הרהורים ליום העצמאות הששים ושמונה

בס"ד אייר תשע"ו

עומדים אנו על סיפו של היום הקדוש, על סיפה של ראשית שנה לאומית. חוזרים אנו לאותו יום ראשון, ערב שבת קודש, בו התאחד הכל – הגבורה הגדולה, הטבעיות הלאומית, ההבנה שאנו עם מלא גוונים וחייבים להתחשב בכולם, ההכרה כי מדינת ישראל לא יכולה לקום מתוך חילול שבת. המשימה הראשונה בקוממות ישראל הושלמה- קמה מדינת ישראל, זוכים אנו להפוך ולהיות עם, זוכים אנו לראשיתה של מלכות, זוכים אנו לגלות את הגבורה שלנו מתוך ודאות של קיום עם כל הקושי שיש בהתממשות ודאות זו, זוכים אנו להפוך את כל עם ישראל כולו לבעל תודעה פשוטה של מוכנות למסירות נפש הבאה לא כשלילה של חיים אלא כגילוי של חיים גדולים יותר. זוכים אנו לשלוט במרחבי ארץ ישראל.

'בשוב ד' שיבת ציון היינו כחולמים' – קול דודי דופק, הקב"ה משיב את שבותנו ויכולת הקליטה שלנו את שיבת ד' את ציון היא אם נתרומם למעלת החלום. יותר קל לחלום כשאנו ישנים, יותר קל להתוודע לחלום בעת היקיצה, אך לחלום בהקיץ? כשאדם מקיץ אין הוא מסוגל לסבול את הסתירה שבין החלום למציאות הנראית בעיניו כריאלית, כשאדם מקיץ אין לו זמן לשגות בחלומות – הוא צריך לחיות, לקיים את החיים, להביע את החיים, להרחיב את החיים, ו'איידי דטריד למיפלט לא בלע' (=מושג מתוך הלכות כשרות: מתוך שהוא טרוד לפלוט –את האיסור – אינו בולע. וכן כאן הופעת החיים לא מאפשרת לקלוט חיים גדולים).

אכן ישנו חלק שעדיין רדום במהלך הלאומי – כל אותו חלק של תחיית הקודש, שם נמצאים החלומות הגדולים שאינם בהכרח אמורים לתת פתרונות פוליטיים, מעשיים, אלא מבט. וחלומות שונים הם, חלום של 'היינו', 'היינו כחולמים', חלום החוזר אל הנושנות ודולה מהם את המעמקים. יש התעוררות של קודש, יש ב"ה לימוד תורה גדול בכמות ובאיכות. אבל תחיה של קודש, מחשבה לאומית של קודש, חלומות של קודש חסרים לנו. חלום גדול של יעקב של 'והנה הוי'ה ניצב עליו', לראות את מהלכי הקב"ה הפנימיים הבאים להעלות את הכל, להחזיר את הכל אל הקדושה העליונה, ולא רק במובן של אוסף הפרטים, של הגוונים השונים, אלא של העם הקדוש, לראות איך אנו עם, ואיך אנו עם קדוש. חלומות של קודש מתאפיינים בתביעה להקיף את כל רבדי החיים, אבל להגיע אל הצדדים המעשיים מתוך התוכן של ה'אחד', האחד המכונן את הכל, שמתוכו מופיע הכל.

כשאנו מתבוננים במהלך החיים הלאומיים, לכאורה מתגנב ספק קל במחשבות שלנו, ספק המעיב על השמחה הגדולה שביום זה- לכאורה כל משימה לאומית שלקחנו עלינו מאז קום המדינה, קשה לראות בו הצלחה. על המבצע האדיר של קליטת העליה, מעיבה הפטרונות והקיפוח שהיה מנת חלקם של מגזרים שונים, מעיבה תפיסת 'כור ההיתוך' שגרמה לחילוניות איומה. על הניסיון שלנו לתפקד במרחב הפוליטי הבינלאומי במבצע קדש, מעיבה הנסיגה והכניעה לאמריקה, כניעה שהמשיכה וממשיכה לא מעט לצערנו. על כיבוש חלקי יהודה ושומרון והגולן במלחמת ששת הימים מעיבה חוסר המוכנות שלנו לקבל אותם כשלנו. התפתחה יהירות גדולה שגרמה לכשלון במלחמת יום כיפור, ומיני אז יש חוסר גדול של לכידות לאומית, עד שקשה לנו לעמוד מול האויבים שלנו. שנת השישים ושמונה – בתהילים פרק סח,  

(א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר:

(ב) יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו:

(ג) כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים:

(ד) וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה:

היכולת שלנו להלחם ברע היא רק מתוך הקריאה בשם ד'. מאז קום המדינה כל משימה מעשית נתבעת לתודעה, אותה טבעיות שבה כלול הכל שהובילה להקמת מדינה, נכונה רק בשלבי ההתעוררות, במעבר משינה לקימה, אבל אחרי, צריכים חלומות אחרים, חלומות של תודעה עליונה. הפתרון הוא תמיד לרומם את החיים, לשאוב את השמחה מהמעיין הפנימי יותר. הצדיקים שמחים לפני אלקים, לא רק בהתגברות על הרוע העולמי אלא בהוספת הטוב, מה שמעל שם אלוקים. ולכן מיד עם השירה לאלוקים אנו סוללים את הדרך לשמים העליונים, לערבות ומגלים את שם י'ה.

(ה) שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו:

(ו) אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ:

ערבות ומעון, הם הרקיעים העליונים, הם 'שמי שמים', לא אידיאלים הפונים אל הקיום הממשי, לא אידיאלים הבאים לחיות את המרחב של הארץ, אלא אידיאלים מרחביים מצד עצמם, כמו 'תורה לשמה'. שם אלוקים מתעלה אל המעון, כל אותה גבורה עליונה של המלחמות מתבררת לא כעיסוק פוליטי, כעמידה על נפשנו, אלא כשאיבה ממעון קדשו, מה'שמחה במעונו', 'מעון אתה היית לנו בדור ודור בטרם הרים יולדו'.

מבעד לכל הערפילים עם ישראל מתקדם.  יש את עצם המשימה ויש את יישומה, את הקליטה שלנו אותה – קיבוץ גלויות כמו שהיה לנו, וכמו שיש לנו, לא היה מעולם. עם ישראל יצא ממצרים ונכנס בתור עם, אך מיום שגלינו מארצנו, לא חזרו כל כך הרבה יהודים בבת אחת לארץ ישראל. אך מציאות הקיבוץ, אותו מהלך אלוקי של 'מקבץ נדחי עמו ישראל' צריך להופיע דרך השותפות שלנו, דרך ההתרוממות שלנו אל גודל השעה. איננו יכולים רק להישאר עם שמחה לפני אלוקים אלא עלינו להגיע 'לפני שם אלוקים', לסול, לשבח את הרוכב בערבות אשר בי'ה שמו. אותן מחשבות עליונות שהמצר דוחף אותנו לקרא לו, 'מן המצר קראתי י'ה ', אנחנו צריכים גם בשעת המרחב להיות קשורים אליו, לסול את הדרך להופעת מרחבים שהם הרבה מעבר ליכולת של המציאות לקלוט.

עלינו להבין כי יום העצמאות מקדם אותנו בכל שנה מבחינת דעת אלוקים, מבחינת התביעה לשכלול של דעת אלוקים, ומבחינת היכולת שלנו להתוודע למרחבים גדולים יותר של דעת אלוקים. חוסר השמחה שמרגישים חלקים מאתנו התובעים שלמות גדולה יותר, באה מחוסר ההבחנה של המעיין הפנימי של יום זה, העומד למעלה למעלה מכל מחשבות אנוש. כל הלאומיות הקודמת מתפרקת, נוצרות מחשבות, מחשבות, נוצרים יחידים, יחידים, וכשם שזיווגו של אדם הוא מהשמים, החיבור שבין אנשים יחידים, בודדים והפיכתם לבית, כך הקב"ה מושיב את כל היחידים, ומשיב את כל היחידים ביתה. החידוש של יום העצמאות הוא הבית – עברנו למציאות של עם קדוש, והקב"ה לא מחכה לנו, אנו עם, אנו יושבים בארץ, וממילא כל תביעה כלפניו היא תביעה מול עם קדוש שיש לו את הכשרון להוציא יקר מזולל, ולהשאיר את הרוע צחיח: (ז) אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה:  כדי להגיע למדרגה זו עלינו לשוב ולקבל את התורה מחדש, 'הדור קיבלוה', את אותה תורה עצמה, בתמימותה, בשלמותה, בהיקפה הגדול. ואכן אנו רואים שניסיון הגדול היום הוא להפריד את התורה האחת, המקיפה את כל החיים.

(ח) אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה:

(ט) אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

(י) גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ:

(יא) חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים:

(יב) אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב:

(יג) מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל:

(יד) אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ:

(טו) בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן:

(טז) הַר אֱלֹהִים הַר בָּשָׁן הַר גַּבְנֻנִּים הַר בָּשָׁן:

(יז) לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף יְקֹוָק יִשְׁכֹּן לָנֶצַח:

(יח) רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ:

(יט) עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים:

קבלת תורה זו מצליחה להשיב אף את הסוררים, אותם סוררים שנשארו בארץ צחיחה, מתברר שאף בהם שוכן י'ה אלוקים. אז נוכל להתגבר על כל הצרים עלינו.

(כ) בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה:

(כא) הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת וְלֵיקֹוִק אֲדֹנָי לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת:

(כב) אַךְ אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו:

ולו זו בלבד, אלא להעלות את כל כוחות החיים הנפולים אל הקודש.

(כג) אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם:

מה מיוחד בחלום של הקודש, בחלום מלא אחריות? הוא מסוגל לשחרר את המחשבה מכלאה, לשחרר את כוחות החיים הנפולים משביים. אין הוא מתעסק בתודעה מנותקת אלא בגילוי של חיים. ולכן חלומות כאלה מופיעים דווקא כשיש עם, דווקא כשחוזרים לארץ, דווקא כשיש ממלכה. החלומות הללו חבויים היו תמיד – בתוך הנשמה שלנו, בתוך חיי היחידים שלנו, בתוך התורה הקדושה, ועכשיו נתבעים אנו להתרומם. הנשמה כבר לא יכולה לשאוב את מעיינה מהרגילות הפשוטה, אז יבואו אנשים 'מפוכחים' ויטענו טענות, יעלו סתירות, לא ירגישו שאפילו ה'מובן מאליו' שלהם – מדינה, צבא, קוממיות, גם על זה צריך להודות, וזו סיבה לקביעת חג, להודאה. אך הם תובעים משהו גדול יותר, רוצים הם יום של שבח, של 'בשוא גליו אתה תשבחם', של המיית נשמה גדולה כל כך, שמוצאת את הנתיב בזמן להתפרצות של כל רגשות הקדש

(כד) לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ:

(כה) רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱלֹהִים הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ:

(כו) קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת:

(כז) בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים יְקֹוָק מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל:

(כח) שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם שָׂרֵי זְבֻלוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי:

(כט) צִוָּה אֱלֹהֶיךָ עֻזֶּךָ עוּזָּה אֱלֹהִים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ:

(ל) מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלִָם לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי:

(לא) גְּעַר חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ:

(לב) יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים:

(לג) מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ אֲדֹנָי סֶלָה: ולכן נאחד את כל העולם כולו לקריאה בשם ד', העומד למעלה למעלה מכל הערפל המוגבל.

(לד) לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז:

(לה) תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים:

(לו) נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים: מגאות ד' נשאב את חילנו, משם נשאב את הגבורה הגדולה – וביום זה ד' אייר בו מתאחדת השמחה שלנו עם גבורת מגיני גוש עציון שנפלו ביום זה, נשאב את השמחה ממקור מסירות הנפש של 'נצח ירושלים', של המוכנות כמעט כל שנה להקדים את יום העצמאות כדי להימנע אף מספק של חילול שבת, מהמיה עליונה של בית המקדש, ששם גאות ד' העומדת למעלה למעלה מכל ערכי עולם מופיעה, משם אנו מקבלים עוז ומשם אנו נותנים עז, משם אנו שואבים את השמחה הגדולה ואת הכרת הטובה הגדולה, את ההודאה הגדולה, ואת השמחה הגדולה של 'הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו', מן העולם ועד העולם.

חג שמח.