הרהורים ליום העצמאות השבעים ואחת
בס"ד לקראת עצמאות תשע"ט
א בְּךָ-יְהוָה חָסִיתִי; אַל-אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם.
ב בְּצִדְקָתְךָ, תַּצִּילֵנִי וּתְפַלְּטֵנִי; הַטֵּה-אֵלַי אָזְנְךָ, וְהוֹשִׁיעֵנִי.
ג הֱיֵה לִי, לְצוּר מָעוֹן לָבוֹא– תָּמִיד, צִוִּיתָ לְהוֹשִׁיעֵנִי:
כִּי-סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה.
ד אֱלֹהַי–פַּלְּטֵנִי, מִיַּד רָשָׁע; מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ.
ה כִּי-אַתָּה תִקְוָתִי; אֲדֹנָי יְהוִה, מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי.
ו עָלֶיךָ, נִסְמַכְתִּי מִבֶּטֶן–מִמְּעֵי אִמִּי, אַתָּה גוֹזִי; בְּךָ תְהִלָּתִי תָמִיד.
ז כְּמוֹפֵת, הָיִיתִי לְרַבִּים; וְאַתָּה, מַחֲסִי-עֹז.
ח יִמָּלֵא פִי, תְּהִלָּתֶךָ; כָּל-הַיּוֹם, תִּפְאַרְתֶּךָ.
ט אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי.
י כִּי-אָמְרוּ אוֹיְבַי לִי; וְשֹׁמְרֵי נַפְשִׁי, נוֹעֲצוּ יַחְדָּו.
יא לֵאמֹר, אֱלֹהִים עֲזָבוֹ; רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ, כִּי-אֵין מַצִּיל.
יב אֱלֹהִים, אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי; אֱלֹהַי, לְעֶזְרָתִי חישה (חוּשָׁה).
יג יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ, שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי: יַעֲטוּ חֶרְפָּה, וּכְלִמָּה–מְבַקְשֵׁי, רָעָתִי.
יד וַאֲנִי, תָּמִיד אֲיַחֵל; וְהוֹסַפְתִּי, עַל-כָּל-תְּהִלָּתֶךָ.
טו פִּי, יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ–כָּל-הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ: כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת.
טז אָבוֹא–בִּגְבֻרוֹת, אֲדֹנָי יְהוִה; אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ.
יז אֱלֹהִים, לִמַּדְתַּנִי מִנְּעוּרָי; וְעַד-הֵנָּה, אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ.
יח וְגַם עַד-זִקְנָה, וְשֵׂיבָה– אֱלֹהִים אַל-תַּעַזְבֵנִי:
עַד-אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר; לְכָל-יָבוֹא, גְּבוּרָתֶךָ.
יט וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים, עַד-מָרוֹם:
אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת; אֱלֹהִים, מִי כָמוֹךָ.
כ אֲשֶׁר הראיתנו (הִרְאִיתַנִי), צָרוֹת רַבּוֹת– וְרָעוֹת:
תָּשׁוּב תחינו (תְּחַיֵּנִי); וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ, תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי.
כא תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי; וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי.
כב גַּם-אֲנִי, אוֹדְךָ בִכְלִי-נֶבֶל– אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי:
אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר– קְדוֹשׁ, יִשְׂרָאֵל.
כג תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי, כִּי אֲזַמְּרָה-לָּךְ; וְנַפְשִׁי, אֲשֶׁר פָּדִיתָ.
כד גַּם-לְשׁוֹנִי– כָּל-הַיּוֹם, תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ:
כִּי-בֹשׁוּ כִי-חָפְרוּ, מְבַקְשֵׁי רָעָתִי.
אנחנו חוצים השנה את 'ימי חיינו בהם שבעים שנה' ועוברים אל 'אם בגבורות שמונים שנה'. אמנם חיי אומה הם נצחיים, אבל יש משהו בגבורה של שנות שמונים.
יז אֱלֹהִים, לִמַּדְתַּנִי מִנְּעוּרָי; וְעַד-הֵנָּה, אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ.
יח וְגַם עַד-זִקְנָה, וְשֵׂיבָה– אֱלֹהִים אַל-תַּעַזְבֵנִי:
עַד-אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר; לְכָל-יָבוֹא, גְּבוּרָתֶךָ.
המעבר לזקנה ושיבה שמעורר מצד אחד חשש של עמידה במקום אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי
אך הזקנה מעבירה את התפיסה בעלת הענווה שלנו – אין לנו כח עצמי משלנו, הקב"ה מחדש בנו כוחות, 'תתחדש כנשר נעורייכי' 'וקווי ד' יחליפו כח. תמיד חשבנו כי עצמאות משמעה עמידה על שלנו – זה נכון, אבל לעומת מה? ההבנה כי החופש העולמי מוגבל, כי אנו מנסים לשים לעצמנו עטרה של חופש אבל חופש זה עומד מול מצבים מגבילים עד שאנו שואלים את עצמנו האם תמיד ניאלץ לחיות לצד חרבנו, זו שאלה שמנקרת מאד. ניתן להסתפק במבט חלקי האומר שעלינו לשוב בתשובה, אבל 'השיבנו ד' אליך' אפילו את התשובה אנו תולים בקב"ה, 'ושב ד' את שבותך'. תנועת תשובה של גאולה זו היחשפות לעצמאות הפנימית שבמציאות, לחופש המוחלט שבמציאות.
עומדים מולנו 'מזנבי מחנות', רשעים שאיבדו לכאורה מטרה. עומדים מולנו בנסיונות לפורר אותנו מבפנים. עלינו לזכור שזבוב אין לו כח ליצור פצעים אלא לגלות את המקומות בהם איננו מאמינים בעצמנו. הנחישות שלנו והגבורה שלנו מפנים את מקומם לתחושה שאין אופק, וכאן עלינו לחדש בעצמנו חידושים: א. אין צורך באופק – החיים עצמם טובים. ב. לא להפנות מבט אל אופק, אל משימה חדשה, אלא לתפוס את ההקשר שבתוכו אנו חיים. להוסיף טוב.
יוסף הצדיק שנפטר במנחת שבת, בעת התעלות הרצון לרעווא דרעווין, אומרים אנו צידוק הדין
וצדקתך אלוקים עד מרום אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת; אֱלֹהִים, מִי כָמוֹךָ. בירור הצדק האלוקי לא כפי ערכו הארצי, הטבעי, המוסרי, אלא כפי המרומים. ולכן אלוקים מי כמוך
כ אֲשֶׁר הראיתנו (הִרְאִיתַנִי), צָרוֹת רַבּוֹת– וְרָעוֹת:
תָּשׁוּב תחינו (תְּחַיֵּנִי); וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ, תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי.
כא תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי; וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי.
אנו בשנות דמדומים של מעבר מפקידה לזכירה, ממשיח בן יוסף שאנו כל הזמן מצווים להתפלל שיחיה, 'תשוב תחיינו'. במעבר הזה מתפילה לתפילה, ממדרגה למדרגה, מתפיסה שאופק הוא אלוקי, שכל תנועה שלנו צריכה להיות בעלת ענווה והקשבה, זו החיות של מלך המשיח. ולכן אנחנו מתחילים את פרק עא: בְּךָ-יְהוָה חָסִיתִי; אַל-אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם. החיסיון בד', הוא בצור מעון:
ב בְּצִדְקָתְךָ, תַּצִּילֵנִי וּתְפַלְּטֵנִי; הַטֵּה-אֵלַי אָזְנְךָ, וְהוֹשִׁיעֵנִי.
ג הֱיֵה לִי, לְצוּר מָעוֹן לָבוֹא– תָּמִיד, צִוִּיתָ לְהוֹשִׁיעֵנִי:
כִּי-סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה.
ד' מעון אתה היית לנו בדור ודור בטרם הרים יולדו. 'צור מעון לבוא תמיד' צור, פסגת המחשבה האנושית, הצור מתחל לכמה ניצוצות, מופיע את אור התורה הפנימי, צור חיינו, ואנו מבקשים ששפע זה יהיה תמידי ומקיף. הרמ"ד וואלי מדגיש שהבקשה מוציאה אל הפועל את מה שהיה כבר את 'צוית להושיעני'. התפילה היא מעמד נפש בו אנו עצמנו חיים את הדבקות המקיפה וחיים אלה ממילא נחשפים. הגזירה האלוקית מבקשת פתח, פתחו לי פתח כחודו של מחט, פתח התפילה המחברת, האורגת, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם של בית המקדש.
מעונו של הקב"ה מתגלה בבית המקדש. מחשבתם של ישראל קדמה לכל והיא מתגלה בתוך המציאות הצרה, התגלות זו מזמינה התנגדות, התנגדות לאור, התנגדות לחופש, התנגדות למרחבים. וגם אנחנו איננו מסוגלים לשאת את הסתירה ההכרתית שבין הידיעה לבחירה, בין חופש קטן לחופש גדול ללא גבולות, ואנו נכנסים להתעמת עם הרשע בכלים שלו. אבל דוד המלך מתפלל:
ד אֱלֹהַי–פַּלְּטֵנִי, מִיַּד רָשָׁע; מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ.
ה כִּי-אַתָּה תִקְוָתִי; אֲדֹנָי יְהוִה, מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי.
ו עָלֶיךָ, נִסְמַכְתִּי מִבֶּטֶן–מִמְּעֵי אִמִּי, אַתָּה גוֹזִי; בְּךָ תְהִלָּתִי תָמִיד.
והתהילה מתפתחת, 'חצרותיו בתהילה: ח יִמָּלֵא פִי, תְּהִלָּתֶךָ; כָּל-הַיּוֹם, תִּפְאַרְתֶּךָ כל היום לא יהיו לנו דברים בטלים, הכל יתקדש 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו ' בעצם החיים שלנו. ההתנגדות אלינו תובעת מאיתנו להתקדש, להפוך לחסידים עליונים.
כב גַּם-אֲנִי, אוֹדְךָ בִכְלִי-נֶבֶל– אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי:
אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר– קְדוֹשׁ, יִשְׂרָאֵל.
כג תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי, כִּי אֲזַמְּרָה-לָּךְ; וְנַפְשִׁי, אֲשֶׁר פָּדִיתָ. מהשפתים החיצוניות אל הלשון הפנימית – כגאולה המתחילה מלמטה למעלה:
כד גַּם-לְשׁוֹנִי– כָּל-הַיּוֹם, תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ:
כִּי-בֹשׁוּ כִי-חָפְרוּ, מְבַקְשֵׁי רָעָתִי
ככל שאנו מרבים בתהילה, אנו עומדים על המעמד הפנימי, באים בחצרות ד', באים אל 'מעון ביתך'. המעון הזה הוא מקום הזקנה. אומה מכירה לא בזה שאין לה כוחות, אלא בכח העצום הפנימי שלה. מחליפה כפשוטו כח מוגבל בכח בלתי מוגבל. המעבר משבעים לשמונים, להתעלות אל מעל לפנים והתוך של העולם הטבעי אל עולם עליון יותר, רחב יותר, למרחב של 'מלך שהשלום שלו' כפי שמתחיל פרק עב'. יום העצמאות הוא יום בו אנו מבקשים להפסיק להתבייש, לא כמו בעוה"ז אומר המדרש בו אנו בושים אלא כמו העוה"ב, אל יתבייש מפני המלעיגים עליו בעבודת ד', עבודת ד' מיוחדת של ענווה ושל הקשבה, היא זו שתעמוד לנו מול צוררנו, והיא מחייבת אותנו להתמלא בתהילת ד' עד השפתיים המרננות בוצמה ועד הפה והלשון המלא תהילה. מתחילים אנו בהודאה 'הודו לד' כי טוב' כדי לבוא אל שערי היום הקדוש הזה וממשיכים בהלל 'זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו' – בקב"ה מחולל הכל.