שתיהן יונקות ממקור משותף 'מקור אלקים חיים'. לפעמים בנגלה אולי נראה שהאמת גדולה מהאמונה, אבל שתיהן יחד הן השלמת צורה של גילוי המעיין הזה של 'מקור אלקים חיים. אם כך הנטיה הלאומית היא אמנם מתגלה כלבוש, אבל זו שפה של תוכן עשיר יותר, שבתודעה מתגלה בתור 'אמת' ובתור צורה טבעית מתגלה בנטיה הלאומית, אבל הנטיה הלאומית מסוגלת להגיד תוכן לא פחות, או בצורה שונה אבל במהות שווה כמו האמת. תמיד האמת בפועל, בהדרכה תהיה עליונה יותר, אבל זה אינו מוחלט במובן הזה שעלינו להקשיב גם לאמונה המתגלה בלאומיות. הגלות יצרה מצב בו נפרדו המאורות, וממילא בזמן שהן שבות להאיר,הן מפתחות מערכת יחסים חדשה (הושע פרק ב יח) וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק תִּקְרְאִ֖י אִישִׁ֑י וְלֹֽא־תִקְרְאִי־לִ֥י ע֖וֹד בַּעְלִֽי: הדרך לזה היא על ידי התעוררות של כל כח בנפרד, והתאחדות מתוך חופש ולא מתוך הכרח. אך ננסה קודם לברר מה קורה בגלות: כָּל יְמֵי הַגָּלוּת נִשְׁבַּר הַכְּלִי לְגַמְרֵי, וְהָאוֹר בְּצוּרָתוֹ הַמֻּפְשֶׁטֶת, וּבִפְנִיָּה עֲצוּמָה אַךְ כְּלַפֵּי מַעְלָה, שִׁמֵּשׁ בָּאֻמָּה רַק לִדְאָגָה כְּלָלִית אֵיךְ לְהַחֲזִיק אֶת הַלְּאֻמִּיּוּת הָרוּחָנִית הַטְּהוֹרָה. כאן יש מושג חדש "הלאומיות הרוחנית הטהורה". טהורה במובן שהיא גילוי של נשמה בלי גוף עם כל קשייו. הכלי נשבר, הכוונה שהנטיה הלאומית המעשית נשברה, היא אינה פעילה ובעצם אינה קימת. בלשון הכוזרי עברנו להיות יהודים "רואה אני שהיהודים הם שארית בני ישראל". האם זה אומר שאנחנו כרגע מתפקדים כאוסף יחידים? לא, אבל איבדנו את הנטיה ואת הרצון להופיע חיים לאומיים מעשיים, וההקשר הלאומי מתבטא ביחס עמוק לעולם הרוח. הגלות מבררת שאומר החיים הלאומי יסודו הוא עולם הרוח. הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁהוּא נִשְׁמַת הָאֻמָּה הַשָּׁרְשִׁית, בְּמַעֲמָדוֹ הַגָּלוּי מִחוּץ לִכְלֵי הַמַּעֲשֶׂה הַמַּחֲזִיקִים אוֹתוֹ, הֵאִיר בִּתְעוּפַת נגַהּ בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל. בזמן הגלות 'נשבר הכלי לגמרי', כלומר כל אותה נטיה לאומית מעשית לא התבטאה, וממילא לאותו אור עליון לא היה במה להתלבש. מה שנשאר ברמה הלאומית הוא הכינוס מסביב לעולם הרוחני, לאו דווקא במובן המעשי אלא יותר במהות של אומר החיים הלאומיים. מה נשתייר מהחיים המעשיים, ומה יחסם ללאומיות הרוחנית הטהורה ויותר מכך לנשמה?  הכלי השבור המיר חיים לאומיים מלאי רצון להתגלות ולהופיע, בחיים מעשיים מלאי הכרח שקומתם הוזערה לקומת אדם פרטי והכרחיו.

נטיה לאומית מעשית היא ביטוי של בריאות, של תביעה של חיים. היא בנויה על הכרחים אבל לא רק על הכרחים. למשל חלק מבריאות החיים של אומה היא גם היכולת ליצור תרבות ואומנות. המרחב האומנותי בנוי על חופש, על פנאי, על חוסר בקשת התכלית החיצונית מלבד עצם היותה. כך הרב קוק מתאר את האומנות באיגרת ל'בצלאל', במשל הבובה של שושנה החולה. אנחנו מכירים היום פוליטיקה הבנויה על שנאה, על אינטרסים. אבל פוליטיקה של אמת, של עם חי, אינה בנויה רק על מצב זה. שלמה המלך ניהל פוליטיקה אחרת, של שלום, של מקדש כמכון אורה לכל העולם. הנטיה הלאומית היא ה'איך', האופן בו מתגלה המהות הכנוסה בנשמה. לכאורה נראה שבגלות הנשמה מתעלה, ל'פניה עצומה כלפי מעלה', היא הולכת ומתרחבת עד שכל העולם כולו עם כל ערכיו צר בעדה. גם הלאומיות מתעלה לצד רוחני טהור. מדוע אם כך יש נטיה לאומית מעשית. שאלה זו עלינו לשאול בעיקר לפני יום העצמאות. ביום העצמאות שבה הנטיה הלאומית המעשית להופיע באופן מוחלט. לכאורה שלושה תפקידים יש לה לנטיה הלאומית המעשית: א. לחשוף במציאות את התביעות הפנימיות, לגלות שהמציאות הטבעית היא אופן של גילוי של כל התוכן הפנימי, והעולם – שמותיו של הקב"ה, מאוחד לחלוטין עם רבש"ע, "והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד". הסבר כזה טוען שאכן הנשמה מרגישה ייסורי חנק בפגישתה עם העולם, אבל יסורי חנק אלה הם לטובת העולם. יש אידיאל גדול של ירידה צורך עליה. גם אם נגיע למצב המאושר של הוא אחד ושמו אחד, הרי ברמה של הנשמה אין חידוש. אכן מפיסקאות נוספות רואים שהנשמה עצמה נפגמת בגלות. כלומר היכולת להופיע בעולם, לשחררו ממצריו, להעלותו ולברר את היותו אכן מסוגל וראוי להשראת שכינה במלוא מרחביה, זה כשרון נשמתי שנגנז בגלות. ולכן פגישה עם מדינת ישראל מחדשת בנשמה חידוש כפול:  ב. לגלות לנשמה את תנועתה האמיתית, כלומר שה'כלפי מעלה' היא תמצית המביעה תביעה מהעולם לגדול ולהיות מותאם, שחיי השעה יהיו בגודל של חיי העולם.  וממילא ג. להגדיל את אורה של הנשמה עצמה. כיצד? בגלות הַשְּׁכִינָה יָרְדָה עִם יִשְׂרָאֵל לַגָּלוּת וְשָׁרְתָה בְּתוֹכָם, וְהִתְעַנְּתָה בַּאֲשֶׁר הִתְעַנּוּ הֵם. לֹא הִרְחִיבָה הַנְּשָׁמָה אֶת מַאֲוַיֶּיהָ, יש צמצום של הנשמה כמו שאמרנו, היא מתכנסת לתוכה,והתרגום, ה'לבוש', הלאומיות הרוחנית הטהורה מתבטאת במה שהוא כותב: אֲבָל קָבְעָה אוֹתָם בְּמֻשַּׂג יִרְאַת אֱלֹהִים, אֱמוּנָתוֹ, וּזְהִירוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת מִצַּד שֶׁהֵם פִּקּוּדֵי ד', כלומר אפילו יראת השמים נתפסת כהדרכה החיצונית לאדם. אין עולמו המושגי מסוגל להתרומם למדרגה זו. אין בתוכו לבוש היונק מעומק האמונה, המסוגל להביע מתוכו אמת אלוקית.  "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִקִּנָּהּ"

בגלות הנשמה עסוקה בפניה אך למעלה.כלומר להתרחב בלי גבול ולהתאחד עם המקור האלוקי הבלתי גבולי. עצם הניסיון הזה מורה על תחושה של נתק ומרחק. הפניה כלפי מטה, אינה רק מגלה את היכולת הצורך והרצון לגלות בכל מלוא עולם את האור הפנימי, אלא גם את הוודאות של נקודת המוצא – אין ספק ביחס האלוקי, אין ספק בקשר וביניקה ובהבעה. כדי לפנות כלפי מטה, צריך שנקודת המוצא של השייכות והדבקות תהייה ודאית וחיה. עד שהרב קוק אומר שכנסת ישראל בעומק חפצה אינה מחולקת מהאלוקות כלל (אורות ישראל א' ד' עמ' קלט' בהוצאה ישנה). ישנו מושג הנמצא בסידורי הספרדים בעיקר, אך גם אצל חלק מהחסידים, והרב צבי יהודה הכניס אותו לסידור עולת ראיה באומרו שבארץ ישראל יש מקום לכוונה זו  'יחוד קוב"ה ושכינתיה', זהו הביטוי בו השתמש הרב צבי יהודה במאמר אותו הבאנו בהתחלה לגבי החידוש של הקמת המדינה וחידוש המצוה של ישוב ארץ ישראל.  הכוונה הפשוטה היא שהקב"ה מתגלה דרך כנסת ישראל, אמנם היחוד הזה יש לו שתי רמות, יש יחוד שבפועל, ויש יחוד שבכח, כמו למשל בפרשת שבוע ישנם מצבים בהם בעל ואישה אסורים הם מאוחדים מאד ברוח, בנפש, בנשמה, אבל בצד הגלוי של החיים יש חסר. הסיבה לזה היא חטא אדם הראשון, שגרם לפער בין ה'בכח' לבין ה'בפועל', ואחריו חטא העגל. חטא העגל יוצר כאב גדול יותר, כי באמת יש אחיזה בפנים, ב'עץ חיים היא למחזיקים בה', אבל יש מצב מתמיד של חוסר יכולת לבטא את זה בפועל. ליצור התאמה בין ה'בכח' לבין ה'בפועל', כלומר ליצור מצב של קביעות כל כך גדולה זה אומר הגאולה, זהו היחוד העליון. ככל שהתנועה הזו מתבררת כך היחוד הזה מתגלה.

 זה החידוש השלישי של היום הזה – הנשמה עצמה מגלה כשרון שבקרבה הנובע מודאות עליונה של יחוד קוב"ה ושכינתיה, וכשרון זה עצמו מתפתח, היחוד עצמו מתפתח. אבל לא רק הכשרון הזה יוצא אל הפועל ביום העצמאות. ההנהגה האלוקית עצמה משתנה ביום זה. הרמה של גילוי האלוקות ושל חיי הנשמה עצמם משתנים. כי באמת יש פער בהנהגה האלוקית המתגלה בגלות לבין זו של הגאולה, הנהגה המותאמת ליכולת קליטת הנשמה, הנטיה הרוחנית באומה. כך כותב הרב קוק (אורות התחיה יג'):  

הָרָצוֹן הַכְּלָלִי, שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת הַכְּלָלִית שֶׁבָּאֻמָּה, יֵשׁ לוֹ מִדָּתוֹ. וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה הוּא הָרָצוֹן שֶׁל הַתּכֶן הָאֱלֹהִי, לְפִי הַשָּׂגָתָהּ וְחַיֶּיהָ הַפְּנִימִיִּים וְהַחִיצוֹנִיִּים. כָּל זְמַן שֶׁהַתּכֶן הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה הוּא מָלֵא וְגָדוֹל, מִתְגַּדֵּל מִמֵּילָא, בְּמִדָּה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, הָאוֹר שֶׁל הַתּכֶן הָאֱלֹהִי שֶׁבְּהַשָּׂגָתָהּ, וְהַמְבֻקָּשׁ שֶׁל מְצִיאוּתָהּ מְצֻיָּר בָּהּ בִּגְוָנִים בְּהִירִים; וּלְמַעְלָה מִזֶּה מִתְגַּלֶּה בִּגְוָנִים בְּהִירִים הַמְבֻקָּשׁ שֶׁל כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁזֶּהוּ רַז דַּעַת עֶלְיוֹן.

כְּשֶׁיָּרְדָה הָאֻמָּה בַּגָּלוּת הַמָּרָה, נֶחְשְׁכָה נִשְׁמָתָהּ, וְהַשָּׂגַת מְבֻקָּשָׁהּ הַפְּנִימִי שֶׁל מְצִיאוּתָהּ וּמַאֲוַיֵּי חַיֶּיהָ נִתְקַטְּנָה, עַד שֶׁאֵינָהּ מוֹצְאָה כְּלָל אֶת נְתִיבוֹתֶיהָ, וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בְּקִרְבָּהּ אֵיזוֹ הַשָּׂגָה חֲלוּשָׁה, שֶׁל רְשִׁימַת אוֹרָה, שֶׁמִּמֶּנָּה זוֹרֵחַ אוֹר כֵּהֶה לְפִי הָעֵרֶךְ לְצַדִּיקִים וַחֲכָמִים דּוֹרְשֵׁי ד' בְּכָל לְבָבָם גַּם בְּמַחֲשַׁכִּים, וְ"כִי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ד' אוֹר לִי", אֲבָל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהַמְּגַמָּה הָעוֹלָמִית, אִם הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ וּמַדְרֵגָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה, לֹא יָכְלוּ לְהִתְחַבֵּר אָז כְּלָל עִם מְגַמָּתָהּ הָעַצְמִית, וְאָז הָיוּ חַיֶּיהָ בַּגָּלוּת נוֹטְלִים לָהֶם דֶּרֶךְ חֹל, בְּאֵין פְּנוֹת לְהִתְקַשֵּׁר עִם הַמְּגַמָּה הָאֱלֹהִית שֶׁל צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת.

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא? כְּשֵׁם שֶׁנִּתְמַעֵט הָאוֹר הַזּוֹרֵחַ בָּהּ לְגַבֵּי תְּכוּנָתָהּ הַפְּנִימִית, כֵּן יָרַד הָאוֹר הָאֱלֹהִי הַכְּלָלִי בָּעוֹלָם, וְהַשִּׂגּוּב שֶׁל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי שֶׁהוּא אוֹר חֵי הָעוֹלָמִים אֵינֶנּוּ מַבְהִיק כִּי-אִם בְּאוֹר קָלוּשׁ כָּזֶה, שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִתְאַחֵד עִם הָאוֹר הַזּוֹרֵחַ בְּנִשְׁמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, גַּם אַחֲרֵי הַיְרִידָה שֶׁגָּרְמָה הַנְּפִילָה הַגְּדוֹלָה שֶׁנָּפְלָה עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. וּבִהְיוֹת הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַכְּלָלִי בְּתוֹר אוֹר הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּמַעֲמָד כָּזֶה, שׁוּב הָעִנְיָנִים הוֹלְכִים וּמִתְחַבְּרִים, וְהַמְּגַמָּה שֶׁל מְצִיאוּת הָאֻמָּה בְּרוּחַ קָדְשָׁהּ הַפְּנִימִי וְהַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית הָאֱלֹהִית הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ יְכוֹלוֹת הֵן לְהִתְאַחֵד כְּאֶחָד, וּמִמֵּילָא הֵן מִתְחַבְּרוֹת בְּיַחַד בְּעַצְמָן, וּבְנִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט וּבְנִשְׁמַת כְּלָלוּת הָאֻמָּה בִּכְלָל, וְהֵן מוּכָנוֹת יַחַד לַעֲלוֹת בִּישׁוּעַת גּוֹי וֵאלֹהָיו, "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָא".

הָרָצוֹן הַכְּלָלִי, שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת הַכְּלָלִית שֶׁבָּאֻמָּה, יֵשׁ לוֹ מִדָּתוֹ. הרצון הכללי הזה הוא מה שתואר בפיסקה הקודמת כנשמה, זוהי הנטיה הרוחנית של עם ישראל וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה הוּא הָרָצוֹן שֶׁל הַתּכֶן הָאֱלֹהִי, לְפִי הַשָּׂגָתָהּ וְחַיֶּיהָ הַפְּנִימִיִּים וְהַחִיצוֹנִיִּים. אין הכוונה כאן ל'אלוקים' אלא להשגה האלוקית. כלומר היכולת שלנו להתרחב ולקלוט את ההנהגה האלוקית במציאות. למשל יש לאדם מוסר טבעי, הוא מוצא מתוכו נטיה לטוב, והוא נפגש עם 'תורה מן השמים', התורה מן השמים מגדלת את השאיפות הטבעיות, מרחיבה אותן, כמו נס ביחס לעולם הטבע, המגלה לעולם הטבעי שבתוכו עצמו גנוזים כשרונות גדולים המאפשרים לו להתרחב. זהו התנאי של מעשה בראשית. אדם לא יכול מצידו אולי לגלות את כל המרחב הזה אבל בהחלט הוא יכול לגלות את ההתאמה שלו לגודל הזה. לפעמים אנו שומעים יצירה או קוראים יצירה ואנו מרגישים שממש דיברו אותנו, ולפעמים היצירה מצליחה לחדור לעומק האישיות, למקומות שמעולם לא נגענו בהן ולולי היצירה גם לא היינו מגיעים לשם, כי אין בכח הכשרון העצמי שלנו להגיע לשם, אבל יש לנו כשרון הקשבה. לכן התוכן האלוקי לפי ההשגה וחייה הפנימיים והחיצוניים של כנסת ישראל הוא למעלה מהרצון של הרוחניות הכללית שבאומה. כָּל זְמַן שֶׁהַתּכֶן הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה הוּא מָלֵא וְגָדוֹל, מִתְגַּדֵּל מִמֵּילָא, בְּמִדָּה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, הָאוֹר שֶׁל הַתּכֶן הָאֱלֹהִי שֶׁבְּהַשָּׂגָתָהּ, וְהַמְבֻקָּשׁ שֶׁל מְצִיאוּתָהּ מְצֻיָּר בָּהּ בִּגְוָנִים בְּהִירִים; וּלְמַעְלָה מִזֶּה מִתְגַּלֶּה בִּגְוָנִים בְּהִירִים הַמְבֻקָּשׁ שֶׁל כָּל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ, שֶׁזֶּהוּ רַז דַּעַת עֶלְיוֹן.

כְּשֶׁיָּרְדָה הָאֻמָּה בַּגָּלוּת הַמָּרָה, נֶחְשְׁכָה נִשְׁמָתָהּ, וְהַשָּׂגַת מְבֻקָּשָׁהּ הַפְּנִימִי שֶׁל מְצִיאוּתָהּ וּמַאֲוַיֵּי חַיֶּיהָ נִתְקַטְּנָה, עַד שֶׁאֵינָהּ מוֹצְאָה כְּלָל אֶת נְתִיבוֹתֶיהָ, כאן כתוב מפורש שהנשמה עצמה מתחשכת. שאותה פניה עצומה כלפי מעלה נובעת מחולשה רוחנית. חוסר היכולת למצוא נתיבות לגילוי במציאות נובע מאיבוד כשרון פנימי. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בְּקִרְבָּהּ אֵיזוֹ הַשָּׂגָה חֲלוּשָׁה, שֶׁל רְשִׁימַת אוֹרָה, שֶׁמִּמֶּנָּה זוֹרֵחַ אוֹר כֵּהֶה לְפִי הָעֵרֶךְ לְצַדִּיקִים וַחֲכָמִים דּוֹרְשֵׁי ד' בְּכָל לְבָבָם גַּם בְּמַחֲשַׁכִּים, וְ"כִי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ד' אוֹר לִי", אותה תעופת אורה המאירה על כנסת ישראל, מתגלה בצורה הטבעית שלה באתוס של בוז לחיי העולם, לתפיסה כי הפגישה שלנו עם העולם בנויה על הכרחים, הכרחי פרנסה וקיום, אבל באמת ה'סיפור האמיתי' מתרחש בחיי הרוח, ו'כל כמה שיוסיף הישוב בנין, יוסיף השכל חורבן'. אותה פניה כלפי מעלה משתקפת ב'אור כהה', אין זה לבוש, אלא השתקפות, ירידה של האור עצמו, עד שאפילו שאיפה זו של הנשמה מתגלה בעולם בצורה חלקית, של ניגוד עמוק לעולם, של בוז עמוק לעולם, עד שאמנם 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב' וכמו שאמרו שנוסיף מכאובים ובלבד שתתרבה הדעת אבל מעולם לא המליצו להוסיף דאגות כדי להרבות נכסים. ואפילו אור כהה זה אינו מתגלה לאומה כולה אלא רק לאליטה הרוחנית צדיקים וחכמים דורשי ד' בכל לבבם.   אֲבָל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהַמְּגַמָּה הָעוֹלָמִית, אִם הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ וּמַדְרֵגָתָהּ הָרִאשׁוֹנָה, לֹא יָכְלוּ לְהִתְחַבֵּר אָז כְּלָל עִם מְגַמָּתָהּ הָעַצְמִית, וְאָז הָיוּ חַיֶּיהָ בַּגָּלוּת נוֹטְלִים לָהֶם דֶּרֶךְ חֹל, בְּאֵין פְּנוֹת לְהִתְקַשֵּׁר עִם הַמְּגַמָּה הָאֱלֹהִית שֶׁל צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת. הקב"ה, צדיק בכל הדורות, כלומר שיש מגמה אלוקית המקיפה את העולם מראשית עד אחרית, מתגלה דווקא בכנסת ישראל. ואם היתה התביעה האלוקית מפותחת כמו בארץ ישראל, לא היתה יכולת להתקשר אליה, והיה נוצר פער בלתי ניתן לגישור. כשהנשמה פונה כלפי מעלה, היא מאמינה שיש כשרון של דבקות אלא שהוא מותנה בבחירה הטובה, בריבוי תורה ומצוות שבפועל, שאותו יחוד קוב"ה ושכינתיה מתגלה דווקא ע"י מעשה המצוות. כך אנו אומרים לפני כל מצוה – 'לשם יחוד', מובלע בתוך זה לכאורה שלולי עשיית המצוה לא יהיה יחוד חלילה. אולי לכן התנגד הנוב"י לאמירה זו וכפי שהרב צבי יהודה אמר – בחו"ל. התעופה העליונה הזו של הנשמה יוצרת חוסר אמון ביכולת העולם להתרומם, ואכן העולם לא יכול להתרומם כשאין בעולם את הנטיה הלאומית המעשית של כנסת ישראל, ואין נטיה זו כי הנשמה עצמה עוד לא הגיעה למעלתה העליונה מה שהתגלה ב'מפני חטאינו גלינו מארצנו'. יש מקום לברר מה היה חסר לנשמה בארץ ישראל, אבל לפני כן, מה קורה להנהגה האלוקית עצמה? אם היא עצמה תהיה עם מכלול תביעותיה העליונות מהעולם, תיווצר בעם ישראל מין ציניות, ייווצרו עולמות מלאי חולין הרחוקים מקודש, כי אין אפשרות לעמוד בתביעה האלוקית אז היא הופכת למופשטת וחסרת רלוונטיות.

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא? כְּשֵׁם שֶׁנִּתְמַעֵט הָאוֹר הַזּוֹרֵחַ בָּהּ לְגַבֵּי תְּכוּנָתָהּ הַפְּנִימִית, כֵּן יָרַד הָאוֹר הָאֱלֹהִי הַכְּלָלִי בָּעוֹלָם, וְהַשִּׂגּוּב שֶׁל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי שֶׁהוּא אוֹר חֵי הָעוֹלָמִים אֵינֶנּוּ מַבְהִיק כִּי-אִם בְּאוֹר קָלוּשׁ כָּזֶה, שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִתְאַחֵד עִם הָאוֹר הַזּוֹרֵחַ בְּנִשְׁמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, גַּם אַחֲרֵי הַיְרִידָה שֶׁגָּרְמָה הַנְּפִילָה הַגְּדוֹלָה שֶׁנָּפְלָה עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ. אם הנטיה הרוחנית שבאומה, האמת, זו היוצרת את האיכות של אחדות הכל, המכונה 'תפארת ישראל', היתה נשארת בשמים, כלומר מונהגת על פי ערכים כלליים עליונים, הרי שה'ארץ', כנסת ישראל לא היתה מסוגלת להנהיג את חייה על פי קנה המידה הזה, אפילו בצורה השבורה אותה הוא מתאר. האמת המושלכת ארצה, היא תפיסה של אחדות ברמה הפרטית. הרמב"ם מכין אותנו לגאולה בתביעה המוסרית של 'נפש האדם אחת', אבל אין הסתכלות שנפש העולם אחת, אין הוא תובע מאיתנו מה שאיננו מסוגלים להגיע אליו, ולכן ה'בכל דרכיך דעהו' אותו הוא מתאר היא הדרכה של התכנסות לנקודה עליונה, שכל העולם הוא רק הכרח או משרת לתכלית עליונה העומדת למעלה מן העולם. יש לו כבוד לעולם המופיע דרך הכרחים, ולכן בפיה"מ הוא נותן מקום והכרח להתרפא על ידי רופאים, על ידי התהלוכות הטבעיות, ובזה הוא משמר בקרבנו סימפטיה בסיסית לעולם, אבל רק אותו עולם שאנו נפגשים איתו דרך הכרח. אם נבחר, אם נרחיב את החיים, הם יינתקו ממקורם, לא יהיה אפשר להביע בהם, בתוכם את דעת אלוקים, את ה'דעהו'. כשתפיסה אחדותית זו יורדת לארץ, כפי מידת הכלים הלאומיים השבורים, אז אפילו את אומר החיים הרוחניים יש יכולת רק לצדיקים גדולים לקלוט, וההמון הפשוט קולט הרבה פחות, אצלו אותה נטיה רוחנית כלפי מעלה מתגלה בצורה עוד יותר ממועטת. ואפילו את זה, לא היינו יכולים לחיות בגלות, לכן מקונן ירמיהו 'איכה השליך משמים ארץ תפארת ישראל', איך הקב"ה יצר מצב שאותה הנהגה עליונה משתקפת באופן הגלוי כפי מידת הארץ. אך באמת אז התביעה האלוקית מהעולם מתגלה באופן אחר, באופן של אלוקות העומדת למעלה מן העולם, כפי התפיסה המונותיאיסטית הרגילה. אבל מה משמעות החיים במובן הזה?  אם הנטיה כלפי מעלה, אז האידיאל שיוצב הוא אידיאל של פרישות, וכניסוחו של בעל חובת הלבבות 'כל מה שיוסיף הישוב בניין, יוסיף השכל חורבן', ומה שנפנה לחיים יהיה רק מתוך תודעת הכרח. ממילא המקום של יצירה חופשית, של תרבות, של עולם רגשי מפותח, הולך וקטן. אך מיעוט אור זה, מברר שתי נקודות יסודיות – לכנסת ישראל היא מגלה שאין לה יכולת להינתק מהאלוקות, ושהיא בנויה על השקיקה הרוחנית שלה. וּבִהְיוֹת הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַכְּלָלִי בְּתוֹר אוֹר הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּמַעֲמָד כָּזֶה, שׁוּב הָעִנְיָנִים הוֹלְכִים וּמִתְחַבְּרִים, וְהַמְּגַמָּה שֶׁל מְצִיאוּת הָאֻמָּה בְּרוּחַ קָדְשָׁהּ הַפְּנִימִי וְהַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית הָאֱלֹהִית הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ יְכוֹלוֹת הֵן לְהִתְאַחֵד כְּאֶחָד, וּמִמֵּילָא הֵן מִתְחַבְּרוֹת בְּיַחַד בְּעַצְמָן, וּבְנִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט וּבְנִשְׁמַת כְּלָלוּת הָאֻמָּה בִּכְלָל, וְהֵן מוּכָנוֹת יַחַד לַעֲלוֹת בִּישׁוּעַת גּוֹי וֵאלֹהָיו, "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָא". כשמגיעים לעת ישועה מתגדלת ההנהגה האלוקית וגם התוכן הנשמתי של כנסת ישראל מתגדל. זהו השינוי הרביעי המתרחש ביום העצמאות. אך צריך לברר כיצד באמת אנו מתעלים למדרגה חדשה שטרם היתה מאז נהיינו לגוי. איננו חוזרים רק לימי קדם, לתודעת בית ראשון, ואפילו לא לבית ראשון אחרי הטהרה של בית שני. מתחדשת רמה עליונה של קשר בינינו לבין האלוקות. מתחדש יחוד קוב"ה ושכינתיה ברמה חדשה. ננסה לראות זאת קודם כל בצורה הגלויה יותר של זה. כותב הרב קוק (אורות התחיה כז')

הַהִתְגַּבְּרוּת הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה מְחַזֶּקֶת אֶת הַתְּכָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים וּמַגְבֶּרֶת אֶת הַהִתְעַנְיְנוּת בָּעוֹלָם וּבַחַיִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּם. רַק בִּזְמַן הַחֻרְבָּן, וְקָרוֹב לוֹ, שֶׁהַחַיִל הַיִּשְׂרְאֵלִי נֶעְתַּק מֵאַדְמָתוֹ וְהֻצְרַךְ לְהַכִּיר אֶת תְּעוּדָתוֹ רַק בְּמַעֲמָדוֹ הָרוּחָנִי הַמֻּפְשָׁט, הֻשְׁרְשָׁה בִּיחִידִים הַדְרָכָה לִפְרִישׁוּת מֵחַיֵּי שָׁעָה בִּשְׁבִיל חַיֵּי עוֹלם, וְגַם עַל זֶה יָצְאָה מְחָאָה שְׁמֵימִית. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַתּוֹר שֶׁל בִּנְיַן הָאֻמָּה בְּאַרְצָהּ, וְהַצּרֶךְ הַמַּעֲשִׂי שֶׁל הַסִּדּוּרִים הַמְּדִינִיִּים וְהַחֶבְרָתִיִּים נַעֲשָׂה חֵלֶק מִתָּכְנִית פָּעֳלֵי הַכְּלָל, הֲרֵי הֵם הֵם גּוּפֵי תּוֹרָה, וְכָל מַה שֶּׁיִּתְרַחֲבוּ הַגּוֹרְמִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְיִתְבַּסְּסוּ יוֹתֵר יִפְעַל הָרוּחַ הַמָּלֵא קְדֻשָּׁה וְחַיֵּי אֱמֶת עַל הָעוֹלָם וְעַל הַחַיִּים, וְאוֹר יִשְׂרָאֵל יָאִיר פְּנֵי תֵּבֵל בִּכְלִיל יִפְעָתוֹ.

הַהִתְגַּבְּרוּת הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה אותה נטיה רוחנית של כנסת ישראל כשהיא 'עליונה', כלומר כשאינה מוחשכת בחושך הגלות מְחַזֶּקֶת אֶת הַתְּכָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים וּמַגְבֶּרֶת אֶת הַהִתְעַנְיְנוּת בָּעוֹלָם וּבַחַיִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּם. התעניינות 'לשמה', לא מצד ההכרח. רַק בִּזְמַן הַחֻרְבָּן, וְקָרוֹב לוֹ, בזמן חזקיה. כפי שמתואר בדרוש א' בחבש פאר ובעין איה לגבי 'והטוב בעיניך עשיתי – שגנז ספר רפואות'.  שֶׁהַחַיִל הַיִּשְׂרְאֵלִי נֶעְתַּק מֵאַדְמָתוֹ וְהֻצְרַךְ לְהַכִּיר אֶת תְּעוּדָתוֹ רַק בְּמַעֲמָדוֹ הָרוּחָנִי הַמֻּפְשָׁט, הֻשְׁרְשָׁה בִּיחִידִים הַדְרָכָה לִפְרִישׁוּת מֵחַיֵּי שָׁעָה בִּשְׁבִיל חַיֵּי עוֹלם, וְגַם עַל זֶה יָצְאָה מְחָאָה שְׁמֵימִית. יש סוד גם בגלות. רשב"י נכנס למערה, כלומר כונס את כל שאיפות הגאולה, את כל הנטיה הרוחנית לתוך 'תיבת נח', אין אפשרות להביע אותם בגלוי. אבל מצד שני רשב"י לא מוכן שיתגלו חיים מעשיים שאינם בנויים על הגודל הזה, ולכן הוא מעדיף את השביתה, פרישות שאינה שונאת את החיים אלא מציירת איך החיים ראויים להיות, ואינה מסתפקת במועט, אך יש 'גערה אלוקית' – עם ישראל משמר בתוכו את הנטיות הטבעיות, את המגע החי עם החיים המעשיים, כדי ליצור מצב בו יהיה ערך אמתי למלאכה, לא רק בתור הכרחי הקיום הפיזי, אלא בתור ביטוי של הנשמה, ולכן יוצאת בת קול וגוערת 'להחריב עולמי יצאתם', צריך להעריך את מלאכת האנשים לא מצד התודעה שלהם, לא מצד מה הם תופסים, אלא מצד מחשבת ד'. כמו למשל הח"ח שאמר לתלמיד שהתגייס לצבא הרוסי שזה לא נורא, צריך כבר להתאמן להיות חיילים. את הגערה הזו שומע רשב"י, גם לשמוע גערה כזו, כלומר להיות מכוון אל מגמה אלוקית שאינה מתחשבת כלל בבחירה ובתודעה, אלא בנויה על עתיד רחוק מאד, צריך בזמן הגלות לבוא רק מכח הסוד העליון. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַתּוֹר שֶׁל בִּנְיַן הָאֻמָּה בְּאַרְצָהּ, וְהַצּרֶךְ הַמַּעֲשִׂי שֶׁל הַסִּדּוּרִים הַמְּדִינִיִּים וְהַחֶבְרָתִיִּים נַעֲשָׂה חֵלֶק מִתָּכְנִית פָּעֳלֵי הַכְּלָל, הֲרֵי הֵם הֵם גּוּפֵי תּוֹרָה, וְכָל מַה שֶּׁיִּתְרַחֲבוּ הַגּוֹרְמִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְיִתְבַּסְּסוּ יוֹתֵר יִפְעַל הָרוּחַ הַמָּלֵא קְדֻשָּׁה וְחַיֵּי אֱמֶת עַל הָעוֹלָם וְעַל הַחַיִּים, וְאוֹר יִשְׂרָאֵל יָאִיר פְּנֵי תֵּבֵל בִּכְלִיל יִפְעָתוֹ. עדיין קשה לנו אפילו ברמה התורנית המעשית לראות איך התורה מאירה את החיים המעשיים. האם יש אומר תורני מסודר על איסטרטגיה של מדינת ישראל, לא במובן של כריתת בריתות עם מי, אלא קנה המידה המוסרי. וכמו שאמרנו – האם אנחנו מצליחים להציב לעצמנו את הקודש כמרכז החיים הלאומיים, ואם עדיין לא האם יש לנו יכולת להכריע בשאלת הבידוד המדיני שלנו מול היכולת לספק נשק לאפריקה ולכרות בריתות? מול הצורך שלנו בכלכלה ולחזק צליינות נוצרית? האם אנחנו יכולים להציב אמירה תורנית היונקת מעומק התורה ביחס לעצמאות הבטחונית שלנו?

בפיסקה הזו הרב קוק מדגיש את הקשר שבין ההופעה המעשית לגילוי הנשמה: וְכָל מַה שֶּׁיִּתְרַחֲבוּ הַגּוֹרְמִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְיִתְבַּסְּסוּ יוֹתֵר יִפְעַל הָרוּחַ הַמָּלֵא קְדֻשָּׁה וְחַיֵּי אֱמֶת עַל הָעוֹלָם וְעַל הַחַיִּים, וְאוֹר יִשְׂרָאֵל יָאִיר פְּנֵי תֵּבֵל בִּכְלִיל יִפְעָתוֹ. לעומת הפיסקה הקודמת בה הודגש יותר השינוי בנשמה עצמה, ביחס שבין רבונו של עולם לכנסת ישראל: וּבִהְיוֹת הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַכְּלָלִי בְּתוֹר אוֹר הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּמַעֲמָד כָּזֶה, שׁוּב הָעִנְיָנִים הוֹלְכִים וּמִתְחַבְּרִים, וְהַמְּגַמָּה שֶׁל מְצִיאוּת הָאֻמָּה בְּרוּחַ קָדְשָׁהּ הַפְּנִימִי וְהַמְּגַמָּה הַכְּלָלִית הָאֱלֹהִית הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַהֲוָיָה כֻּלָּהּ יְכוֹלוֹת הֵן לְהִתְאַחֵד כְּאֶחָד, וּמִמֵּילָא הֵן מִתְחַבְּרוֹת בְּיַחַד בְּעַצְמָן, וּבְנִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט וּבְנִשְׁמַת כְּלָלוּת הָאֻמָּה בִּכְלָל, וְהֵן מוּכָנוֹת יַחַד לַעֲלוֹת בִּישׁוּעַת גּוֹי וֵאלֹהָיו, "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָא".

ננסה לבאר מעט יותר: כשעם ישראל יוצא לגלות הוא יוצא כדי לטהר את הנטיה הרוחנית הפנימית שלו שנפגמה, נטיה זו צריכה לגלות את תעופתה, את היותה חופשית לחלוטין ולא מותנית כלל בעולם המעשי החומרי, אם יש איזו תלות, יש כבר צורה של אלילות ביחס לאלוקות, אלילות לא רק במובן המעשי, אלא ציור חלקי, קבעון, פסל במובן הרוחני ומתוך כך גם המעשי. וכך גם החיים עצמם הנתפסים על פי הצד הגלוי שלהם לא מסוגלים לחיות בקרבנו את תפיסת האומה האחת, וממילא מתפתחת בנו שנאת חינם, ושפיכות דמים, ותפיסה גופנית זו מתגלה גם בגילוי עריות. אנחנו צריכים להבין שכשחוזרים לארץ, יש לכאורה חזרה לאותם מקומות אבל היום זה בא מכיוון אחר לחלוטין – מגישוש וניסיון למצוא צורת ביטוי של שאיפה שהיא בפנימיותה טהורה. אם למשל ימשיכו לחנך על אידיאל הפרישות, ומנגד יפכו חיים, הדבר ייצור סוג של דיסהרמוניה, שאם נגדיר את האדם שרוצה באופן הפשוט ביותר לחיות, 'ליהנות מהחיים', כנפילה, הוא יחוש נופל ויגיע למקומות נמוכים ביותר בגלל תדמיתו כחוטא, ומצד שני לא יצליח להשלים פנימית עם העמדה המוסרית שמוצגת לו, כי הוא מרגיש בתוכו אמת. אותה עמדה עצמה שהתבטאה בגלות כפרישות, וכך חקקה בתוכה ובתוכנו את ממד החופש מהמציאות, מתבטאת אדרבה באהבת המלאכה. הפרישות נובעת מחוסר יכולת להרים את העולם לקנה המידה של הרוח. בארץ ישראל אולי יש מקום לזה כהדרכת מעבר אבל לא כתשתית החיים. אם בחו"ל התשתית שיצרה את המוטיבציה לעבודת ד' היתה הנקיות וליחידם פרישות, הרי שבארץ ישראל התשתית היא חסידות – אבל תשתית זו צריכה להתגלות דרך עבודה מוסרית שלמה. במצב זה יודגש שהפרישות היא דבקות של הרוח בשאיפות עליונות, דבקות שמטרתה הסופית להרים את החיים, אבל היא צריכה להתחזק בעצמה קודם, ואז היא תשתמש בשפה של חובות הלבבות ש'כל מה שיוסיף הישוב בניין', לא כהגדרה עצמית אלא כמצב נפש חלקי של שאיפה שעדיין לא הגיעה למילואה הפנימי. ממילא מובן שבתמצית, הקדושה המנוגדת לטבע מתחברת עם הקדושה העליונה, זו שבטבע. (אורות התחיה כח')

הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּטֶּבַע הִיא קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וְהַשְּׁכִינָה שֶׁיָּרְדָה בַּגָּלוּת עִם יִשְׂרָאֵל הוּא הַכִּשְׁרוֹן לְהַעֲמִיד קְדֻשָּׁה בְּנִגּוּד לַטֶּבַע. אֲבָל הַקְּדֻשָּׁה הַלּוֹחֶמֶת נֶגֶד הַטֶּבַע אֵינָהּ קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה, צְרִיכָה הִיא לִהְיוֹת בְּלוּעָה בְּתַמְצִיתָהּ- הָעֶלְיוֹנָה בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּטֶּבַע עַצְמָהּ, שֶׁהוּא יְסוֹד תִּקּוּן עוֹלָם כֻּלּוֹ וּבִסּוּמוֹ הַגָּמוּר, וְהַקּדֶשׁ  שֶׁבַּגּוֹלָה יְחֻבַּר אֶל קדֶשׁ הָאָרֶץ, וַ"עֲתִידִין בָּתֵּי-כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי-מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל".

כְּשֶׁבָּאִים לְהַשְׂכָּלָה עֶלְיוֹנָה זוֹ שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה-הַשְּׁלֵמָה שֶׁבַּטֶּבַע, הַכּוֹלֶלֶת בְּקִרְבָּהּ גַּם כֵּן אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטֶּבַע וְהַמִּתְנַגֶּדֶת אֶל הַטֶּבַע, אָז הַמִּלְחָמָה חוֹדֶלֶת לְגַמְרֵי, מִדַּת הַדִּין מִתְבַּסֶּמֶת, וְהַכּל נוֹטֶה כְּלַפֵּי חֶסֶד. כָּל הַכּחוֹת שֶׁבָּאָדָם הַפְּרָטִי נִרְאִים בַּעֲדִינוּתָם הַמְרוֹמָמָה, כְּפִי מַה שֶּׁהֵם בְּטִבְעָם, וַהֲרֵי הֵם קְדוֹשִׁים וּמֻכְשָׁרִים לָעִלּוּי הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן, וְהָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטֶּבַע עוֹמֵד אָצוּר בָּהֶם לְעֵת הַצּרֶךְ, וְהָאָדָם חָשׁ בְּקִרְבּוֹ חֹפֶשׁ שֶׁל נעַם-קדֶשׁ, וְ"יָמד עַצְמוֹ כְּאִלּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ".

 מודגש כאן שכשעולים לארץ ישראל, הקדושה הלוחמת נגד הטבע 'בלועה בתמציתה' בקדושה העליונה, כלומר התמצית היא שווה, אבל היות והכלים הם שונים, כתוצאה ממה שהמציאות שונה, כלומר יש זמן של גלות ומקום של גלות, אז אותו חופש עליון מתגלה בבוז כלפי המציאות, אבל הקדושה העליונה, היא עליונה יותר כי דעת אלוקים שבתוכה מפותחת יותר.

העלינו קודם שאלה האם מתחדש משהו חדש לחלוטין ביחס בין האלוקות לבין כנסת ישראל. נראה שאכן כן. יחוד קוב"ה ושכינתיה משתנה. אמרנו שהפניה כלפי מטה מניחה שהדבקות היא מציאות קיימת שאינה ניתנת לשינוי. מה תפקיד התורה והמצוות בשלב זה? ניתן לראות שלושה ביטויים של זה – תורה ומצוות מבטאים את שפת הדבקות, תורה ומצוות יוצרים הכנה לרוח לחול, להופיע לא רק דרך הטבעיות שהרבה פעמים היא מסובכת ומופיעה בצורה מלאת סיגים, כפי שאנחנו רואים את הלאומיות המתגלה עכשיו בעולם. סיגים אלו עצמם גורמים גם לירידה בתודעה הלאומית הפשוטה, והיא ממירה את עצמה במושג חדש 'ישראליות'. אבל יותר מכך – מתגלה שזה אומר החיים הטבעיים של כנסת ישראל. היחוד העליון מגלה כי אין מצב של 'בכח' ו'בפועל', ויש פער ביניהם, אלא כנסת ישראל עצמה מתרחבת ומגלה ש'לשעבר תורה נתתי לכם לעתיד חיים אני נותן לכם'. זוהי השתוות הרצון, ולכן אין פער באופן שיש כשרון לתקן לחלוטין את חטא העגל ואת חטא עץ הדעת. מבחינה מוסרית אותה תשתית של חסידות נובעת מעמקים של תביעה של תחיית המתים. כל שלב במדינה הוא שלב בו נחשפת תשתית עשירה יותר של חסידות, וקדושה. כך כותב הרב קוק (אורות ישראל א' ט'): זִוּוּגָא שְׁלִים דִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּקֻדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא – הַיְנוּ הִשְׁתַּוּוּת הָרָצוֹן שֶׁמִּתְגַּלֶּה בָּאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, בִּיסוֹד נִשְׁמָתָהּ, עִם הִתְגַּלּוּת הַנְּטִיָּה הָאֱלֹהִית בִּיסוֹד הַהֲוָיָה בִּכְלָלָהּ. וְכָל שֶׁיּוֹצֵא יוֹתֵר אֶל הַפּעַל הִתְגַּלּוּת כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, וְשִׁוּוּיָהּ אֶל הָאוֹר הָאֱלֹהִי שֶׁל חֵפֶץ שְׁלֵמוּת הַהֲוָיָה, כֵּן הַהַתְאָמָה יוֹתֵר נִפְלָאָה. וְכָל פְּעֻלָּה טוֹבָה שֶׁנַּעֲשֵׂית מִכּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מַכְשֶׁרֶת אֶת הַיָּחִיד וְאֶת הַכְּלָל לְהִתְנַשֵּׂא אֶל הַהַתְאָמָה הָעֶלְיוֹנָה הַזּאת, וְהִתְנַשְּׂאוּת הַהַתְאָמָה מַכְשֶׁרֶת יוֹתֵר אֶת הַגִּלּוּי שֶׁל הַנְּטִיָּה הָאֱלֹהִית בִּכְלַל הַהֲוָיָה וְשִׁכְלוּל שְׁלֵמוּתָהּ, וְנוֹתֶנֶת עז לֵאלֹהִים.

וּבַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יֵשׁ שׁוּם הֶפְרֵשׁ בֵּין הַנְּטִיָּה שֶׁמִּתְגַּלָּה עַל-יְדֵי הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים בִּכְלַל הַהֲוָיָה לְמַה שֶּׁהוּא מֻשָּׂג בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה. וּלְשֵׁם זֶה אָנוּ שׁוֹאֲפִים בְּכָל פְּעָלֵינוּ: יִחוּד קֻדְשָׁא- בְּרִיךְ-הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ, וּמִתְלַבְּשִׁים אָנוּ אַהֲבָה עַל-יְדֵי הַנְּטִיָּה הַקוֹסְמִית בִּכְלָלוּת הַהֲוָיָה, שֶׁהַיִּרְאָה בְּטֵלָה בָּהּ לְגַבֵּי הָאַהֲבָה, כִּי כְּלָלוּת הַהֲוָיָה רְחוֹקָה הִיא מִשִּׁנּוּיִים לְרָעָה, רַק "עז וְחֶדְוָה בִּמְקמוֹ", וּמִצַּד כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ מִתְלַבְּשִׁים גַּם-כֵּן יִרְאָה, שֶׁלּא יִסָּתֵם הָאוֹר מִמֶּנָּה, וּבְהִתְנַשְּׂאֵנוּ לִיסוֹד הַיִּחוּד הִנְנוּ מִתְמַלְּאִים אַהֲבָה וְיִרְאָה בְּחוֹבֶרֶת אַחַת, וְהַכּחַ הַנֶּעֱלָם הַחוֹדֵר בִּפְנִימִיּוּת הַהֲוָיָה וּבְכָל הַנְּשָׁמוֹת, הָעוֹלֶה לְמַעֲלַת כָּל הַמְּגַמּוֹת, פּוֹעֵל עָלֵינוּ בְּאוֹר אַחְדוּתוֹ, בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. 

זִוּוּגָא שְׁלִים דִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּקֻדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא – הַיְנוּ הִשְׁתַּוּוּת הָרָצוֹן שֶׁמִּתְגַּלֶּה בָּאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, בִּיסוֹד נִשְׁמָתָהּ, עִם הִתְגַּלּוּת הַנְּטִיָּה הָאֱלֹהִית בִּיסוֹד הַהֲוָיָה בִּכְלָלָהּ. השתוות הרצון פירושה ההתאמה המוחלטת. לא המדרגה שתיארנו קודם של נטיה אלוקית העומדת למעלה מהנטיה הרוחנית הלאומית, אלא זווגא שלים. לכן בארץ ישראל ה'לשם יחוד' מבטא משהו אחר לחלוטין. קמה מדינת ישראל יש יחוד עליון ללא גבול. אם הגלות משולה לטומאת נידה (אורות ארץ ישראל ג') הרי שבארץ ישראל נטהרים ממנה. (יש אולי מצבים של טומאת לידה ושל דמי טוהר בדרך אל המקדש, אבל הצד העליון מתחיל להתגלות)  וְכָל שֶׁיּוֹצֵא יוֹתֵר אֶל הַפּעַל הִתְגַּלּוּת כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, כלומר דרך הנטיה הלאומית המעשית וְשִׁוּוּיָהּ אֶל הָאוֹר הָאֱלֹהִי שֶׁל חֵפֶץ שְׁלֵמוּת הַהֲוָיָה, כֵּן הַהַתְאָמָה יוֹתֵר נִפְלָאָה. וְכָל פְּעֻלָּה טוֹבָה שֶׁנַּעֲשֵׂית מִכּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מַכְשֶׁרֶת אֶת הַיָּחִיד וְאֶת הַכְּלָל לְהִתְנַשֵּׂא אֶל הַהַתְאָמָה הָעֶלְיוֹנָה הַזּאת, וְהִתְנַשְּׂאוּת הַהַתְאָמָה מַכְשֶׁרֶת יוֹתֵר אֶת הַגִּלּוּי שֶׁל הַנְּטִיָּה הָאֱלֹהִית בִּכְלַל הַהֲוָיָה וְשִׁכְלוּל שְׁלֵמוּתָהּ, וְנוֹתֶנֶת עז לֵאלֹהִים.

וּבַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא יֵשׁ שׁוּם הֶפְרֵשׁ בֵּין הַנְּטִיָּה שֶׁמִּתְגַּלָּה עַל-יְדֵי הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים בִּכְלַל הַהֲוָיָה לְמַה שֶּׁהוּא מֻשָּׂג בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה. מתברר שהכל כלול בתוך כנסת ישראל עצמה 'חיים אני נותן לכם', ולכן אפשר לעבוד 'עבודת ד' וישראל עמו' ואין זו ע"ז בשיתוף חלילה. היחוד מגלה שאלו שני צדדים של תוכן אחד. וברמה עליונה יותר מאמת ואמונה, ואפילו מהמעיין שלהם. מתעלים אנו למקור של המעיין עצמו.   וּלְשֵׁם זֶה אָנוּ שׁוֹאֲפִים בְּכָל פְּעָלֵינוּ: יִחוּד קֻדְשָׁא- בְּרִיךְ-הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ, וּמִתְלַבְּשִׁים אָנוּ אַהֲבָה עַל-יְדֵי הַנְּטִיָּה הַקוֹסְמִית בִּכְלָלוּת הַהֲוָיָה, שֶׁהַיִּרְאָה בְּטֵלָה בָּהּ לְגַבֵּי הָאַהֲבָה, כִּי כְּלָלוּת הַהֲוָיָה רְחוֹקָה הִיא מִשִּׁנּוּיִים לְרָעָה, רַק "עז וְחֶדְוָה בִּמְקמוֹ", וּמִצַּד כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ מִתְלַבְּשִׁים גַּם-כֵּן יִרְאָה, שֶׁלּא יִסָּתֵם הָאוֹר מִמֶּנָּה, וּבְהִתְנַשְּׂאֵנוּ לִיסוֹד הַיִּחוּד הִנְנוּ מִתְמַלְּאִים אַהֲבָה וְיִרְאָה בְּחוֹבֶרֶת אַחַת, לכן אנו מוסיפים 'בדחילו ורחימו'. כאן מתחילה להתברר סוגיה נוספת – מה השינוי בעבודת המידות שלנו.  וְהַכּחַ הַנֶּעֱלָם הַחוֹדֵר בִּפְנִימִיּוּת הַהֲוָיָה אותיות השם ב"ה וּבְכָל הַנְּשָׁמוֹת, הָעוֹלֶה לְמַעֲלַת כָּל הַמְּגַמּוֹת, פּוֹעֵל עָלֵינוּ בְּאוֹר אַחְדוּתוֹ, בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל.

ראינו ארבעה שינויים בדעת אלוקים: הנטיה הלאומית המעשית מגלה שהעולם יכול להתרחב ולהיעמד ביחס ישר אל ההנהגה האלוקית העליונה. הנשמה מגלה שתנועתה היא כלפי מטה. מתברר שיש אחדות מוחלטת בין כנסת ישראל לרבונו של עולם. ומתברר שאחדות זו מרחיבה את כנסת ישראל עצמה לזיווגא שלים. מצב זה יוצר העברת מרכז הכובד מהבחירה המעשית הפרטית של היחידים אל הסגולה, מה שמכריח עין טובה על המציאות. הקשבה לתשתית והנהרה מתוכה של התוכן הגלוי. לימוד זכות שאינו רק בא ומגדיר אותנו כסוד של שוגגים, אלא לימוד זכות המגלה תוכן של חיים גדולים המחפשים נתיב להתגלות. מתוך זה התורה והמצוות מקבלות ערך חיוני יותר, גדול יותר. ועבודת המידות עצמה משתנה. קודם כל האהבה עומדת במרכז. האהבה היא הצורה בה אנו מתקשרים לנטיה הרוחנית הפנימית של האומה. הנטיה הלאומית המעשית מתגלה ביראה – אבל יראת הרוממות, וכפי שנראה שהיא מתנסחת כאן – יראה שהאהבה לא תיפסק, יראה הסוללת דרכים לאהבה להתגלות גם בעולם מוגבל יותר. זו שפת האמונה שהיא העומק של החיים הלאומיים, מה שמתגלה באופן הפשוט ברצון החיים ובוודאות החיים.

אז אורה של הנשמה עצמה מתגברת, והיא עולה מעבר לקנה המידה של העולם. במצב הגלותי יש חתירה כלפי מעלה, יש תחושת חנק מהעולם, אבל זה יותר נתפס כ'מקרה' ולא ב'עצם', אך דווקא אותה דבקות חופשית המתגלה בצורה שלמה ככל שהגאולה מתקדמת, היא יוצרת מצב של היאחזות בגאות ד', 'על ישראל גאוותו'. כלומר להיות אחוז בגאות ד', ב'הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו', באותה רמה עליונה העומדת למעלה ממלאכים, כלומר למעלה ממגמות המתגלות להרים את העולם, אלא התוכן של כנסת ישראל היא פריצה לעולם הזה מתוך האור הבלתי גבולי. זהו היחוד העליון. לכן המידה העליונה ביותר והחיונית ביותר היא מידת הענווה, שהרב צבי יהודה קוק בשיחותיו מתאר שדווקא דוד המלך הוא שיא השיאים של הענווה, בשלילת כל אישיות 'ואני תולעת ולא איש'.  כך כתוב בשמונה קבצים (ג' קכב'): מחלה היא זאת ממחלות הנפש, שכשמציירים את האמונה העליונה בניסים ונפלאות, בשידוד הטבע וחוקיו, פג העז הטבעי, והאדם נעשה חלש ומרוטט, וכ"ז בא מפני שהוא רואה בהנס את השליליות של הטבע, ובהטבע הוא רואה את החיוב של היש והכח המצוי. אבל השקפה זו גסה היא, שטחית ומרוקבת מתוכה. הניסים באו להרבות את עז החיים וההויה בהזכרתם, מקור האומץ מתגלה ברב הוד גבורתו, ותוכן הנסים בהיותו קשור באמונה מלאה אדירות נשמה, מוסיף הוא ציורי אומץ וגבורה עליונה, באשר עדים הם הניסים והנפלאות על עזוז היד החזקה המלאה את כל היקום. תנו עז לאלהים, על ישראל גאוותו"

הגאווה היא המדרגה העליונה של אחדות הנס והטבע, כלומר הנס מגלה שהעולם רחב הרבה יותר ממה שהוא תופס את עצמו. הנס מגלה לעולם מה הוא באמת, מעביר את מרכז הכובד של העולם מתודעתו העצמית לעצם מציאותו. מעבר זה נעשה על ידי מה שבעם ישראל עברנו לממד זה. אתמול ראינו שזה עומק הזכרון ומסירות הנפש של הדור הזה, וכך מתגלה הנס דרך הגבורה כמו שמתואר במאמר 'לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו'. מוסיף הרב קוק (קובץ ו' רעג'): אותה הארה של הנהגת העולם, המטהרת את הנשמות מיסודן, ועוקרת את כל הטומאה והעבודה זרה מן העולם, כשאנו מכוונים אליה, הננו נושאים עין לד' אלהי ישראל, הקב"ה, מצד הענינים האידיאליים המקוריים ופעולותיהם השרשיות. ומצד עצם הופעת הפעולה, הרינו באים לשם ד' מלך ישראל, מלכות שמים, כנסת ישראל. והפעולה הממשית וכל דרכיה, תמיד מתקשרים באידיאלים המקוריים. והופעת הטהרה של הנשמות, רצונם הטוב, והמעשים הטובים השכליים הטהורים וכל הזרחותיהם, מוסיפים התעלות המעשית, ומיחדים את הפעולה הכללית עם האידיאל המקורי שלה. וביעור  רוח הטומאה הולך וגובר, ורוח הקדושה וטהרת החיים וההויה הולכת ומתעלה. תנו עז לאלהים, על ישראל גאותו ועזו בשחקים. וכן בקובץ ח' רכ': ההכרה וההרגשה הישראלית היא שכל מה שהוא יותר אלהי, הוא יותר חי, וכל מה שהאדם הוא יותר מקושר באלהות בכל דרכיו, בכל מעשיו, בכל תנועותיו ובכל הליכות חייו, החיים שלו הם יותר רוויים מטל חיים, והעז וההדר והחוסן והחיל מפעם בהם בכל תוקף. וזה הדין אינו רק בדין האדם הפרטי בישראל, כ"א ביותר הוא מתיחש לתחיית האומה בחיי הכלל, שכל מה שהיא הנה יותר אלהית ויותר מקושרה בקדושה גלויה ומופעת ממקור הקודש האלהי, הרי היא עומדת להיות מתגברת, פורחת ומתעלה בהוד וגאון, באומץ ורב אונים. תנו עז לאלהים על ישראל גאותו . גאות ד' היא התוכן של הגאולה, גאות ד' כפי שמשתקפת בכנסת ישראל. היחוד השלם הוא ההתעלות של כנסת ישראל למדרגה כזו שטבע חייה הוא גאות ד', 'על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים'. באמת באופן נסתר הקב"ה מוליך אותנו את כל הגלות כדי להגיע למדרגה זו. לא במובן הפשוט 'מפני חטאינו גלינו מארצנו', כביכול באנו לתקן את החטאים. סיבת החטאים היא כי לא הכרנו את גדלנו, כי לא התנשאנו –ואולי לא היה אפשר לנו – להתנשא לגאות ד'. יכול להיות שהיינו צריכים לפתח סבלנות נוראה כדי להתעלות לאט לאט למדרגה זו, אבל חוסר הסבלנות היא המיה למדרגה העליונה הזו. הגלות פניה כלפי העתיד – להכשיר בתוכנו, דרך תעופת הרוח, דרך עולם הבז לטבע, כי הוא רואה מדרגה עליונה אלוקית העומדת למעלה מכל עולם ועריכו. כשנוסח זה 'עולה' לארץ ישראל, הוא מתברר כעליה של כנסת ישראל עצמה למדרגה העליונה הזו. (עולת ראיה א' עמ' ריד' בהוצאה ישנה): תנו עז לאלהים על ישראל גאותו, ועזו בשחקים. רוח עז ועצמה ראוי להיות ממלא את כל בתי נפשנו, בעת אשר אנחנו שמים אל לבנו את המגמות הגדולות, מלאות האון, ההולכות ומתמלאות בשטף המפעל הגדול של מעשה ד' בכל מערכי הבריאה כולה. זו מתגלה ומתבררת על ידי הנטיה הלאומית המעשית. אך בבד בבד עם עוז ד' אנו מבקשים את פניו תמיד, את הזכרון העליון העומד בטהרתו למעלה מכל סיבוכי החיים. הזכרון בצורתו החיובית מתגלה בגאווה. ולכן ממשיך הרב קוק: אמנם יחד עם העז הזה, המורגש בכל היקום בעמדתו וסדורו, בחוקיו האיתנים ובתולדותיו הנפלאות, הלא גאות ד' היא זורחת בעולם מישראל, ממפלאותיו הרבים אשר כונן בעם זו יצר לו, בתולדתו וקיומו, בכל עלילותיו ומהלכיו, בשיא גבהו ובשפל ירידתו, בתקוותיו וצפיתו המלאה חזון פלאי פלאים. זה התכן המראה בעולם את גאות ד'. ומתוך המבחן הזה, טל הגאוה והגדולה האלהית, הננו שבים, ע"י כח זה של אספקלרית הקדש של כנסת ישראל, להכיר לא רק את העז הגלוי במכמני הטבע, שאפשר להם להיות נסקרים בעזרת החושים,וההגיון האנושי, אלא הננו עולים לספירות העליונות, לגנזי שחקים, ששם חביון העז, ושם כל התכונה הכללית של מערכי ההויה, מסבותיה ומגמותיה, צפויה היא ונערכת. תנו עז לאלהים, על ישראל גאותו ועזו בשחקים

גאות ד' היא התוכן של הגאולה, כלומר יכולת העמדה של עולם החי מתוך עומק אחדות הנס והטבע, החי את היחס לחופש האלוקי. בשביל עמדה עליונה זו, אנו מתמלאים ענווה, 'ממעטים עצמנו' כפי שמובא באורות (ישראל ג' ד').

כְּשֶׁהָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁהַנְּשָׁמָה מַרְגֶּשֶׁת אוֹתוֹ בְּכָל חוּשֶׁיהָ הָרוּחָנִיִּים בִּכְלָלוּתָהּ  שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, בְּעֶצֶם גָּבְהוֹ וְתֹקֶף זָהֳרוֹ, עוֹלֶה לִמְרוֹמֵי עֶלְיוֹנִיּוּתוֹ וּמִתְרַחֵב לְכָל מֶרְחֲבֵי פְּעֻלּוֹתָיו בַּמְּצִיאוּת, בָּאָדָם וּבָעוֹלָם, כְּנֶסֶת- יִשְׂרָאֵל מִתְרוֹמֶמֶת עַל יָדוֹ, וּמִתְחַבֶּרֶת בְּחִבּוּר אַהֲבָה וְזהַר, מְלֵא חַיִּים חָכְמָה חֶסֶד וּגְבוּרָה נֵצַח וָהוֹד, וּמִתְעַטֶּרֶת בָּאֱלֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה בְּכָל הַהֲוָיָה, שֶׁכְּנֶסֶת- יִשְׂרָאֵל מִתְגַּלָּה אָז כְּנוֹשֵׂא הַמְקַבֵּל אֶת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן, הַבָּא מִמָּקוֹר יוֹתֵר נַעֲרָץ וְיוֹתֵר עָשִׁיר וּמְמֻלָּא אוֹר אֵין- סוֹף לְכָבוֹד וְלִשְׁלֵמוּת. ה'שמים' גדלים, ואותו איחוד עליון שבין הנטיה האלוקית שבעולם לכנסת ישראל, שהתעלו למדרגת 'אישי' ממדרגת 'בעלי', מגלים את המקור העליון של גאות ד'.  וְקִשּׁוּר זֶה כְּפִי גָּדְלוֹ חוֹזֵר וּמַשְׁפִּיעַ הֶאָרוֹת עֶלְיוֹנוֹת בְּכָל הַנְּשָׁמוֹת הַפְּרָטִיּוֹת שֶׁל כָּל הַיְקוּם, וּבְדֶרֶךְ הַרְגָּשָׁה בְּטוּחָה לְנִשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקֵי עוֹלָם, הַמְשֻׁתָּפִים בְּעֶצֶם הֲוָיָתָם בְּשִׂמְחַת ד' בְּמַעֲשָׂיו.

כְּדֵי לִהְיוֹת מוּכָן לִקְלִיטַת אוֹר נַעֲלֶה זֶה, הַמָּלֵא שְׁלַל גְּדֻלָּה אֱלֹהִית מְרֻבַּת צְבָעִים וּגְוָנִים מַרְהִיבִים, אַדִּירִים וְנִצְחִיִּים, צָרִיךְ רוּחַ עֲנָוָה תְּמִימָה בְּעֶצֶם טָהֳרָתָהּ, עֲנָוָה טְהוֹרָה הַמַּצְרִיכָה עז וּמוֹסִיפָה כָּבוֹד וְחֵפֶץ חֶסֶד כְּלָלִי לְכָל הַיְקוּם, הַמְחֻבֶּרֶת עִם הַכָּרַת אֱמֶת עַל-דְּבַר הַשְּׁלֵמוּת הַמֻּחְלֶטֶת וְעַל-דְּבַר הַיַּחַשׂ שֶׁל הָאָדָם אֵלֶיהָ, שֶׁעַל יָדָהּ הוּא מִתְמַלֵּא צִמָּאוֹן לֵאלֹהִים וְרִנְנַת-קדֶשׁ רַעֲנַנָּה וְנֶעֱלָסָה. זו התביעה הגדולה –מידת הענווה. להשתחרר מכל גדר. לכן חז"ל מלמדים אותנו את סיפורו של הלל העניו מול חצופי השעה, ועקבתא דמשיחא. הענווה מסוגלת להאיר גם בתוך עומק החוצפה את אור גאות ד'. כדי להיות אחוז במדרגה זו צריכים לחזור ולשנן את החיוניות של האמון בעצמנו, בכל אחד, בגדלנו, בגדלותה שלכנסת ישראל. (אורות ישראל ו' ח'): קַטְנוּת הָאֱמוּנָה וְרִחוּקוֹ שֶׁל אָדָם מִן הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה בָּא מִתּוֹךְ שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לְרוֹמֵם אֶת עֵרֶךְ עַצְמוֹ, עַד שֶׁיִּקָּבַע בְּלִבּוֹ הָרַעְיוֹן הַגָּדוֹל אֵיךְ שֶׁגְּדֻלָּה אֱלֹהִית רְאוּיָה לוֹ. הַגְּדֻלָּה הָעֶלְיוֹנָה, הַמַּסְעֶרֶת אֶת כָּל רַעְיוֹן מֻגְבָּל, אֲשֶׁר לְהַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלֹהִית, הִיא בְּאִיּוּמָהּ הַנּוֹרָא מְגָרֶשֶׁת אֶת רוּחַ הָאָדָם מִגְּבוּלָהּ, כָּל זְמַן שֶׁלּא יְרוֹמַם וְיִנָּשֵׂא, בְּמַחֲשָׁבוֹת שֶׁל קדֶשׁ וּבְאָרְחוֹת חַיִּים שֶׁל טהַר, לָחוּשׁ בְּעַצְמוֹ אֶת הַתְאָמָתוֹ אֶל גְּדֻלָּה זוֹ. התחושה הזו אינה מושגת בעולם המחשבה המוגבל, זה כבר מתקרב למדרגת השתיקה העליונה.

וּבְיִחוּד הַדָּבָר נוֹגֵעַ לְיִשְׂרָאֵל. קִרְבַת-הָאֱלֹהִים הַלְּאֻמִּית צְרִיכָה אֱמוּנָה גְּדוֹלָה שֶׁל גֵּאוּת לְאֻמִּית בְּמִדָּה רוֹמֵמָה כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁיִּקָּבַע בַּלֵּב הָרַעְיוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַהִתְגַּלּוּת הַלְּאֻמִּית רְאוּיָה לָהּ. אָמְנָם גֵּאוּת קדֶשׁ זוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִיא עֲדוּיָה בְּגָאוֹן כָּךְ הִיא שְׁבוּצָה בַּעֲנָוָה גְּדוֹלָה, וְהָעֲנָוָה הָאֱלֹהִית, הַבָּאָה מִתּוֹךְ הַגְּדֻלָּה, וּמִתְחַבֶּרֶת עִמָּהּ, הִיא מוֹפִיעָה עַל הָאפִי הַנִּשְׁמָתִי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, וֶאֱמוּנָתָהּ בְּקִרְבָתָהּ אֶל אֵל-עוֹלָם קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֵין חֵקֶר לִגְדֻלָּתוֹ, מִשְׁתָּרֶשֶׁת בְּתוֹךְ מַעֲמַקֵּי נִשְׁמָתָהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת, מִתְעַלָּה, מִשְׁתַּחְרֶרֶת, וּמַתְכִּינָה עַצְמָהּ לִגְאֻלָּה שְׁלֵמָה.

 יום העצמאות הוא היום שבו התחדשה לא רק תודעה לאומית, אלא בבת אחת מציאות של גוף לאומי, מלכות, המתגלה בארץ. אבל כדי להאיר את הנשמה צריך תודעה. המידות המיוחדות האלה של האהבה, האמונה, היראה והענווה, בצורה בה הן נתפסות, מגבירות את היכולת להקשיב למה שמתרחש בנשמה. אבל שינוי זה כדי שיהיה נוכח, הוא נצרך לתודעה, והפעם לא מספיק רק תודעה של צדיקים כמו בגלות, בהיות הכלים שבורים, אלא צריך תודעת עם. כמובן שיהיו רמות שונות של תודעה, אבל כאן מדובר על תודעת עם.

היות והגאולה תמיד באה בהיסח הדעת, במובן הזה שהיא תפסה אותנו לא מוכנים, ממלאה החוצפה את התפקיד של התביעה מהתודעה להתעלות, והחוצפה מתגלה כתובעת את האמונה – כלומר לבנות את הכלים הלאומיים, את האהבה, כלומר לבנות רוח הפונה כלפי מטה, ואת הענווה, כלומר אומר דבקות המתעלה למעלה מכל גבולות העולם. היסוד של החוצפה מגיע בגלל שאיננו מצליחים לבנות נכון את המשקל המדויק שבין הנשמה לגוף, איננו מצליחים 'להחיות מתים'. הרב קוק מתאר שלוש רמות שונות של חוצפה. חוצפה הבאה לבנות את הכלים, כלומר לעורר מחדש את הנטיה הלאומית המעשית. החוצפה מתקוממת כנגד הלבוש של הקדושה השונאת את הטבע, ותובעת במקביל לאפשרות של נטיה לאומית לפתח נטיה רוחנית המשנה את נתיבה ומתמלאת אהבה. מצב הביניים מאפשר לנטיה הלאומית המעשית לגלות את עומק האמונה הטבוע בה, את עומק התאמתה הטבעית מצד עצמה לחפץ ד', ואת יכולתה לבחור ולומר 'אישי'. הרמה השלישית היא הרמה העליונה התובעת את הופעת גאות ד'. הרמה הראשונה מתוארת באורות ישראל (ו' ד'): מִפְּנֵי הַנְּטִיָּה הַחָמְרִית הַיְתֵרָה, שֶׁאִבְּדָה אֶת שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל לְעֻמַּת הַנְּטִיָּה הָרוּחָנִית, הוֹלְכִים עַמִּים וְכָלִים. בְּיִשְׂרָאֵל שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל חָקוּק בְּעֶצֶם טִבְעוֹ. אָמְנָם זֶהוּ רַק לְעִנְיָן שֶׁלּא תִּשָּׁאֵר מַחֲלַת הַנְּטִיָּה הַיְתֵרָה קְבוּעָה בְּאפֶן שֶׁאֵין לָהּ רְפוּאָה, אֲבָל פְּגִיעָה מִפְּנֵי הַנְּטִיָּה הַיְתֵרָה פּוֹגַעַת בְּיִשְׂרָאֵל, וְעוֹד בְּיוֹתֵר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת, מִפְּנֵי חֲרִיפוּת הָאפִי שֶׁלּוֹ. הָאֱלִילִיּוּת, שֶׁפָּגְעָה בָּנוּ כָּל יְמֵי הַתְּקוּפָה הָאֲרֻכָּה שֶׁעַד חֻרְבַּן הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן, הָיְתָה תּוֹלָדָה מִנְּטִיָּה חָמְרִית יְתֵרָה, וְהִיא קָבְעָה גַּם-כֵּן אֶת תּוֹלְדוֹתֶיהָ בָּאֻמָּה בְּאפֶן הַמְחוֹלֵל מִדּוֹת נִשְׁחָתוֹת רַבּוֹת. בִּזְמַן הַבַּיִת הַשֵּׁנִי, שֶׁהָאֱלִילִיּוּת נֶחְלְשָׁה, יָצְאָה הַפְּגִיעָה הַזּאת לְהִגָּלוֹת בְּצוּרָתָהּ שֶׁל שִׂנְאַת חִנָּם, שֶׁלּא הָיְתָה שׁוּם תְּרוּפָה לַמַּחֲלָה כִּי-אִם עַל-יְדֵי שְׁבִירַת הָאֻמָּה, בְּאפֶן שֶׁלּא יִהְיֶה לָהּ יָמִים רַבִּים מַה לַּעֲשׂוֹת בְּעִנְיָנִים חָמְרִיִּים בִּכְלָלוּתָהּ, וְנִשְׁאֲרָה פְּנִיַּת הָאֻמָּה כֻּלָּהּ, בְּכָל יְמֵי הַגּוֹלָה הָאֲרֻכָּה, רַק לִדְבָרִים נִשְׂגָּבִים וְנֶאֱצָלִים.

אָמְנָם הַנְּטִיָּה הַיְתֵרָה הַיּוֹצֵאת-מֵהַשִּׁוּוּי אֶל הָרוּחָנִיּוּת גַּם-כֵּן מַזִּיקָה הַרְבֵּה, עַד שֶׁהִיא מְאַבֶּדֶת אֶת הַהוֹד הָאֲמִתִּי מֵהָרוּחָנִיּוּת עַצְמָהּ, וּמִכָּל-מָקוֹם בְּתוֹר רְפוּאָה לִנְטִיָּה חָמְרִית מֻפְלֶגֶת מְשַׁמֶּשֶׁת הִיא בְּכָל אפֶן. עַל-כֵּן אַף-עַל-פִּי שֶׁהַיְחִידִים נָטוּ לְחָמְרִיּוּתָם, כְּפִי מִדַּת הֶכְרַח הַחַיִּים וְתַאֲווֹתֵיהֶם, מִכָּל-מָקוֹם הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לֹא הָיָה לָהּ שׁוּם עֵסֶק חָמְרִי מֵאָז גָּלוּתָהּ. וְהִנֵּה עַתָּה בְּעֵת הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית הִיא לָנוּ הָאוֹת שֶׁכְּבָר נִתְרַפְּאָה הַמַּחֲלָה הַכְּלָלִית, בְּאפֶן שֶׁכְּבָר נִתְּנָה רְשׁוּת לָאֻמָּה לִהְיוֹת לָהּ שִׂיחַ בְּעִנְיָנִים חָמְרִיִּים בִּכְלָלוּתָהּ. הַנְּטִיָּה הָרִאשׁוֹנָה מֵהַהַפְלָגָה הָרוּחָנִית אֶל הַחָמְרִית מֻכְרַחַת לִהְיוֹת בְּהַפְרָזָה קְצָת לַצַּד הָאַחֲרוֹן, וְזֶהוּ מְקוֹר חֻצְפָּא שֶׁל עִקְבָא דִּמְשִׁיחָא. מִכָּל-מָקוֹם לֹא יֶאֱרַךְ הַזְּמַן שֶׁל הַנְּטִיָּה הַקִּיצוֹנִית הַזּאת, כֵּיוָן שֶׁבִּיסוֹד הָאֻמָּה מֻנָּח שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל. עַל-כֵּן אַךְ יָנוּחַ הַסַּעַר וְיֵלְכוּ הָעִנְיָנִים לְצַד מַעְלָה וְהַמִּשְׁקָל הָרָאוּי. בַּעֲלֵי הַהַשְׁפָּעָה צְרִיכִים לִמְצא אֶת הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, שֶׁיֵּשׁ בַּנְּטִיָּה הַחָמְרִית, וְאֶת מַטְּרָתָהּ הַפְּנִימִית, וּכְפִי מַה שֶּׁיְּגַלּוּ זֶה בָּרַבִּים כֵּן תִּתְרַפֵּא מַחֲלַת הַחֻצְפָּא וּתְאַבֵּד אֶת סִימָנֶיהָ הָרָעִים, וְתִתְעוֹרֵר הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לִמְצִיאוּתָהּ הַטִּבְעִית, וְיִגָּלֶה עָלֶיהָ הֲדַר נִשְׁמָתָהּ.

במקומות נוספים מפרט הרב קוק את התגלות החוצפה כבאה לבנות את שלושת הרמות האלה, למשל באורות התחיה (לט'):

הַחֻצְפָּא שֶׁל עִקְבְתָא-דִּמְשִׁיחָא  הִיא מִעוּט אוֹר לְשֵׁם תִּקּוּן הַכֵּלִים, וְאֵינָהּ דּוֹמָה כְּלָל לִמְארָעוֹת שֶׁל עֲבַרְיָנוּת אֲחֵרִים שֶׁהֵם הָיוּ לְקוּתוֹת גְּמוּרוֹת, בְּדֶרֶךְ הֲרִיסָה. אָמְנָם יֶשְׁנָם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה הַזֶּה שֶׁל בַּעֲלֵי הַחֻצְפָּא גַּם זִיקִין שֶׁהֵם מֻכְרָחִים לְהִדָּעֵךְ לְגַמְרֵי, וּדְעִיכָה זוֹ תָּבוֹא עַל-יְדֵי הֶאָרָה גְּדוֹלָה שֶׁל אוֹר תּוֹרָה מִגְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה, עַל-יְדֵי הוֹפָעַת צַדִּיקִים גְּדוֹלִים מְאד, "אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח, נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ". בְּלֹא הַחֻצְפָּא דְּעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְבָאֵר רָזֵי תּוֹרָה בְּגִלּוּי גָּמוּר, רַק עַל-יְדֵי הִתְעַבּוּת הַהַרְגָּשׁוֹת שֶׁעַל-יְדֵי הַחֻצְפָּא, יִהְיֶה אֶפְשָׁר לְקַבֵּל הֶאָרוֹת שִׂכְלִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת מְאד, וְסוֹף סוֹף שֶׁהַכּל יָשׁוּב לְתִקּוּן גָּמוּר.

כאן מתנסחת הרמה הראשונה- מיעוט אור לשם תיקון הכלים. כלומר התודעה הקודמת לא הצליחה להכשיר מתוכה את התביעה לגוף לאומי. אותה קדושה המתנגדת לטבע, לא הצליחה ליצור מפנה, להעלות את תמציתה אל הקדושה שלמעלה ממנה, ולכן כשהשתנתה תשתית החיים, וזכינו ליכולת להקים גוף לאומי זה מופיע דרך חוצפה. אין כאן השלמה עם החוצפה, חלק מתפקיד בעלי הדיעה הוא לא רק להודיע את התמצית העליונה של החציפות, לא רק לבנות תודעה עליונה של אהבה המותאמת ומכוונת כלפי החציפות, אלא על ידי מחאה לפעמים להפריד את הסיגים מהחציפות ודרך זה להעלותה ולהשיב אותה לתמצית תביעתה. יש גם לפעמים 'נר רשעים ידעך'. זה דיון ברמה הראשונה. החוצפה ברמה השניה מתבררת באורות התחיה (מז'):

מִפְּנֵי שֶׁהַצִּיּוּר שֶׁל גְּדֻלַּת הָאוֹר הָאֱלֹהִי הוּא גָּדוֹל מְאד בִּפְנִימִיּוּת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל דּוֹר הָאַחֲרוֹן שֶׁל עִקְבָא דִּמְשִׁיחָא, בְּמִדָּה כָּזוֹ שֶׁאֵין לָהֶם עֲדַיִן הִסְתַּגְּלוּת אֵיךְ  לְהַנְהִיג אֶת הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים, עַל-פִּי גּדֶל עֶלְיוֹן כָּזֶה, מִתּוֹךְ כָּךְ בָּאָה הַכְּפִירָה וְאִתָּהּ הַדִּלְדּוּל הָרוּחָנִי הַדּוֹמֶה לְחֻרְבָּן, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדוֹרֵנוּ. אֲבָל דֶּרֶךְ הָרְפוּאָה הוּא רַק לְהַרְבּוֹת כֵּלִים, הַסְבָּרוֹת וְתָכְנִיּוֹת, הַמּוֹעִילִים לָסֹל דְּרָכִים וּמִטַּעַם זֶה בָּאָה גַּם-כֵּן הַדְּרִישָׁה הַגְּדוֹלָה לְחֵרוּת הָרוּחַ וְאִמּוּץ הַגּוּף, כִּי רַק רוּחַ חָזָק וְאַמִּיץ וְגוּף בָּרִיא וְאֵיתָן יוּכְלוּ לְהָכִיל בְּתוֹכָם בְּלִי זַעֲזוּעַ אֶת הַהֶאָרוֹת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנוֹת בִּשְׁבִיל הִסְתַּגְּלוּת מַעֲשִׂית עַל-פִּי הָאוֹרוֹת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנוֹת, וְלַעֲמד בְּמַעֲמַד הָאֵיתָנִיּוּת הָרָאוּי לְחַיִּים פּוֹעֲלִים מְלֵאִים עז שֶׁל יְצִירָה, וּלְהַמְשִׁיךְ מִתּוֹכָן הַמְשָׁכוֹת שֶׁל אָרְחוֹת חַיִּים, מִתּוֹךְ צֵרוּף פְּנִימִי, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַהֲכָנוֹת דְּרוּשׁוֹת הֵן לַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה, הָעוֹמֶדֶת אַחַר כָּתְלֵנוּ.

כאן מתנסחת החוצפה כמעוררת את מה שעומד אחר כתלנו, את התודעה רוחנית, הכלים יוצרים מצב בו ניתן לספוג תודעה רוחנית מפותחת יותר. שם בפרק נא' מתגלה החוצפה כתובעת את האחיזה בגאות ד', אלו החצופים של הלל. הם לא מתבטאים בשפה כזו, וצריך לחדור עמוק לעומק העומקים של תביעתם ונשמתם, להגדיל את שאלתם, 'שאלה גדולה שאלת'.   

הַסִּיגִים שֶׁבַּהֲבָנַת הָאֱלֹהוּת, הַיִּרְאָה, הָאֱמוּנָה, וְכָל הַתָּלוּי בָּהֶן, כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָאֻמָּה צְרִיכָה לְתַקֵּן אֶת דַּרְכֵי חַיֶּיהָ הַמַּעֲשִׂיִּים בִּכְלָלוּתָהּ אֵין הַהֶזֵּק שֶׁלָּהֶם נִכָּר. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁהַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית מֻכְרַחַת לָבוֹא, וּצְמִיחַת קֶרֶן יְשׁוּעָה בְּפעַל מֻכְרַחַת לְהִגָּלוֹת, מִיָּד הַסִּיגִים מְעַכְּבִים וְאִי- אֶפְשָׁר לָאֻמָּה שֶׁתִּתְאַגֵּד וְתַשִּׂיג בְּעמֶק חַיֶּיהָ אֶת סוֹד גְּבוּרָתָהּ וְצִיּוּרֵי סִדּוּרֶיהָ כִּי-אִם עַל-פִּי דֵּעוֹת מְזֻכָּכוֹת וּמַעֲשִׂים הַיּוֹצְאִים מִטָּהֳרָתָהּ שֶׁל דַּעַת ד' אֱמֶת, בַּבְּהִירוּת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה. זאת הִיא הַסִּבָּה, שֶׁכּחַ שְׁלִילִי גָּדוֹל מִתְעוֹרֵר בְּעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא, בְּחֻצְפָּה סַגִּיאָה, וּשְׁלִילָה זאת תְּבַעֵר אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא כֵּהֶה בְּהַמֻּשָּׂגִים הָאֱלֹהִיִּים וְהַתָּלוּי בָּהֶם בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה. אַף-עַל-פִּי שֶׁנּוֹרָא הַדָּבָר לִרְאוֹת שֶׁכַּמָּה עִנְיְנֵי אֱמֶת, מִדּוֹת טוֹבוֹת, וּמִצְווֹת וְחֻקִּים, הוֹלְכִים וְנִשְׁטָפִים וְנֶעֱקָרִים לִכְאוֹרָה, עַל-יְדֵי זֶרֶם הַשְּׁלִילָה, מִכָּל מָקוֹם סוֹף סוֹף הַכּל יִצְמַח בְּטָהֳרָה וּגְבוּרָה, בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, מִגַּרְעִין הָאֵיתָן, הַטָּהוֹר וְהַמְרוֹמָם, שֶׁכָּל שְׁלִילָה לֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו, וְאוֹרוֹ יִזְרַח בְּתוֹר אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן בִּגְדֻלָּה מֻפְלָאָה לְמַעְלָה מִכָּל צִיּוּר, שֶׁכּחוֹת דַּלִּים שֶׁל נְפָשׁוֹת עֲיֵפוֹת, עֲיֵפוּת חָמְרִית וְרוּחָנִית, שֶׁל גָּלוּת אֲרֻכָּה וְדִלְדּוּל, יְכוֹלִים לְצַיֵּר.

ויותר מכך בפיסקה הבאה(אורות ישראל ה' ה'):

לִהְיוֹת יוֹנֵק מִזִּיו הָאֱלֹהוּת, בְּמוּבָנָהּ הַטָּהוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁרוֹמְמוּת מַעֲלָתָהּ הִיא הָעֲנָוָה שֶׁל "תַּכְלִית הַיְדִיעָה שֶׁלּא נֵדַע", וְעִם כָּל זֶה, לַמְרוֹת מַה שֶּׁיְּדִיעָה זוֹ הִיא שְׁלִילִית, תִּהְיֶה הַנְּשָׁמָה מְלֵאָה וּמִתְמַלֵּאת תָּמִיד בְּכָל עֵת וְעוֹנָה צִיּוּרִים אֱלֹהִיִּים חֲדָשִׁים, מְעַדְּנִים וּמְרוֹמְמִים, – לָזֶה דָּרוּשׁ שֶׁיִּהְיוּ כָּל חוּגֵי הַהַרְגָּשׁוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת מַתְאִימִים אֶל הַיְנִיקָה שֶׁל הַחֶמְדָּה וְהָעֲרִיגָה הָאֱלֹהִית. וְלָזֶה אֵין דַּי בַּמַּעֲשִׂים הַפְּרָטִיִּים שֶׁיִּהְיוּ רְצוּיִים, וּמְשֻׁקָּלִים בְּשֶׁקֶל שֶׁל מוּסָר מֵאִיר וּמְתֻקָּן, כִּי-אִם גַּם שֶׁהָרְגָשׁוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, הַמִּתְרוֹצְצוֹת מֵאֲלֵיהֶן בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה, יִהְיוּ מְבֻנִּים עַל בְּסִיס הָאוֹר וְהַשְּׁלֵמוּת. וְדָבָר זֶה אִי-אֶפְשָׁר כִּי- אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה גַּם-כֵּן הָאֻמָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה הַיָּחִיד בָּא, כֻּלָּהּ מְיֻסֶּדֶת בְּרוּחָנִיּוּתָהּ עַל הַטּוֹב וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁאָז מַתְאִימוֹת הָרְגָשׁוֹת הַבָּאוֹת לָאָדָם מִצַּד לְאֻמִּיּוּתוֹ אֶל הָאוֹר הַטָּהוֹר שֶׁל הַמּוּסָר הַיְחִידִי הָעֶלְיוֹן. אֲבָל אִם הָאֻמָּה הִיא רְשָׁעָה בִּתְכוּנָתָהּ, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁהַיָּחִיד הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה יִהְיֶה כֻּלּוֹ בַּר וְטָהוֹר, כִּי הָרְגָשׁוֹת הַלְּאֻמִּיּוֹת מֻכְרָחוֹת לְהָטִיל בּוֹ אֶת זֻהֲמָתָן. לְהַדְרִיךְ נְפָשׁוֹת, שֶׁהֵן מְלֵאוֹת זֻהֲמָא וּנְטִיּוֹת רִשְׁעִיּוֹת, אִי-אֶפְשָׁר בְּאוֹר הַזִּיו הָאֱלֹהִי כִּי-אִם עַל-יְדֵי עִלּוּם גָּדוֹל, וְכָל שֶׁהָרִשְׁעָה יוֹתֵר שַׁלֶּטֶת כָּךְ הָעִלּוּם צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹתֵר מְעֻבֶּה.

הַיְרִידָה שֶׁלָּנוּ מִפְּנֵי הַחֵטְא גָּרְמָה גַּם בָּנוּ עֲבִיבוּת גְּדוֹלָה, שֶׁהַשְּׁלִילָה הַבָּאָה בְּעִקְבְתָא-דִּמְשִׁיחָא, וְעִמָּהּ הַחֻצְפָּה, הִיא מְכֻוֶּנֶת מִצַּד תַּכְסִיס הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹן לְטַהֵר אֶת הֶמְשֵׁךְ הַזִּיו הָעֶלְיוֹן מִכָּל סִיג שֶׁל צִיּוּרִים חִיּוּבִיִּים בְּתוֹךְ הָעַצְמִיּוּת הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, אֲבָל בְּתוֹכִיּוּת תְּכוּנָתֵנוּ נִמְצֵאת הַיְכלֶת לִחְיוֹת בְּאוֹר ד' הַבָּהִיר, וּלְהַמְשִׁיךְ עַל יָדוֹ הַדְרָכוֹת כּוֹלְלוֹת וּפְרָטִיּוֹת, עַל-יְדֵי הַלְבָּשׁוֹת יָפוֹת שֶׁאֵינָן פּוֹגְמוֹת אֶת הָאוֹר כִּי-אִם מְתַקְּנוֹת אוֹתוֹ לְמַרְאֵה עֵינַיִם.

אֲבָל בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, בְּמוּבַן הָאֻמּוֹת שֶׁבְּתוֹכוֹ, אֵין גַּם אֻמָּה אַחַת הַמֻּכְשֶׁרֶת לָזֶה. עַל-כֵּן מֻכְרָח הָעֲרָפֶל לְכַסּוֹת לְאֻמִּים

רַק כְּשֶׁנִּהְיֶה מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת, תָּשׁוּב לָאֱנוֹשִׁיּוּת הַסְּגֻלָּה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהַתַּמְצִית שֶׁלָּהּ תִּהְיֶה מְסֻגָּלָה לָאוֹר הָרוּחָנִי הַגָּנוּז בִּתְכוּנָתָהּ, וּמִמֵּילָא תִּתְרוֹמֵם כֻּלָּהּ וּבְגָאוֹן תַּכִּיר אֶת הָאשֶׁר שֶׁלָּהּ, בְּמַה שֶּׁזָּכְתָה שֶׁהַחֵלֶק הַיּוֹתֵר מֻכְשָׁר שֶׁבָּהּ יִהְיֶה מְמֻלָּא בָּאוֹר הָאֱלֹהִי הַזַּךְ, וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתוֹ תֵּדַע בִּכְלָלוּתָהּ אֵיךְ לְהִתְרוֹמֵם לְפִי מִדָּתָהּ.

במצב כזה אנו יכולים להבין שהדיון אינו צריך להתמקד במילים, בתוכן הגלוי כי אם בתביעות שהן עומדות לפעמים למעלה מיכולת האדם להביע ודווקא בגלל ההתאמה של כנסת ישראל לאלוקות אפשר להתבטא בלשון לאומית ולהביע יראת שמים גדולה יותר, כזו האחוזה בגאות ד'. (אורות ישראל ד' ז'): הָאַהֲבָה הָעֲדִינָה לְהַקִּנְיָנִים הָרוּחָנִיִּים שֶׁל הָאֻמָּה, אוֹמֶרֶת הִיא מַמָּשׁ מַה שֶּׁאוֹמֶרֶת יִרְאַת שָׁמַיִם הַפְּשׁוּטָה וְהָאֱמוּנָה הַתְּמִימָה, וְרַק חֶסְרוֹן הֲבָנָה יָבִיא לְהָאוֹמְרִים הַלָּלוּ, בַּעֲלֵי הַבִּטּוּי הַמְחֻלָּף, לַחְשׁב שֶׁהֵם מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה.

יֵשׁ שֶׁהַבִּטּוּי שֶׁל הוֹקָרַת הָאֻמָּה וְאַהֲבַת כְּבוֹדָהּ אוֹמֵר לוֹ יוֹתֵר יִרְאַת שָׁמַיִם וֶאֱמוּנָה, מִמַּה שֶּׁהַבִּטּוּי שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם וֶאֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ אוֹמֵר.

לכן אנו שמחים ביום העצמאות למרות מה שנראה לנו כחילול ד', כל אותה חוצפה שהולכת ומתגברת, שיש בתוכה לא מעט צדדים שצריכים להידעך לגמרי, אבל יסודה הוא תביעה של גילוי נשמה, שהתגלתה ביום הזה בהקמת מדינת ישראל. היכולת להיטהר היא דווקא על ידי החיזוק של המדינה, דווקא על ידי החיזוק של אהבת הארץ, של יחס עמוק לעולם החומרי. 'הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום', אותו חילול ד' שהתגלה בשואה, מצריך נקמה, ומהי הנקמה? 'וכיפר אדמתו עמו' – הרב קוק מסביר שהאדמה תכפר ותנקה את העם, ואז יופיע קידוש ד'. הכשרון של האדמה, של מצות ישוב הארץ שמתחדש ביום הזה 'לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה' הוא בא. (זה לא הפשט במאמר הנ"ל, זה 'ביאור'). אורות ישראל (ו' ה')

מִפְּנֵי שֶׁבַּכּחַ שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת, הַנּוֹגֵעַ לָרָצוֹן שֶׁל הַקִּבּוּץ הַלְּאֻמִּי, נִטְמָא יִשְׂרָאֵל, עַל-יְדֵי טֻמְאַת עֲבוֹדָה-זָרָה, נִתְחַלְחֲלָה הַטֻּמְאָה כָּל-כָּךְ עַד אֲשֶׁר הֶכְרֵחַ הָיָה לִשְׁבּר הַכּל, וְלֹא הָיְתָה הַנְּטִיָּה יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בְּטָהֳרָתָהּ כִּי-אִם בִּהְיוֹתָהּ מִפְּנֵי אֱמוּנָה וּקְדֻשָּׁה שֶׁל עוֹלָם-הַבָּא. וְעַתָּה אַף שֶׁנִּטְהַר הָרוּחַ הַרְבֵּה, עַל-יְדֵי צֵרוּף הַגָּלֻיּוֹת, מִכָּל-מָקוֹם הוּא עֲדַיִן צָרִיךְ טָהֳרָה מְרֻבָּה, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לָבוֹא אֶל הַקּדֶשׁ בְּכָל בְּחִינָה שֶׁבִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי לִפְעָמִים רוּחַ לְאֻמִּי יִהְיֶה כָּרוּךְ בְּרוּחַ שֶׁל טֻמְאָה וְשֶׁל רִשְׁעָה, עַד שֶׁיַּשְׁפִּיעַ רִשְׁעוּת גַּם עַל הַדְּבֵקִים בּוֹ. אָמְנָם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כְּשֶׁיִּתְעוֹרְרוּ יִשְׂרָאֵל לְאַהֲבַת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וְתִהְיֶה תְּשׁוּקַת הָאֻמָּה גְּדוֹלָה אֵלֶיהָ, יִהְיֶה נָקֵל לְקַדֵּשׁ אֶת הָרוּחַ, מִפְּנֵי שֶׁרַעְיוֹן הַקְּדֻשָּׁה קָשׁוּר הַרְבֵּה בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁעֶצֶם הַקְּדֻשָּׁה בְּפעַל נְעוּצָה בָּהּ. עַל- כֵּן תְּטַהֵר גַּם אֶת הָרוּחַ אֲשֶׁר נִפְגַּע וְקָלַט בְּקִרְבּוֹ אֵיזֶה זֻהֲמָא, כִּי "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" כְּתִיב.

זהו הערך של מדינת ישראל והשמחה שהולכת וגדלה ביום העצמאות, בכל שנה מוזרם זרם גדול יותר של הארת נשמה, של 'על ישראל גאוותו', ומתבררת בפנים הנטיה הרוחנית של האומה, הוודאות של הדבקות והשייכות, וכל עומק משמעותה, מתחזקת האהבה והאמונה, ומתוכה מתפרצת השמחה והאושר, ומתפתחת הקריאה בשם ד' אחד לא כפי הערך הארצי, אלא תפארת ישראל חוזרת לשמים ומאירה 'כימי השמים על הארץ'.  

 אורות ישראל / פרק ו / ז

אֵין הַמְּדִינָה הָאשֶׁר הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם. זֶה נִתָּן לְהֵאָמֵר בִּמְדִינָה רְגִילָה, שֶׁאֵינָהּ עוֹלָה לְעֵרֶךְ יוֹתֵר גָּדוֹל מֵחֶבְרַת אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ הֲמוֹנֵי הָאִידֵאוֹת, שֶׁהֵן עֲטֶרֶת הַחַיִּים שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת, מְרַחֲפִים מִמַּעַל לָהּ, וְאֵינָם נוֹגְעִים בָּהּ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מְדִינָה שֶׁהִיא בִּיסוֹדָהּ אִידֵאָלִית, שֶׁחָקוּק בַּהֲוָיָתָהּ תּכֶן הָאִידֵאָלִי הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת הָאשֶׁר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל שֶׁל הַיָּחִיד. מְדִינָה זוֹ הִיא בֶּאֱמֶת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה בְּסֻלַּם הָאשֶׁר, וּמְדִינָה זוֹ הִיא מְדִינָתֵנוּ, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, יְסוֹד כִּסֵּא ד' בָּעוֹלָם, שֶׁכָּל חֶפְצָהּ הוּא שֶׁיִּהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, שֶׁזֶּהוּ בֶּאֱמֶת הָאשֶׁר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן. אֱמֶת, שֶׁאשֶׁר נִשְׂגָּב זֶה צָרִיךְ הוּא לְבֵאוּר אָרךְ כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אוֹרוֹ בִּימֵי חֹשֶׁךְ, אֲבָל לֹא מִפְּנֵי זֶה יֶחְדַּל מִלִּהְיוֹת הָאשֶׁר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל.

הביאור הארוך הוא הגילוי של סוד היחוד העליון, המגלה את גאות ישראל שהיא בעצם התוכן העליון של כל ימי החושך, ו'ההולכים בחושך ראו אור גדול', התורה שבה למקומה ומתעלה לא רק פי שניים, כמעבר מחו"ל לא"י, כי אם מתעלה יותר להיות חלק מתורתו של משיח. אם כך יום העצמאות הוא תפילה חדשה – חיי שעה המתרחבים לגודל של חיי עולם, תורה חדשה –תורתו של משיח, עבודת מידות חדשה, של אהבה וענווה, דעת אלוקים חדשה, והכל כלול בהיותנו מגלים בתוכנו את היותנו עם. מכאן יש מקום להתבוננות ברוח הגברוה העליונה ובכל גלגולי הניסים שבעקבותיה.

שנזכה להתבסם מהאור הגדול ושפע הקודש שמתחדש בכל שנה ברמה עליונה יותר, העתיד מתגלה כל שנה באופן אמיץ יותר ומפותח יותר. ונזכה לחג שמח.   

אורות ישראל / פרק א / ח

אוֹר הַשְּׁכִינָה הוּא כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, הָאִידֵאָל הַיִּשְׂרְאֵלִי הַשּׁוֹרֶה בָּאֻמָּה כֻּלָּהּ, הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לַחֲטִיבָה אַחַת בְּכָל דּוֹרוֹתֶיהָ. כְּשֶׁהָאוֹרָה הַגְּדוֹלָה הַזּאת מִתְגַּלָּה בָּאָרֶץ, מִתְגַּלֵּם בַּחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים וְהַשִּׂכְלִיִּים, הַכּל מִתְבָּרֵךְ. הַנְּשָׁמוֹת הַגְּנוּזוֹת בְּחֶבְיוֹן-מַעְלָה מוֹסִיפוֹת אוֹרָה וְתַעֲנוּג, וְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה מִתְעַלָּה, הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ מִתְרוֹמֵם, הַטְּלָלִים אוֹצְרִים בְּקִרְבָּם שִׁפְעַת בְּרָכָה, רוּחוֹת וּגְשָׁמִים כּוֹלְלִים בְּתוֹכָם מְנָיוֹת חַיִּים וְעז, כָּל חַי רוּחָנִי עֶלְיוֹן וְתַחְתּוֹן מִתְעַדֵּן, וּמִתְמַלֵּא הִגָּיוֹן שֶׁל שִׁירָה וְחֶדְוַת נוֹעֲמִים, הַכּל עָלֵז שָׂמֵחַ וּמְרַנֵּן, מִפְּנֵי שֶׁכְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל נְחָתַת לְאַשְׁרָאָה בְּאַרְעָא. הָאִידֵאָל הַלְּאֻמִּי הַנִּצְחִי, מֵהוֹד מְקוֹרוֹ הָאֱלֹהִי, הַשּׁוֹכֵן בְּיִשְׂרָאֵל, הַמְקֻשָּׁר עִם נִשְׁמָתָם הַמְצֻחְצָחָה, דּוֹפֵק וּפוֹעֵם, וּמַכֶּה גַּלִּים בְּיַם הַחַיִּים, הַכּל מִתְבָּרֵךְ, הַכּל מִתְנַשֵּׂא, בָּרוּךְ ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם 44. שִׂמְחוּ בַד' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב 45.

42 זהר יתרו פה., צ.; תיקוני-זהר תיקון כא [דף מה:] ביאורי הגר"א ד"ה בכמה תחנונים [דף מח: ויהל-אור לגר"א על הזוהר שלח קנז., ד"ה ונפש (דף טז:)].

43 ברכות ו. חגיגה ג.

44 תהלים קו, מח.

45 תהלים לב, יא.

46 זהר סוף פרשת וירא [קכ:], ויקרא ז:

47 תהלים סח, יב.

48 ע' של"ה עשרה-מאמרות מאמר ג-ד [מהד' יד-רמה חלק א סי' צב-קע].

49 דברי-הימים-א טז, כ

ה. הַצִּמָּאוֹן לְהִבָּלַע כֻּלּוֹ בְּרוּחַ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ הוּא לְהִתְגַּבֵּר. לַחְשׁב יִשְׂרְאֵלִיּוּת, לְהַרְגִּישׁ יִשְׂרְאֵלִיּוּת, לִחְיוֹת חַיִּים יִשְׂרְאֵלִיִּים, לִרְאוֹת בְּשִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל, זאת הִיא מְגַמָּה עֲמֻקָּה גְּבוֹהָה וּרְחָבָה, מְלֵאָה טַל חַיִּים ש

103 סוטה פרק ט משנה טו (דף מט:).

104 ישעיה ס, ב.

אורות ישראל / פרק ו / ב

 לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה, שֶׁכָּל יָחִיד מִתְעַלֶּה, שֶׁכָּל תְּכוּנָתוֹ הָאִישִׁית מִזְדַּכֶּכֶת, כָּךְ הוּא מַטְבִּיעַ בַּתּוֹכִיּוּת שֶׁל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ אֶת חֵלֶק הָאֲצִילִי שֶׁבּוֹ, וְהִיא מִתְוַסֶּפֶת עַל יָדוֹ בַּעֲטָרָה שֶׁל תִּפְאֶרֶת, וְנַעֲשֵׂית בִּכְלָלָהּ רְאוּיָה לְאַהֲבָה וְלִדְבֵקוּת שׁ

126 סוטה פרק ט משנה טו [דף מט:].

ט. הַדִּלְדּוּל שֶׁנִּתְדַּלְדְּלָה עַכְשָׁו הַמַּחֲשָׁבָה הַלְּאֻמִּית בְּיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁכַּמָּה מֵהַנִּדְבָּקִים בָּהּ מִתְמַלְּאִים פְּגָמִים רוּחָנִיִּים, דֵּעוֹת רָעוֹת וּמִדּוֹת גַּסּוֹת, וְכַמָּה שֶׁהֵם בַּעֲלֵי דֵּעוֹת וּמִדּוֹת נִשְׁחָתוֹת נִמְשָׁכִים אֵלֶיהָ, בָּא לָנוּ מִפְּנֵי הַיְרִידָה שֶׁיָּרְדָה הַתְּכוּנָה שֶׁל יִרְאַת ד', שֶׁהִיא יְסוֹד חַיֵּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. בַּנְּקֻדָּה הָרוּחָנִית שֶׁל יִרְאַת ד' הַטְּהוֹרָה, הַנּוֹתֶנֶת חַיִּים וּמְגַמָּה לְהַהֲוָיָה וּמַטָּרוֹת כַּבִּירוֹת וּנְכוֹנוֹת לְחַיֵּי הַכְּלָל וְהַפְּרָט, כְּלוּלָה גַּם-כֵּן הַמַּחֲשָׁבָה הַלְּאֻמִּית לְכָל פְּרָטֶיהָ. יִרְאַת ד' וְדַעַת ד', בִּינַת הָעוֹלָם וְהַחַיִּים, בִּתְכוּנָה אֲצִילִית וּטְהוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ סוֹפֶגֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת הַזֻּהֲמָא שֶׁל עָרְלַת הַלֵּב וְטֻמְאַת יִצְרֵי הָאָדָם הָרָעִים, מְיֻסָּדוֹת הֵן כֻּלָּן בִּכְלִי-הַבְּרָכָה, הַמַּחֲשָׁבָה הַלְּאֻמִּית שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהֵם מְקֻפָּלִים בְּיִרְאַת ד' הַטְּהוֹרָה, הַפְּשׁוּטָה וְהַמְּאִירָה, שֶׁהִיא צְרִיכָה, דַּוְקָא מִפְּנֵי פַּשְׁטוּתָהּ וְטִבְעִיּוּתָהּ, פִּתּוּחַ וּשְׁמִירָה, שֶׁלּא תִּזְדַּהֵם וְלֹא תֶּחְשַׁךְ מִפְּנֵי חֶשְׁכַת חַיֵּי הַחֹמֶר הָעֲכוּרִים וְהַגַּסִּים. בְּשִׁפְלוּת הַיָּדַיִם שֶׁל הַלִּמּוּד וְהַחִנּוּךְ שֶׁל הַעֲלָאַת הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל יִרְאַת ד', נָפְלָה. הַצִּיּוּר הַלִּבִּי שֶׁלָּהּ נֶאֱפַל. הַדֵּעוֹת הַמְקֻשָּׁרוֹת עִמָּהּ נִתְטַשְׁטְשׁוּ. וּמִמֵּילָא נָפְלָה עוֹד בְּיוֹתֵר יְרִידָה הַכְּלִי שֶׁלָּהּ הַמַּחֲשָׁבָה הַלְּאֻמִּית, עַד שֶׁלָּבְשָׁה בְּגָדִים צוֹאִים 130. וְהִיא מְחַכָּה לִמְצָרֵף וּמְטַהֵר, שֶׁיַּעֲטֶהָ כָּבוֹד וָאוֹר.

130 זכריה ג, ג.

אורות ישראל / פרק ז / יח

יח

הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ שׁוֹרָה בָּאִישׁ הַפְּרָטִי כִּי-אִם בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וְתֵכֶף כְּשֶׁבָּא אָדָם לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מִתְבַּטֶּלֶת נִשְׁמָתוֹ הַפְּרָטִית מִפְּנֵי הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית הַנִּכְנֶסֶת לְתוֹכוֹ 142, וְתֹכֶן עֶלְיוֹן זֶה פּוֹעֵל אֶת פְּעֻלָּתוֹ בֵּין כְּשֶׁבָּא הַדָּבָר לִידֵי רָצוֹן וְהַכָּרָה, בֵּין כְּשֶׁבַּעַל הַדָּבָר אֵינוֹ רוֹצֶה וְאֵינוֹ מַכִּיר כְּלָל אֶת עֶרְכּוֹ. אָמְנָם הֶבְדֵּל גָּדוֹל יֵשׁ בְּזֶה בֵּין הַהִתְגַּלּוּת וְהַהִתְרַחֲבוּת שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית, שֶׁכָּל שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ חָזָק לְהִכָּלֵל בַּנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית, כּה תָּאִיר בּוֹ בְּאוֹר קָדְשָׁהּ, וְכָל מַה שֶּׁיַּכִּיר יוֹתֵר אֶת עֶרְכָּה וְאֶת גְּדָרֶיהָ, לְפִי אוֹתָהּ הַמִּדָּה תִּתְרַחֵב אֶצְלוֹ וְתוֹפִיעַ עָלָיו בִּשְׁלַל צְבָעִים נִפְלָאִים שֶׁל אוֹרוֹת קדֶשׁ, עֲשִׁירֵי גְּוָנִים, לְהַרְבּוֹת לוֹ עָצְמָה וְחֶדְוָה, גְּדֻלָּה וְתִפְאֶרֶת.

יט. אֵלֶּה הָרְחוֹקִים אֲשֶׁר הַמַּעְיָן שָׁל הַרְגָּשַׁת הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית בְּטִבְעִיּוּתָהּ נִפְתַּח אֶצְלָם, אַף-עַל-פִּי שֶׁעֲדַיִן הַמַּיִם הוֹלְכִים מְדֻלָּחִים, בַּחִיצוֹנִיּוּת שֶׁבַּחִיצוֹנִיּוּת, הַמַּיִם הָרָעִים שֶׁשָּׁתוּ מֵהֶם הַמַּזִּיקִים עֲדַיִן שׁוֹטְפִים הֵם, הַבִּצָּה הַיְרֻקָּה וְכָל הַמַּחֲלוֹת הַמְקַנְּנוֹת בָּהּ עֲדַיִן נוֹתֶנֶת הִיא אֶת בָּאְשָׁהּ, אֲבָל זֶה יַחֲלֹף מַהֵר, יָבוֹאוּ הַמַּיִם הַזַּכִּים וְהַנְּקִיִּים, אֲשֶׁר מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים, תָּבוֹא אַחֲרֵי הַהַרְגָּשָׁה הַגַּסָּה הַחִיצוֹנִית הַהַרְגָּשָׁה הָעֲדִינָה וְהַמְּלֵאָה גּדֶל וּגְבוּרָה פְּנִימִית, אָז כְּאַיָּל יְדַלֵּג 143 יִשְׂרָאֵל, כַּאֲרִי יִתְנַשָּׂא, כְּלָבִיא יָקוּם 144, יִצְרַח וְיֶהֱמֶה כַּהֲמוֹת יָם 145 עַל טִמְטוּם חוּשָׁיו הָרוּחָנִיִּים, אֶל אֱלֹהָיו וְאֶל טוּבוֹ יִפְחַד בְּבַקְּשׁוֹ אֶת אַרְצוֹ וּמַלְכוּתוֹ. הֶאָח, מַה נּוֹרָאָה הִיא הַתְּשׁוּבָה הַחַיָּה וְהָרַעֲנַנָּה הַזּאת, הָרִים תְּפוֹצֵץ, סְלָעִים תְּשַׁבֵּר, חוֹמוֹת בַּרְזֶל תְּהָרֵס, וּתְשׁוּבָה מְלֵאָה תִּתְלַקַּחַ בְּכָל גְּבוּרַת הוֹד רַעֲמָהּ 146.

142 חסד-לאברהם מעין ג נהר יב.

143 ישעיה לה, ו.

144 במדבר כג, כד.

145 על-פי ירמיה ו, כג.

146 איוב כו, יד.

אורות ישראל / פרק ט / ג

 קְדֻשַּׁת הַגּוּף בִּבְרִית בָּשָׂר מַמָּשׁ. כְּמוֹ כֵן בְּרִית הָעוֹלָם, הוֹצָאַת הָאָרֶץ מִקִּלְלָתָהּ, חִדּוּר הָאוֹר הַדֵּעָה הַיּשֶׁר וְהַקּדֶשׁ בְּכָל הַשְּׂדֵרוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת כֻּלָּן בְּעמֶק פְּנִימִיּוּתָן, כְּשֵׁם שֶׁהוּא הוֶה בָּאָדָם הוֶה הוּא בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, מוּכָן נַעֲשֶׂה הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ לְשִׂמְחַת ד' בְּמַעֲשָׂיו. אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַשִּׂיג אֵיךְ נַעֲשָׂה הַבָּשָׂר מְקֻדָּשׁ, אֵיךְ נַעֲשׂוּ הַתַּפְקִידִים הַגַּשְׁמִיִּים בְּעַצְמָם אִידֵאָלִיִּים. הָעָרְלָה מְעַכֶּבֶת. יוּכַל הַשֵּׂכֶל לָשׁוּט, לְהַקִּיף, אֲבָל לַחְדּר לְעמֶק הַבָּשָׂר, לְעַדֵּן אֶת הָרָצוֹן הַיְסוֹדִי שֶׁיִּהְיוּ עֲרָכָיו עֲרָכִים מְלֵאִים קשְׁטְ, אֱמֶת וָצֶדֶק, זֶה אִי-אֶפְשָׁר כִּי-אִם בַּעֲצַת ד' הַבָּאָה עַל נַחֲלַת עוֹלָמִים אֲשֶׁר לוֹ, יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ, זֶרַע אַבְרָהָם אוֹהֲבוֹ כְּרוּת בְּרִית הַקּדֶשׁ, 

עמוד קעא

אֲשֶׁר מֵהֶם הִתְעַלָּה בְּחִיר הָאֱנוֹשִׁי, אֲשֶׁר תְּמֻנַת ד' יַבִּיט וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידת, וּבְכָל בֵּיתוֹ נֶאֱמָן הוּא 175, הוּא אֲשֶׁר פִּי ד' אֵלָיו דִּבֵּר לְצַוּוֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְהוֹדִיעַ לָהֶם אֶת בֵּית חַיֵּיהֶם 176, לְהוֹדִיעַ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן 177, וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם 178, "עִיר גִּבּרִים עָלָה חָכָם וַיּרֶד עז מִבְטֶחָה" 179, "עָלִיתָ לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם, וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכּן יָהּ אֱלֹהִים" 180.

175 במדבר יב, ז-ח.

176 בבא-קמא צט:-ק.

177 שמות יח, כ.

178 ויקרא יח, ה.

179 משלי כא, כב.

אורות ישראל / פרק ט / ד

 בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, אוֹר אֱלֹהִים חַיִּים בְּיִפְעַת קדֶשׁ בּוֹעֵר וּמֵאִיר, "וְהַסּוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ סוֹתֵר לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קדֶשׁ" 181. הַדִּמְיוֹן הָרוֹאֶה בְּהוֹפָעָתוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוֹפָעָה אֱלֹהִית מְשֻׁכְלֶלֶת, הוּא תּוֹלָדָה שֶׁל הַנִּיצוֹץ הַנְּבוּאִי, שֶׁהוּא נִמְצָא רַק בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל.

181 סנהדרין נח: [משלי

אורות ישראל / פרק ט / ה

כְּשֶׁעַם הַקּדֶשׁ יִהְיֶה בָּרִיא וְחָזָק בְּגוּפוֹ 182, תִּתְגַּבֵּר וְתִתְחַזֵּק הַקְּדֻשָּׁה בָּעוֹלָם. כְּשֶׁיַּלְדֵי יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ חֲזָקִים, בְּרִיאִים וּמוּצָקִים, יִהְיֶה אֲוִיר הָעוֹלָם קָדוֹשׁ וְטָהוֹר. כָּל תּכֶן גַּשְׁמִי שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲלֶה אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּרוּחָנִיּוּתוֹ. וְאֵין צַדִּיק בָּעוֹלָם, שֶׁיַּגִּיעַ לְקַרְסֻלֶּיהָ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ. וּמוּבָן בָּזֶה, שֶׁהַבְּרִיאוּת וְהַיִּתְרוֹן הַגַּשְׁמִי שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל זֶהוּ הַיְסוֹד לְאוֹר הָעוֹלָם, לְקדֶשׁ הָעוֹלָם, לְגִלּוּי הָאֱלֹהוּת בָּעוֹלָם, לְטָהֳרַת הַמִּדּוֹת, לְרוֹמְמוּת הַצֶּדֶק וְהוֹפָעַת הַמּוּסָר בְּנִצְחוֹנוֹ בָּעוֹלָם. בְּיַחַשׂ לְחִבּוּרוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד עִם כְּלָלוּת הָאֻמָּה, כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוּא צַדִּיק וְקָדוֹשׁ. כָּל דָּבָר גַּשְׁמִי יִשְׂרְאֵלִי הוּא מוּכָן לִקְדֻשָּׁה וַאֲצִילוּת עֶלְיוֹנָה. פִּתּוּחַ אמֶץ הַגּוּפָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל יוֹצִיא מִן הַכּחַ אֶל הַפּעַל אִמּוּצֵי-נְשָׁמָה נִפְלָאִים, וְאוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן שֶׁל תּוֹרָה יִמְצָא אֶת הַבָּסִיס הָאֵיתָן הָרָאוּי לוֹ, וְיָקוּמוּ לָנוּ מְאוֹרֵי עוֹלָם, אַנְשֵׁי רוּחַ אֱלֹהִים, כַּבִּירֵי כּחַ, שָׂרִים עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וִיכוֹלִים לָהֶם.

182 ע' זוהר 

אורות ישראל / פרק ט / ו

ו

וַדַּאי יֵשׁ צרֶךְ לָעוֹלָם וְגַם לְיִשְׂרָאֵל בְּגִבּוֹרִים כּוֹבְשִׁים 183. אֲבָל מַה שֶּׁיִּתֵּן אֶת רוּחַ הַגְּבוּרָה לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וָחַי מַתְאִים לְטֶבַע הָאֻמָּה בִּמְקוֹרִיּוּתָהּ, זאת הִיא כָּל תְּבִיעַת הַקְּדֻשָּׁה, הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, גּדֶל הַהַשָּׂגָה וְטָהֳרַת הַחַיִּים וּקְדֻשָּׁתָם.

183 על-פי אבות ד, א.

אורות ישראל / פרק ט / ז

 בֶּאֱמֶת חֶסְרוֹן רוּחַ הַקּדֶשׁ בְּיִשְׂרָאֵל הוּא לֹא חֶסְרוֹן שְׁלֵמוּת כִּי-אִם מוּם וּמַחֲלָה, וּבְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִיא מַחֲלָה מַכְאֶבֶת, שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לְהֵרָפֵא. "כִּי אֲנִי ד' רפְאֶךָ" 

אורות ישראל / פרק ט / ח

 בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אֵיךְ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁל הַגּוּף הַיִּשְׂרְאֵלִי 185 הוּא קָדוֹשׁ מַמָּשׁ כִּקְדֻשַּׁת הַנְּשָׁמָה, וְאֵין צרֶךְ כָּל-כָּךְ לְהַרְגִּיז אֶת הַגּוּף מִמְּנוּחָתוֹ הַטִּבְעִית, כִּי-אִם לְהַעֲלוֹתוֹ וּלְהַטְעִימוֹ טַעַם הָאֱמֶת שֶׁל חַיֵּי הַקּדֶשׁ הַשּׁוֹפְעִים מִקְּדֻשַּׁת הָאָרֶץ, הַסְּפוּגִים בָּאֲוִירָהּ הַמַּחְכִּים שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל 

אורות ישראל / פרק ט / ט

 מִצְוָה לִטְעם בְּפֶה מָלֵא מִתַּעֲנוּג מְתִיקוּת זִיו הַקְּדֻשָּׁה הָרַעֲנַנָּה שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן תִּשְׂבְּעוּ וִינַקְתֶּם מִשּׁד תַּנְחֻמֶיהָ, לְמַעַן תָּמצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ 187. וּצְרִיכִים לְהוֹדִיעַ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, לַעֲלוּבֵי הַגָּלוּת הָאֲפֵלָה, כִּי הַצִּנּוֹר שֶׁל הַחַיִּים הַמְּלֵאִים שֶׁפַע אוֹר וּנְעִימוּת קְדֻשָּׁה שֶׁל אֶרֶץ חֶמְדָּתוֹ הֵחֵל לְהִפָּתַח, הַנִּצָּנִים נִרְאוּ 

עמוד קעב

בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ 188. אֶרֶץ נְעִימָה דּוֹרֶשֶׁת הִיא אֶת בָּנֶיהָ, פּוֹשֶׁטֶת הִיא אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ אֲלֵיהֶם בְּאַהֲבָה, עַל כָּל פְּשָׁעִים הִיא מְכַסָּה בְּאַהֲבָתָהּ. שׁוּבוּ שׁוּבוּ, בָּנִים גּוֹלִים, בָּנִים נִדָּחִים, לְחֵיק אִמְּכֶם, שׁוּבוּ וְזִכְרוּ אֵל-חַיִּים מְחוֹלֶלְכֶם, זִכְרוּ נְעִימוּת מְתִיקוּת עז אַהֲבָתוֹ, אֲשֶׁר בְּבֵית אִמֵּנוּ וַחֲדַר הוֹרָתֵנוּ, הִנֵּה הוּא מְיַחֵל לְגַלּוֹתָהּ לָנוּ. וְאִם רֵאשִׁית הַגִּלּוּי רַק קַוֵּי אוֹר דַּקִּים אָנוּ רוֹאִים, בִּמְהֵרָה תִּפְרץ הָאוֹרָה, מְלֹא רחַב אַרְצֵנוּ עִמָּנוּ אֵל 

אורות התחיה / טז

טז

דָּבָר פָּשׁוּט הוּא שֶׁהַצַּדִּיק עוֹשֶׂה כָּל מַעֲשָׂיו בִּקְדֻשָּׁה, וְכָל פְּעֻלּוֹתָיו הַגַּשְׁמִיּוֹת עוֹלוֹת הֵן לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם 41, וְזאת הִיא אַהֲבַת הַמְּלָאכָה 42, שֶׁכָּל-כָּךְ שָׂגְבָה מַעֲלָתָהּ מִצַּד עַצְמָהּ וְשֶׁנִּתְּנָה בִּבְרִית כְּמוֹ שֶׁתּוֹרָה נִתְּנָה בִּבְרִית 43. וּמֵעַתָּה אֵין סָפֵק שֶׁתִּקּוּן עוֹלָם מָלֵא וְהִתְרַחֲבוּת אוֹר הַקּדֶשׁ נִמְצָא בֶּאֱמֶת בְּכָל מְלָאכָה 44: כָּל תְּנוּעָה שֶׁמַּצֶּלֶת אֵיזֶה חֵלֶק מִן הַהֲוָיָה מִן שְׁלִיטַת הַתּהוּ, – דָּבָר גָּדוֹל וּכְלָלִי יֵשׁ כָּאן. אָמְנָם הַנַּעֲלָה מִכּל הִיא הַהַצָּלָה 

עמוד סח

הַכְּלָלִית שֶׁל הַכְשָׁרַת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הַמְּצִיאוּת, לְהוֹצִיאָם מִידֵי גָּלְמוּתָם וּלְתַקְּנָם בְּתוֹר כֵּלִים שְׁלֵמִים הָעוֹשִׂים אֶת תַּפְקִידָם יָפֶה. אֲבָל הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל גְּדוֹלֵי הַדַּעַת מִתְאַחֶדֶת גַּם עִם הַנְּטִיָּה הַהֲמוֹנִית וְקַל וָחֹמֶר עִם נְטִיַּת אַהֲבַת הַמְּלָאכָה וְהָעֲבוֹדָה הַמַּמָּשִׁית, שֶׁהִיא כְּבָר נְטִיָּה שֶׁל שְׁאָר רוּחַ 45, וְרוּחַ אֱלֹהִים חוֹפֵף עָלֶיהָ. וּכְשֶׁיֶּשְׁנָם צַדִּיקִים בַּדּוֹר, שֶׁאוֹר ד' מוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם תָּמִיד, הֵם מְאַחֲדִים נִשְׁמָתָם עִם נִשְׁמַת הַכְּלָל כֻּלּוֹ, וְהָגוּת לֵב הַפְּנִימִי שֶׁל הֲמוֹנֵי בְּנֵי-אָדָם עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה מִתְאַחֶדֶת עִם הָגוּת לְבָבָם. וְצַד הַמְּאֵרָה שֶׁיֵּשׁ בַּמְּלָאכָה 46 שֶׁהִיא בָּאָה מִצַּד קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, וּמִצַּד שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת הַיּוֹנֶקֶת הַרְבֵּה מִמִּלְחֶמֶת הַחַיִּים בְּצוּרָתָהּ הָאֲרוּרָה בָּעוֹלָם הַיָּרוּד, הֲרֵי הִיא הוֹלֶכֶת וּמִתְפַּכַּחַת, וְיוֹצְאָה הִיא מִכְּלַל אָרוּר וּבָאָה לִכְלַל בָּרוּךְ. לִפְעָמִים יֵשׁ כּחַ בַּצַּדִּיקִים לִתֵּן אוֹר קְדֻשָּׁה בְּעַצְמוּת הַמְּלָאכָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כּחַ מֵעֵין שֶׁל תּוֹרָה, לְהָבִיא לְחַיֵּי עוֹלָם-הַבָּא וּלְתַקֵּן אֶת הַפְּגָמִים וּלְהָשִׁיב בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה אֶת עוֹסְקֶיהָ, "גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְּגִיעַ כַּפָּיו יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם" 47. וּכְשֵׁם שֶׁיֵּשׁ כּחַ לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַקְּדֻשָּׁה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי הַפְּנִימִי בְּכָל הַמְּלָאכוֹת וּלְהוֹצִיאָן מִכְּלַל אִתְלַטְיָא, כֵּן יֵשׁ כּחַ לְהַמְצִיא אוֹר קדֶשׁ בְּכָל הַלְּשׁוֹנוֹת וּבְכָל הַחָכְמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְצַדִּיקִים הַגְּדוֹלִים צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל שֶׁיִּתְמַשֵּׁךְ אוֹר נעַם ד' בְּכָל הַחָכְמוֹת וּבְכָל הַלְּשׁוֹנוֹת, בְּאפֶן שֶׁמִּכָּל מָקוֹם יוֹפִיעַ כְּבוֹד ד' וּמִכָּל מָקוֹם יָפוּצוּ קַרְנֵי אוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וּתְפִלָּתָם שֶׁל צַדִּיקִים וְהֶאָרַת רְצוֹנָם עוֹשָׂה רשֶׁם 48 נִמְרָץ עַד אֵין קֵץ וְתַכְלִית. בְּיִחוּד צְרִיכִים לְהַפְנוֹת לָזֶה אֶת הַתְּפִלָּה בְּעֵת שֶׁרוֹאִים שֶׁהַנְּטִיָּה גְּדוֹלָה לְשָׂפוֹת וּמַדָּעִים, וְאִי-אֶפְשָׁר לְהִלָּחֵם עִם כָּל הַפּוֹנִים אֲלֵיהֶם, וְהַזְּמַן וְאוֹתוֹתָיו מַרְאִים אֶת הַהֶכְרֵחַ, אָז קָמִים צַדִּיקִים פְּנִימִיִּים לִתְשׁוּעָה, בַּעֲבוֹדָה שֶׁבַּחֲשַׁאי 49, וּבִגְדֻלַּת נֶפֶשׁ חַיָּה יְחִידָה 50, בָּאִים וּפוֹתְחִים אֶת הַצִּנּוֹרוֹת הַסְּתוּמִים, לָשׂוּם סוֹד ד' בְּלִמּוּדָיו, וְלִמּוּדֵי ד' הֵם כָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם, וּבְיִחוּד כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם תִּקּוּנֵי הָעוֹלָם, וּמְעוֹרְרִים הֵם אֶת הַקּדֶשׁ שֶׁבְּכָל לָשׁוֹן בְּכחוֹ שֶׁל יוֹסֵף 51, שֶׁכָּלַל הַכּל בָּאוֹת ה' שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם-הַזֶּה 52 שֶׁנִּתְוַסֵּף עַל שְׁמוֹ, וּבְכחוֹ שֶׁל הַדִּבּוּר שֶׁבְּסִינַי שֶׁבָּא לְהַרְבּוֹת אוֹר גָּדוֹל יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִזֶּה, "ד' אֱלֹהִים יִתֶּן אמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב" 53 שֶׁנֶּחֱלַק כָּל דִּבּוּר לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן 54, וְכֵן בֵּאֵר משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הֵיטֵב 55, וְהֵיטֵב זֶה הַיְנוּ שֶׁמָּצָא עֵרֶךְ הַטּוֹב הָאֲמִתִּי שֶׁבְּכָל לָשׁוֹן 56, הַכּחַ הַמַּאֲצִילוֹ בְּהוֹד קדֶשׁ, וְאָז הוֹלֶכֶת הַשָּׂפָה וּמִתְבָּרֶרֶת, וְשָׂפָה בְּרוּרָה הוֹלֶכֶת וּמִתְהַפֶּכֶת אֶל כָּל הָעַמִּים לִקְרא כֻלָּם בְּשֵׁם ד' 57. וְכָל הַמְּלָאכוֹת יָאִירוּ בְּאוֹר הַחַיִּים עַל-יְדֵי מְלֶאכֶת הַקּדֶשׁ, וְכָל מַה שֶּׁמִּתְוַסְּפוֹת מְלָאכוֹת וַעֲבוֹדוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל 58, תֵּצֵא עַל-יְדֵי יִשְׂרָאֵל בִּיסוֹדָהּ הַמְּלָאכָה וְהָעֲבוֹדָה מִשִּׁפְלוּתָהּ הַמְּאָרְרָה 59, וְכָל מַה שֶּׁתִּגְדַּל הַשְׁפָּעַת לְשׁוֹן הַקּדֶשׁ בָּעוֹלָם, וְכָל מַה שֶּׁיַּעֲלֶה כּחַ הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה הַטְּהוֹרָה, הַמְאַמֶּצֶת לְהַרְחִיב אֶת אוֹר הָאֲצִילוּת הָאֱלֹהִית בָּעוֹלָם, לְבָרְרָהּ וּלְהוֹדִיעַ לִבְנֵי-אָדָם הֲדַר כְּבוֹדָהּ בְּכָל דַּרְכֵי הוֹדָעָה וּבְכָל דַּרְכֵי בֵּרוּר וְהַסְבָּרָה, כֵּן יוֹסִיף הָאוֹר לְהִגָּלוֹת עַל כָּל שָׂפָה וְלָשׁוֹן וְעַל כָּל חָכְמָה וּמַדָּע, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁיָּחוּל אוֹר ד' עַל כָּל דְּבָרִים שֶׁבְּטַעַם, בְּיפִי וּבְשִׁירָה, בַּהֲלִיכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ וּבְאָרְחוֹת הַנִּימוּס, וַאֲפִלּוּ בְּקִשּׁוּטִים וְהִדּוּרִים וְאָפְנֵי הַהַנְהָגוֹת 

עמוד סט

וְהַנִּימוּסִים הַיּוֹתֵר מוֹדֶרְנִים, כַּמּוּבָן הַמֻּבְחָרִים וְהָעֲדִינִים שֶׁבָּהֶם, וּבְכֻלָּם יָחֵל אוֹר ד' לְפַעֵם. וְהָרַעְיוֹן הַמְקַשֵּׁר אֶת הַכּל אֶל הַטּוֹב וְהַיּשֶׁר, אֶל הָעֵדֶן וַאֲצִילוּת הָרוּחַ, אֶל אַהֲבַת הָעֲבוֹדָה בַּהֲדַר הַבִּטָּחוֹן הָאֱלֹהִי, וְהָאַהֲבָה הָעֶלְיוֹנָה הַמַּשְׁפִּיעָה אוֹר וְחַיִּים בְּכָל נְשָׁמָה, יִגָּלֶה וְיֵרָאֶה בְּכָל הָעֲנָפִים הָרְחוֹקִים הַלָּלוּ, וְחַיֵּי עוֹלָם וְחַיֵּי שָׁעָה יִתְקַשְּׁרוּ בְּחוֹבֶרֶת אַמִּיצָה, יְקַבְּלוּ דֵּין מִן דֵּין, וְיָאִירוּ כָּל הַפְּרָטִים כֻּלָּם בְּאוֹר הַכְּלָל, וְכָל הַהוֹפָעוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת וְהַשִּׂכְלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – מֵאוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן שֶׁל אוֹר תּוֹרָה אֲשֶׁר הֵאִיר אַב הֲמוֹן גּוֹיִם 60 אֵיתָן הָאֶזְרָחִי 61, שֶׁהֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק, יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ 62, "וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים, וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים, וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבדוֹ" 63, וַאֲפִלּוּ הַתְּכָנִים הַיּוֹתֵר נְפוּלִים יִתְרוֹמְמוּ וְיִתְקַדְּשׁוּ, "וּמַעְיָן מִבֵּית ד' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" 64.

41 ע' מדרש תלפיות אות ח ענף 'חנוך'.

42 אבות א, י.

43 אבות-דרבי-נתן פרק יא. בראשית-רבה פרשה עד אות יב: "חביבה המלאכה מזכות אבות". וע' תוספות שבת דף נה., ד"ה ושמואל, ביתרון ברית על זכות. ספר הכוזרי מאמר ב סע' יד, לד. נצח-ישראל מהר"ל פרק יא. ספר "הקדמות- ושערים" שער ו פרק ט. שפת-אמת פסח תרל"ה "אלהי מסכה לא תעשה לך": "כי המלאכה הנעשית בעבור נפש ישראל יש בו קדושה יתירה".

44 קהלת-רבה פרשה ט אות א.

45 מלאכי ב, טו.

46 בראשית ג, יז-יט; קהלת ח, יז. ט, ט.

47 ברכות ח.

48 ע' יומא כט. סוכה יד. יבמות סד. חולין ס:

49 זבחים פח:

50 בראשית-רבה יד, ט. דברים-רבה ב, לז.

51 סוטה לו:

52 שם, מנחות כט:

53 תהלים סח, יב.

אורות התחיה / יז

יז

הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה הֵן תָּמִיד מְחֻבָּרוֹת זוֹ עִם זוֹ כְּשֶׁשְּׁתֵּיהֶן זוֹרְחוֹת בַּנְּשָׁמָה בִּשְׁלֵמוּתָן, וּכְשֶׁאוֹר אַחַת מֵהֶן שָׁלֵם לְגַמְרֵי מִתְעוֹרֶרֶת הַשְּׁנִיָּה בְּכחָהּ, וְיוֹצֵאת מִמַּעֲמַקֵּי הַנֶּפֶשׁ לְהָאִיר בְּכָל מִלּוּאָהּ. אֵין הָאָדָם מֻכְשָׁר לְשׁוּם כּחַ רוּחָנִי שֶׁבָּעוֹלָם בִּשְׁלֵמוּת גְּדוֹלָה כָּזאת שֶׁהוּא מֻכְשָׁר לֶאֱמוּנָה וּלְאַהֲבָה, וְזֶהוּ הָאוֹת, שֶׁבְּכחוֹת אֵלּוּ מֻנָּחִים כָּל יְסוֹדוֹת הֲוָיוֹת מַהוּתִיּוּתוֹ. כָּל מַה שֶּׁהַיָּחִיד וְהַכְּלָל עוֹשֶׂה, בְּכָל גִּלְגּוּלֵי הַסִּבּוֹת וְכָל הַכּחוֹת הַמִּתְגַּלִּים בְּחַיֵּי הַתַּרְבּוּת, הַכּל הוֹלֵךְ הוּא לְהַשְׁלִים בַּמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה אֶת הָאֱמוּנָה וְאֶת הָאַהֲבָה. מִתּוֹךְ הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה מִתְאַצְּלִים כָּל הָאוֹרוֹת הָרוּחָנִיִּים שֶׁבָּעוֹלָם, הַמְּאִירִים אֶת כָּל דַּרְכֵי הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה. הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה הֵן עֶצֶם הַחַיִּים בָּעוֹלָם-הַזֶּה וּבָעוֹלָם-הַבָּא; שׁוּם דָּבָר אֵינֶנּוּ נִשְׁאָר בַּחַיִּים, כְּשֶׁעוֹשְׁקִים מֵהֶם אֶת שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַלָּלוּ, אֶת הָאֱמוּנָה וְאֶת הָאַהֲבָה.

הַתַּרְבּוּת הַזְּמַנִּית, כְּפִי מַה שֶּׁהִיא מִתְבַּסֶּסֶת עַתָּה בָּעוֹלָם, בְּנוּיָה הִיא כֻּלָּהּ עַל הַכְּפִירָה וְעַל הַשִּׂנְאָה, שֶׁהֵן שׁוֹלְלֵי הַחַיִּים הָעַצְמִיִּים, וְאִי-אֶפְשָׁר לְהִתְגַּבֵּר עַל מַחֲלָה זוֹ, כִּי-אִם לְגַלּוֹת אֶת אוֹצְרוֹת הַטּוֹב הַמֻּנָּחִים בְּבֵית גִּנְזֵיהֶן שֶׁל הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה, וְזאת הִיא מַטְּרַת גִּלּוּי סִתְרֵי תּוֹרָה.

הַתּוֹרָה הִיא הָאַהֲבָה, וְהַמִּצְווֹת – הָאֱמוּנָה 65, וְהֵן הִנָּן גַּם כֵּן הַצִּנּוֹרוֹת, שֶׁעַל יָדָם שֶׁפַע הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה שׁוֹפֵעַ וְהוֹלֵךְ תָּמִיד, וְכָל הַתַּרְבּוּת הָרוּחָנִית וְהַחָמְרִית שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בְּהִתְעוֹרְרוּת חַיָּיו הַלְּאֻמִּיִּים, צָרִיךְ שֶׁתִּתְרַכֵּז כֻּלָּהּ סְבִיב הַמֶּרְכָּז הַכָּפוּל הַמְאֻחָד הַזֶּה, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע: הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה. שִׁכְלוּל הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה וְאמֶץ קִיּוּמָן מִתְחַזֵּק בִּיסוֹד דְּבֵקוּת נַפְשִׁית בַּחֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם, אוֹ כְּפִי הַמִּבְטָא שֶׁל הַחֲסִידוּת: הִתְקַשְּׁרוּת עִם הַצַּדִּיקִים. יְסוֹד זֶה, שֶׁהַחֲסִידוּת טִפְּלָה בּוֹ הַרְבֵּה, צְרִיכִים אָנוּ לַהֲקִימוֹ בְּשִׁכְלוּל גָּדוֹל וְהָדוּר מְאד בְּתוֹר אוֹצַר חַיִּים, וַהֲדוֹם רֶגֶל לַשְּׁכִינָה הַכּוֹלֶלֶת אֶת אוֹר הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה, הַשְּׁרוּיָה בַּחֲכָמִים צַדִּיקִים, שֶׁמַּהוּת חַיֵּיהֶם 

עמוד ע

כֻּלָּהּ הִיא הִתְגַּלּוּת הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה, הַמְחֻזָּקָה בְּאֵיתָנוּת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, בְּכָל מִלּוּיֵיהֶן הַמַּעֲשִׂיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, עִם סְגֻלָּה נַפְשִׁית מְיֻחָדָה, שֶׁהִיא הִסְתַּגְּלוּת רוּחַ הַקּדֶשׁ, הָרָאוּי לְהִוָּלֵד דַּוְקָא בְּאֶרֶץ- יִשְׂרָאֵל. הַתַּרְבּוּתִיִּים הָרְשָׁעִים, חַסְרֵי הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה, אֵינָם עֲלוּלִים לְשׁוּם דְּבֵקוּת אֲפִלּוּ בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם, וְהִנָּם דּוֹמִים לְאֵפֶר שֶׁאֵינוֹ בַּר גִּבּוּל 66, "וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים, כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם" 67, וּמִמֵּילָא אֵין חַיֵּיהֶם חַיִּים, וְהֵם נִקְרָאִים בְּחַיֵּיהֶם מֵתִים 68. אָמְנָם עַל-יְדֵי אֱמוּנָה גְּדוֹלָה וְאַהֲבָה רַבָּה נוֹרִיד טַל שֶׁל תְּחִיָּה, לְהַחֲיוֹת בּוֹ גַּם כֵּן אֶת הַמֵּתִים, "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" 69.

אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲפִים לִתְחִיַּת הָאֻמָּה וּתְחִיַּת הָאָרֶץ, כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת מַעֲמַד הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּנוּ, כְּדֵי לְהַעֲמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל חַי, לְהַחֲיוֹת אֶת הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה בַּחֹסֶן שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה בְּכָל מִלּוּאָן. אָנוּ מַכִּירִים אֶת אוֹר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֱלֹהֵי עוֹלָם, וְהָענֶג שֶׁעַל ד' עַל ד' דַּיְקָא 70, לְמַעְלָה מִכָּל מִבְטָא וּמִכָּל מֻשָּׂג, לְעֵלָּא מִכָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, הַגָּנוּז וְצָפוּן, הַמִּתְגַּלֶּה בְּאוֹר הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה, הַמִּתְרָאֶה בְּתַכְסִיס הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה כֻּלָּהּ, אָנוּ דּוֹרְשִׁים לְצִיּוֹן, אָנוּ מִשְׁתּוֹקְקִים לִבְנוֹת אֶת הָאָרֶץ וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ, כְּדֵי לִקְלֹט אֶת רוּחָהּ וַאֲוִירָהּ, לְהִתְאַחֵד עִם כָּל הַחַיִּים הַמְקֻשָּׁרִים בָּהּ. עַל כֵּן תּוֹרָה מְרֻבָּה אָנוּ דּוֹרְשִׁים, וּלְשֵׁם כָּךְ אָנוּ שׁוֹאֲפִים לִבְרִיאוּת שְׁלֵמָה וּלְכחַ גּוּפָנִי חָסֹן וְאַמִּיץ 71, מִצְווֹת רַבּוֹת אָנוּ מְבַקְּשִׁים, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָנוּ דֵּי כֵּלִים לְהָכִיל בָּהֶם אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הָאֱמוּנָה וְהָאַהֲבָה, עִם כָּל הָענֶג וְהָעֵדֶן וְכָל הָאוֹר וְהַטּהַר, הָעז וְהָאמֶץ שֶׁלָּהֶם, שֶׁיִּתְגַּלּוּ לָנוּ בִּמְלֹא מִדָּתָם, בְּשׁוּבֵנוּ לְחַיִּים עַצְמִיִּים, לְאֻמִּיִּים בִּמְלֹא וּבִמְרוֹם הַמּוּבָן. כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לָנוּ מִזִּכְרוֹנוֹת הָעַתִּיקוּת וּמִמִּצְוָה וָחֹק, חָבִיב עָלֵינוּ חִבַּת חַיִּים, כִּי הֵם לָנוּ כֵּלִים לִמְקוֹר חַיִּים וְעִמָּם מְקוֹר חַיִּים, הָאִידֵאָלִים הַצְּפוּנִים בָּהֶם חַיִּים הֵם אִתָּם וְעִם קִיּוּמָם.

65 תהלים קיט, סו, קלח. מכילתא דרשב"י בשלח פרשה ו "כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה". רש"י סוטה כא., ד"ה לכבות.

66 שבת יח.

67 מלאכי ג, כא.

68 ברכות יח.

69 ישעיה כו, יט.

70 זהר ויחי ריט., יתרו פג.

71 ע' להלן פרקים לג-לד. אורות-ישראל פרק ט סע' ה, ח.

121 שבת לג:

אורות התחיה / כט

 אֵין הַטֶּבַע מִתְגַּלֶּה לַמְּשׁוֹרֵר הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּכָל הֲדָרוֹ וְיָפְיוֹ מִפְּנֵי שֶׁבֶר הָאֻמָּה וְהַרְחָקָתָהּ מֵהַחַיִּים הַטִּבְעִיִּים הַבְּרִיאִים. וְאִם יִרְצֶה מְשׁוֹרֵר בַּעַל כִּשְׁרוֹן לְהִתְמַכֵּר אֶל הַטֶּבַע לַמְרוֹת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל הָאֻמָּה יוּכַל רַק לְהַטְבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ בַּצַּד הַמּוּחָשׁ הַגַּס שֶׁלָּהּ, אֲבָל אֶת יָפְיָהּ הַשְּׁמֵימִי לֹא יוּכַל לָחוּשׁ בְּכָל טוּבוֹ וַהֲדַר זִיווֹ, כִּי כֵּיוָן שֶׁיִּרְצֶה לְהִתְרוֹמֵם אֶל הַסְּפִירָה הָרוּחָנִית יַרְגִּישׁ שֶׁבֶר הָאֻמָּה וְיִדּם רוּחוֹ, תַּחַת אֲשֶׁר בַּשְּׁקִיעָה הַחוּשִׁית יוּכַל לִשְׁכּחַ לִפְעָמִים אֶת הַמַּצָּב הַהוֶה שֶׁל הָאֻמָּה. "מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִרְאָה רָקִיעַ בְּטָהֳרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם" 126. הַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית, הַנִּכֶּרֶת בְּבִנְיַן הָאָרֶץ, כְּשֶׁהִיא נִלְקַחַת עִם מְקוֹרָהּ הַחַי, תּוּכַל כְּבָר לְהַחֲזִיר רְשָׁמִים הֲגוּנִים מִזִּיו הָרוּחָנִי שֶׁל הֲדַר הַטֶּבַע, עַד שֶׁתִּוָּלֵד הָאֶפְשָׁרוּת לְהִסְתַּכֵּל לֹא רַק בְּאַרְצִיּוּתוֹ כִּי-אִם גַּם בְּזִיווֹ הַשְּׁמֵימִי, ב

אורות התחיה / לג

לג

גְּדוֹלָה הִיא תְּבִיעָתֵנוּ הַגּוּפָנִית, גּוּף בָּרִיא אָנוּ צְרִיכִים, הִתְעַסַּקְנוּ הַרְבֵּה בַּנַּפְשִׁיּוּת, שָׁכַחְנוּ אֶת קְדֻשַּׁת הַגּוּף 135, זָנַחְנוּ אֶת הַבְּרִיאוּת וְהַגְּבוּרָה הַגּוּפָנִית, שָׁכַחְנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בְּשַׂר קדֶשׁ 136, לֹא פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לָנוּ רוּחַ הַקּדֶשׁ. עָזַבְנוּ אֶת הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים, וְאֶת הִתְבָּרְרוּת הַחוּשִׁים וְאֶת הַקִּשּׁוּר עִם הַמְּצִיאוּת הַגּוּפָנִית הַמּוּחָשִׁית, מִפְּנֵי יִרְאָה נְפוּלָה, מִפְּנֵי חֹסֶר אֱמוּנָה בִּקְדֻשַּׁת הָאָרֶץ, "אֱמוּנַת זֶה סֵדֶר זְרָעִים – שֶׁמַּאֲמִין בְּחֵי הָעוֹלָמִים וְזוֹרֵעַ" 137. כָּל תְּשׁוּבָתֵנוּ תַּעֲלֶה בְּיָדֵינוּ רַק אִם תִּהְיֶה, עִם כָּל הוֹד רוּחָנִיּוּתָהּ, גַּם תְּשׁוּבָה גַּשְׁמִית יוֹצֶרֶת דָּם בָּרִיא, בָּשָׂר בָּרִיא, גּוּפִים חֲטוּבִים וְאֵיתָנִים, רוּחַ לוֹהֵט זוֹרֵחַ עַל גַּבֵּי שְׁרִירִים חֲזָקִים, וּבִגְבוּרַת הַבָּשָׂר הַמְקֻדָּשׁ תָּאִיר הַנְּשָׁמָה שֶׁנִּתְחַלְּשָׁה, זֵכֶר לִתְחִיַּת הַמֵּתִים הַגּוּפָנִית.

135 של"ה בית ישראל [תולדות אדם – בית ישראל קמא, מהד' יד-רמה חלק א סימן קטו: "ולהראותכם קדושת הגוף…" וכן בית-ישראל תליתאה, סימן רכד]. תורה-שבכתב בראשית: "הגוף קדוש והנשמה קודש קדשים".

136 ע' תיקוני-זהר תיקון יט. שם ביאורי הגר"א דף מא.

137 שבת לא.