הרהורים ליום העצמאות השבעים ושתיים
בס"ד לקראת עצמאות תש"פ
עומדים אנו היום מול תאריך שכבר שנים רבות לא עמדנו לפניו –ה' באייר כיום העצמאות.
הנה אנו עומדים על סיפה של שנה חדשה, של המעבר וההשלמה של שבעים ושתיים שנות מדינה והעליה לשבעים ושלוש.
שבעים ושתיים אותיות היו לשם המפורש, קריאת השם המפורש על מדינת ישראל היא הדבר הנצרך מאז ומכבר אבל צורך זה הולך ומתברר משנה לשנה. את השם המפורש היה הכהן הגדול אומר ביום הכיפורים והכהנים והעם כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחווים ואומרים בשכמל"ו. 'גידלו בשם המפורש' אומרים חז"ל על עזרא. כשמתגלה מתוך מהלך היסטורי מקיף שם אלוקי אנו מתמלאים יראה גדולה, ועדיין אין שם השם 'מוכר בבליטה'.
איננו יודעים האם באמת זה המקצב של האירועים. ישנם הרבה מצבים בהם מופיעה אמירה אלוקית הנתונה לכריית האוזניים שלנו. ומהלך אלוקי זה שאנו נתונים בו השנה – הקורונה – גם היא נתונה להקשבה שלנו. קריאה בשם ד', לגדל את הופעת שם ד' בעולם בשם המפורש נזקקת תמיד והשאלה הגדולה היא מה בידינו, וכיצד זה נוכל לעשות זאת.
לכאורה שתי תנועות מזקיקות את הדבר: היעדר חזון, היעדר כיוון, היעדר 'לאן'. עד עכשיו מה שריכז ומרכז אותנו הם הפנים קדימה, כל ההתרחבות של החיים, כל הפיזור, נובע מחמת מה שאין לנו יעד ומטרה, והחיים הולכים ונמוגים. שקיעת הרוח שמובטחים אנו שיבוא רוח סער ויהפוך מהפיכה כדברי הרב קוק זצ"ל באורות – האם עכשיו הגיעה רוח הסער?
והשנה כשכולנו ספונים בבתינו, בגלל הקורונה, אנו זקוקים לחשבון נפש גדול יותר, חשבון נפש של עולם, חשבון נפש של עם ישראל, ואנו צריכים חשבון נפש של 'תופשי התורה שלא ידעוני'. דעת אלוקים. המצב הנורא בו אין ישיבות בעולם בכלל מזקיק אותנו לחשבון נפש- מה באופן לימוד התורה שלנו לא הולם את התקופה. מדוע הקב"ה יוצר מצב שלא היה מעולם, סוגר את כל ישיבות העולם. מה חסר בתורה שלנו, אילו ייסורי אהבה אנחנו עוברים? לא רק מה שצפוי בתביעה להתמסרות לתורה, אלא שינוי מהמסד. דיברנו כבר על השינוי בתודעה, כיצד אנחנו חוזרים לפרטיקולרי, למשפחה, לעם, למדינה, כיצד שיח הזכויות הומר באיבחה אחת לשיח חובות. כיצד באופן טבעי נהיינו אחראים על העולם. אבל כל זה היה מאז ומעולם בתורה. האם בתורה חסרה קריאה בשם ד' חלילה?
והנה אנו עומדים ביום עצמאות שונה מכל מה שהכרנו, עצם כמעט ללא תארים. הקשר לארץ שרבים מאיתנו קונים ביום זה 'דרך הרגליים' הופך להיות אישי יותר, אינטימי יותר, מופשט יותר. התפילות הן עמידה כמעט לבד מול רבונו של עולם. והשמחה היא על עיצומו של יום. 'האי יומא דקא גרים'.
מה צורת חג כזו מלמדת אותנו?
לכאורה התשובה העולה היא השיבה לעצמיות, ללא קליטה של פרשנות זרה ללא תיווך, אלא הסתגלות לדעת אלוקים, הסתגלות לשמוע את דבר ד'. אנחנו צריכים לשמוע את קול ד' הדובר אלינו ללא מסכים וללא 'מוסחויות', רבות ניסינו להסביר את עצמנו דרך משקפיים של אחרים, רבות ניסינו לשים לעצמנו נקודות מבט המתעלמות מההקשר של מה שקורה כאן, אפילו המילה אותנטיות שכמעט מתבקשת להגיע לכאן, היא מילה זרה, טעונת רפיסות וחוסר קשב לאמת הגדולה. השמחה שביום הזה היא מהיכולת שלנו להיפגש עם עיצומו של יום, עם גדלו של יום.
כותב הרב קוק באורות (התחיה פרק מ"ד): מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. את הביטוי מרידה רוחנית ניתן לפרש מרידה בעולם רוחני בכלל, במשמעותו ובישותו, וניתן לפרש שהמרידה הרוחנית, היא תביעות רוחניות מפותחות כל כך, שאין שום כלי להכילם ולכן הן מתבטאות כפי שהוא מתאר: השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ושוב – האם המצב בו אנו נתונים הוא הוא רוח הסער? ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כחותיהם. הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחת להולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטיה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם.
מה הסערה מגלה? 'כי חוסן ישראל הוא בקדש קדשים' בקדושה עליונה המתפשטת על הכל, בנוכחות מציאותית של קדושה, 'באור ד', 'בית יעקב לכו ונלכה באור ד' ' ההליכה היא לא לאור ד' אלא באור ד', אנו נתונים במציאות שבה אור ד' קיים ומאיר, 'באור ד' ובתורתו'. ומתוך כך אנו שואבים גבורה חדשה, גבורה עליונה. גבורה של גילוי קודש בעולם.
ולפתע עלה מחשבה – בריאות של חיים היא יצירת מין 'מובן מאליו' של קיום המאפשר הרחבה של חיים. ואז דווקא ה'לאן' מקטין.
ההרחבה היא גילוי של קדושה עליונה, וקדושה זו המתגלה ביום זה הוא עניינו של יום. הזכרנו השבוע את דברי הרצ"י זצ"ל שאין צורך להוסיף על יום העצמאות. חלק מההקשבה שלנו ליום הוא על עצם היום. כמו שכותב רבי יצחק אלחנן בתשובותיו על חשיבות המצוה ליישב את ארץ ישראל, ואם יוכלו גם לקיים מצוות התלויות בארץ יהיה שכרם כפול – יש קודם כל ערך בעצם הישוב, יש קודם ערך בעצם היות מדינה. וממילא התפילה שלנו ביום זה היא הבעה ישרה של המציאות העליונה הזו, היא לא תוספת, היא לא ניסיון 'לנווט את הספינה' אלא באה מענווה גדולה בשם כל ישראל. ה'קריאה בשם' היא בירור של מה שקורה. כדברי הרב קוק זצ"ל באורות (התחיה פרק ל"ב): אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל. מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה.
אמנם גם בלא קריאת שם, בלא מגמה מבוררת הכל הוא אור ד' וכבודו, אבל לא היא ולא העולם מכיר זה בבליטה, שם שמים לא שגור בפיה, אומץ וגבורה רודפת היא, אבל באמת הכל קודש ואלהי הוא. רק בהגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלהי נקרא בשם המפורש להגלות, יגלה ויראה, שכל מה שהאיר וכל מה שיאיר, כל שחי וכל שיחיה בה, הכל אור אלהי עולם אלהי ישראל הוא, "וזה שמו אשר יקראו ד' צדקנו", "ושם העיר מיום ד' שמה".
מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם קודשא ב"ה וכל חיליו יבאו אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי, אשרי עין ראתה כל אלה, ולמשמע אוזן ותקוה תשמח נפשנו. והמשך הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד שיופיע אור תפארת ישראל, לדעת כי שם ד' נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח, שרק אמיץ אונים כרב יוסף היה אומר עליו בנגוד לכל האומרים, ייתי ולא אחמיניה : ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופתא דחמריה.
היכולת להקשיב לעצם הדבר, היכולת להיבנות מעצם המפגש שהינו למעלה מכל פרשנות. קמה מדינת ישראל נוצר מצב חדש של יחוד קוב"ה ושכינתיה. אמנם השכינה מעולם לא זזה מהכותל המערבי, אמנם השכינה שאיתנו בגלות חוזרת לארץ ישראל,ה אבל יחוד – איזו מילה מופלאה ונוראה, היחוד היא היכולת להופיע מתוך זה תולדות לאין קץ. הנסירה של הגלות שבה ועתה אנו מקשיבים לאומר האלוקי 'זו הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי'. מצב זה של איחוד הוא עובר ממדרגה למדרגה. וככל שהשנים עוברות וודאותה של מדינת ישראל הולכת ומתבררת כך אנו צריכים להקשיב לאומר החיים שלה עצמה. לא להתנות לה תנאים, לא להציב לה שאיפות אלא להיפך להציב לנו שאיפות – להיות תופשי תורה אשר שומעים את דבר ד', המקשיבים לדבר ד'.
בניין התורה מתוך דעת אלוקים שלמה, אמורה להוביל אותנו לזריזות גדולה הנובעת מהזדהות. בניין תורה מתוך קריאה בשם היא תביעה לעצמיות גדולה, עצמיות של מקוריות, של השלת כל הבגדים הצואים שניסינו ללבוש ולעטות במשך שנים. לשוב אל האוצרות שלנו.
ככל שהקשבה זו תתפתח כך תבוא השלמת הלבנה לאור החמה. לא לפחד מהתרחבות החיים. אלא שאז צריך להיות כל הזמן אחוז במקור, אבל אחיזה זו אינה אחיזה טבעית ולא אחיזה הכרתית אלא מצב חי, גילוי חי וממילא מתמיד ונצחי.
תהילים מתחיל באושרו של האיש, האיש הזה מתואר בתחילה דרך תארים שליליים – החיוב מופיע מאליו, לא הלך בעצת רשעים, לא עמד בעדת חטאים, לא ישב במושב לצים, כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, הקביעות מתגלה מתוך שקיעת החפץ, והתוצאות ממילאיות 'פריו יתן בעיתו'. ברוך ד' זכינו השנה לפירות רבים, לגשמי ברכה מרובים, להודעה אלוקית של החפץ בנו. ומתוך זה רוח סער –כך אנו מקווים – הפותחת את העיניים לחזור אל עצמנו ולגלות כי תמיד אור ד' איתנו, מתוך המציאות הזו מתוך החיים האלה, אנו נתבעים להרחיב, ועד כמה להרחיב..
הרחבה זו היא המעבר האחדותי מדוד לשלמה. 'נא הקם מלכות דוד שלשלמה'. שלמה הבונה את בית המקדש, בונה תביעת עולם מלא של יחוד קוב"ה ושכינתיה. (אורות ישראל א' ט'), שלמה בונה את כל העולם, ומצליח לחדור אל עומק שיחת הצומח והדומם, ואף מה שמתחת לכל , 'אתה הראית לדעת כי ד' הוא האלוקים אין עוד מלבדו'.
פרק עב' בתהילים. נחלקו המפרשים מי חיברו, ולמי חיברו. הוא מתחיל במילה 'לשלמה' ומסיים 'כלו תפילות דוד בן ישי' האם פרק זה חובר על ידי דוד לכבודו של שלמה? על ידי שלמה לכבודו של מלך המשיח,? יש אחדות בין דוד לשלמה, ויש הבדל. שלמה בונה את בית המקדש, כי הקדושה מופיעה מתוך מה שמתאפשרת הרחבת חיים. והרחבת חיים מתאפשרת כשאנו עומדים על מעמדנו העצמי. מגיפת הקורונה שתקפה אותנו היא מגיפה שמזקיקה חשבון נפש שאנו רק בתחילתו. והנה אנו רואים שהרחבת החיים היא חלק מהותי מחיינו, גם היא שיקול בניהול המדיניות. אמנם זו הרחבת חיים שעדיין לא קוראת בשם ד', אבל שם ד' מופיע והולך ומתגלה דרך כל המהלכים הטבעיים של מדינת ישראל, תפילתנו לחשוף. תפילתנו שזה יופיע מתוך תיקון של יושר וצדק.
א לִשְׁלֹמֹה: אֱלֹהִים–מִשְׁפָּטֶיךָ, לְמֶלֶךְ תֵּן; וְצִדְקָתְךָ לְבֶן-מֶלֶךְ.
ב יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק; וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט.
ג יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם; וּגְבָעוֹת, בִּצְדָקָה.
ד יִשְׁפֹּט, עֲנִיֵּי-עָם–יוֹשִׁיעַ, לִבְנֵי אֶבְיוֹן; וִידַכֵּא עוֹשֵׁק.
המלך ובן המלך מתאחדים, דוד ושלמה. הצמאון הפנימי של כנסת ישראל 'כאיל תערוג על אפיקי מים' מתגלה בהרחבה ללא גבול. ומתוך זה מתגלה אחדות הן עם העולם הטבעי והם עם העולם האנושי. אם דוד המלך היה מעורר את השחר, הרי ששלמה מתפלל להיות עם ובתוך הזמן עצמו עם השמש ועם הירח.
ה יִירָאוּךָ עִם-שָׁמֶשׁ; וְלִפְנֵי יָרֵחַ, דּוֹר דּוֹרִים.
ו יֵרֵד, כְּמָטָר עַל-גֵּז; כִּרְבִיבִים, זַרְזִיף אָרֶץ.
ז יִפְרַח-בְּיָמָיו צַדִּיק; וְרֹב שָׁלוֹם, עַד-בְּלִי יָרֵחַ.
ח וְיֵרְדְּ, מִיָּם עַד-יָם; וּמִנָּהָר, עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט לְפָנָיו, יִכְרְעוּ צִיִּים; וְאֹיְבָיו, עָפָר יְלַחֵכוּ.
י מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים, מִנְחָה יָשִׁיבוּ;
מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא, אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ.
יא וְיִשְׁתַּחֲווּ-לוֹ כָל-מְלָכִים; כָּל-גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.
'עם השמש' ו'לפני הירח'. כי הירח הוא מוגבל ביחס לציור אותו אנו מבקשים. אותו צדיק עליון הפורח, 'אשר פריו יתן בעיתו', הוא הצדיק המשפיע את כל המגמות העליונות והפנימיות למלכות ישראל, להרחיב אותה ולגלות את מה שיש בה וגנוז בה. מצב גאולה זה הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד כי אם קודשא ב"ה וכל חיליו יבאו אליה, ויקימו אותה מן עפרא ביקר סגי, אשרי עין ראתה כל אלה, ולמשמע אוזן ותקוה תשמח נפשנו. 'קומי אורי כי בא אורך' נחלקו הראשונים האם שקע האור שלנו ו'כבוד ד' עליך זרח', או זרח אורך והתברר כי הוא הוא אור ד'. הקב"ה המקים אותנו מעפר 'התנערי מעפר קומי' כנסת ישראל הלובשת סוף סוף בגדי תפארת, ובגדי התפארת הם 'עמי', וכנסת ישראל מתעוררת משינה 'התעוררי התעוררי' ולכן 'ימין ושמאל תפרוצי' מתוך הערצת ד', הערצה של מה שלמעלה מכל יכולת ביטוי. 'ימין ושמאל תפרוצי'. אנחנו בישיבה מוסיפים קצת על מה שמקובל בד"כ, את כל בתי לכה דודי ממקדש מלך עד ימין ושמאל, ממשיכים אנו את המנהג לומר הלל שלם בלי ברכה בלילה, כדי להרבות שמחה, מוסיפים בכלי שיר, לאחד את הטבעי עם ההכרתי, להרבות בכבוד החג הזה. אבל בעיקר להגיע לימין ושמאל תפרוצי. הצדיק הפורח זוכה ל'רוב שלום עד בלי ירח'. רוב המפרשים פירשו שהכונה עד מעבר לעולם, עד כי יבלה הירח. חשבתי אולי שהכוונה, שהירח יגדל כל כך 'והיה אור הלבנה כאור החמה'. הסובייקטיביות שלנו המתרגמת כל הזמן את הגודל האלוקי ומקטינה אותו, נשתחרר ממנה. אבל הרמ"ד וואלי מסביר בצורה עמוקה מאד- הצדיק יכול להגיע למקום שהוא 'בלי ירח' בלי ההארה של הלבנה, בלי ההארה של כנסת ישראל מצד עצמה, ולכן 'וירד מים עד ים', הוא יורד מהים העליון של הקודש עד למחוזות הטומאה ומעלה את כל כוחות החיים. החיים שהתרחבו כל כך, שהגיעו למקומות נוראים כל כך, צריכים להתעלות. אותה קליטה מבחוץ, היא תביעה להרחבת החיים אל מעבר למה שכנסת ישראל מכירה שבכוחה, ויכולת זו באה מתוך הגידול בשם המפורש.
מה שהתגלה כשאיבה מגויים, כמרידה רוחנית, מתגלה לבסוף כהעצמה של כנסת ישראל עצמה, למקומות שהם 'בלי ירח'. אך כל זה מותנה בצדק של המשפט בחמלה צודקת לא זו הבאה מתוך חולשה.
יב כִּי-יַצִּיל, אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ; וְעָנִי, וְאֵין-עֹזֵר לוֹ.
יג יָחֹס, עַל-דַּל וְאֶבְיוֹן; וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ.
יד מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס, יִגְאַל נַפְשָׁם; וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו.
טו וִיחִי– וְיִתֶּן-לוֹ, מִזְּהַב שְׁבָא:
וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד; כָּל-הַיּוֹם, יְבָרְכֶנְהוּ.
טז יְהִי פִסַּת-בַּר, בָּאָרֶץ– בְּרֹאשׁ הָרִים:
פיסת בר –יש מסבירים רצון, יש מסבירים אוכל.
חז"ל לומדים מכאן עתידה א"י שתוציא גלוסקאות – היפך העמל כפי שמוסבר בעין איה 'ויציצו מעיר' חז"ל מסבירים – תחיית המתים האמון בגוף התשובה שלמה ביותר.
יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ; וְיָצִיצוּ מֵעִיר, כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.
יז יְהִי שְׁמוֹ, לְעוֹלָם– לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ, ינין (יִנּוֹן) שְׁמוֹ:
וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ; כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.
יח בָּרוּךְ, יְהוָה אֱלֹהִים–אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ אחדות הנס והטבע. .
יט וּבָרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹדוֹ– לְעוֹלָם:
וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ, אֶת-כֹּל הָאָרֶץ– אָמֵן וְאָמֵן זה המילוי של הכל אמן ואמן מן העולם ועד העולם, ולמעלה מכל תפילות דוד אור ד' ההולך וזורח על העולם כולו. .
כ כָּלּוּ תְפִלּוֹת– דָּוִד, בֶּן-יִשָׁי. אם כן אנחנו נכנסים לתפילה בצורה מכווננת יותר מתוך ענווה גדולה. מתוך הקשבה ללא גבול לעיצומו של יום, לעיצומה של גאולה, לעיצומה של מדינת ישראל, לעיצומו של עצמנו – נכנסים לפרק הע"ג של מדינת ישראל החותם ב'ואני קרבת אלוקים לי טוב שתי בד' אלוקים מחסי לספר כל מלאכותיך'.